איפה שהוא הרחק מכאן, בין כרמים ושדות עומד לו כפר יווני בשם סטברוסקי, ובכפר סטברוסקי נמצאת מסעדה קטנה.
כל התושבים יודעים שאם תרצה ארוחה הגונה, עליך לפנות לאותה מסעדה כי היא הכי טובה בכפר.
המלצר ימזוג לך אוזו בנדיבות, יציע לך אחד מהדגים שזה עתה שלו מהים ויקנח את הארוחה עם פירות העונה.
המסעדה הקטנה של סטברוסקי לעולם לא תהפוך לסצנה הגדולה בעיר. היא לא תרוויח מיליונים. אבל יש להם מוניטין כמסעדה הכי טובה בכפר שעליו עליהם לשמור ולכן אתה מוצא אוכל טוב ויחס חם בלי יותר מדי יומרות.
בתפריט יש לנו צ'ופקה סלאטה, גבינה מבושלת וחציל אפוי עם גבינה מעליו.
אני מסתכל על הכל ואני מבין שזו עבודה למפגרים. הכל פה פשוט. ובכל זאת, זה מצוין.
פגשתי אחת פעם שאוהבת לאכול במסעדות גורמה. הפייסבוק שלה מלא תמונות של אוכל מיוחד בו כל עלה כוסברה ממוקם בזווית הנכונה על פירות ים עשירים.
מול זה, קוביית גבינה עלובה עם שלוש פרוסות גבינה חתוכות מעליה נראית כמו מאום.
אני לא אוהב את התפיסה הזאת. משהו מפריע לי בה אני בא למסעדה כי האוכל טעים. דיברתי עם הטבח במסעדה בה אני עובד והוא הראה לי מסעדות גורמה עם אוכל כל כך מיוחד. סצנות מאליס בארץ הפלאות על צלחת לבנה.
הבנתי את משמעות הגורמה. הם משלמים על החוויה ולא על האוכל. על המלצרים הצייתנים לכל פקודה שלך, צורת ההגשה המרשימה, הסחורות שהגיעו מרחוק. שרימפסים וחזיר וכל רמס זר לחיינו. הם מחפשים את המרגש, החדש, שיעצבב את החושים שלהם ביצירתיות מתפרצת.
יש לזה את המקום שלו. אבל אני לא רוצה את זה על הצלחת.
הסלט שקיבלתי היה חתוך גס מאוד. אבל הוא היה מיוחד מאוד. העגבניות נקטפו והיט פשוט מצוינות ולמלפפון היה ריח. השמן שטיפטפו היה מצוין והגבינה הייתה עשירה בטעם.
נזכרתי באומנויות לחימה. נכון, יש סגנונות קונג פו ראוותניים. יש אומני BJJ עם טכניקות סופר מסובכות אבל הטכניקות שתשתמש בהן ברחוב הן האגרוף הקצר, המאדארה מודרה, הבעיטה. אולי איזו הטלה אחת פשוטה ואם טכניקה אז אחת ששוברת יד. ואולי הן פשוטות ומאוד טיפשות אבל הן מורכבות בפני עצמן. תבעט מאה פעמיים. מאתיים. פתאום הבעיטה תקבל נפח משל עצמה. איך להביא את כל המסה מאחורי הבעיטה, לשמור על גוף זקוף, להכניס נכון את המותן מאחוריה, מתי לשחרר אותה ואיך.
זה היופי והתכלית של הבעיטה.
כשאתה מסתכל על המטבח הקלאסי, לא זה שמופיע לך במסעדות התל אביביות או בגורמה, אתה רואה פשטות. דג הוא דג. מי שרוצה דג טעים יבקש שישימו לו אותו על הגריל לכמה דקות ויגישו עם לימון. ככה עושים בכל העולם. כי זה טעים ואין סיבה לסיבוכיות.
היופי הוא בפרטים הקטנים שקשה לחקות.
שתיתי אוזו טוב. כל כמה דקות עבר דייג בכפכפים ומכנס קצר בכניסה ומכר את הסחורה שלו למסעדה.
חשבתי לעצמי כמה טוב לחיות ככה. בלי לחפש ריגושים חדשים. להתבונן במוכר ולחקור אותו לעומק, להרגיש אותו עמוק בפנים ולתת לו להציף אותך. לחוש.
מורה זן אמר פעם שהאיכר לומד כדי להפוך לאצולה והאציל לומד כדי לחשוב כמו האיכר.
קשה לנו נאורבנים להתנתק מהצורך שלנו במהירות ובריגוש. אבל קשה גם להיות מאושר במירוץ הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה