קשמיר

נופל בין שורות השווקים, הולך בטל, אובד עצות. המחשבות מרחפות להן, וזה טוב, מנתק אותי מהאוויר המצחין של הבזאר. אולי גם מהריקנות שהיא השאירה אצלי בלב. בין קללות בערבית לצעקות בתורכית, ריח הביוב הזורם על המדרכה, גברים מצחינים בלי שיניים מחייכים לעברך ומנסים למכור את מרכולתם ה"אוריינטלית" מייד אין צ'יינה. מה אני עושה בקשמיר? זו הייתה הצעה שלה. היא תמיד אהבה את "תרבות" האסלאם. אני זוכר את הפעם הראשונה שעיניי נפלו על גופה העירום. היא לבשה שרוואל רופף ועגיל בטבור כמו רקדנית בטן. מאז אהבתי את בטנה החמה והפורה, עטפתי את ידיי סביבו בזמן שהרחתי את שיער היסמין שלה.
"מאמי, בוא ניסע לקשמיר", היא לחשה לי ברגעים בהם הייתי חרמן ומבולבל מדי מכדי להתמקד במילים, וכך מצאתי את עצמי בצחנה הענייה הזאת.
והריקנות? שבלב? כי היא עזבה אותי שם. חזרה לארץ. מילים קשות נזרקו במלון, היא דמעה והשאירה אותו ריק. את המלון, ואת הלב. עצמתי את העיניים, שאפתי את האוויר המלוכלך והמפויח, מחפש מפלט מהעיר הזאת.
היא תמיד אהבה את קשמיר. קישטה את ביתנו עם בדים יקרים ממשי, שטיחים פרסים, כלי הקשה מרוקאים וגילופים מעץ של העיר. ציורי שמן של אירופאים סקרנים על גמלים וסוחרים על שפת נווה מדבר, חופי העיר והספינות המשונות העוגנות בהם, ציורים של אימפריה גדולה הומה אנשים עם מסגדים וארמונות. וכל שאני ראיתי זה לכלוך, עוני וזוהמה.

ולפתע מצאתי את גופי מתנדנד אנה ואנה. מה קורה פה? אני רוקד, יש בכלל מוזיקה? מסתבר שכן. אני שומע כלי מיתר כל שהוא, חליל ותוף. הם עוד לא התפתחו מספיק כדי להמציא את הבס, הסקסופון והפסנתר, הפרימיטיביים האלו. אבל זה טוב. ממש טוב. צלילים שמרגיעים את הנפש, ממלאים את הגוף ברוחניות משונה וגורמים לו לנוע ללא שליטה. פקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי עומד בפתח של גינה ירוקה, במרכז הבזאר ההומה. הורדתי את המגבעת מהראש. זיעה הצטברה בשוליה מההליכה המאומצת. ריח של תבלינים ובשמים מקומיים עטף את המקום. את הגינה גידרו החנויות המקומיות שמכרו ממתקים מקומיים. במרכזו עמד בית קפה קטן. הכיסאות סודרו מול הבמה ועליה ניגנה הלהקה. התיישבתי שם, הונח קפה תורכי על השולחן בכוס מתכת מקושטת. לאחריה הוצב מול עיני שישה ענקית, ועל אף שבחיים לא חיששתי, העשן חדר לריאותיי כמו רוח ים סוערת או בעצם גלים המשכיבים אותך מטה, וכשיצאה ליוו אותה טיפות דם אדומות ומיצי קיבה צהובים ורוק שהוסיף עומק לציור הרחוב שהתגבש שם ובטיפות קמו צלליות קטנות שרקדו למוזיקה והסתחררו וטראח! הצבעים התפוצצו על הקרקע והותזו לעננים שהסתחררו לכדי מערבולת שסחפה הכל. עיני האנשים התבוננו בכל עבר. עיניים גדולות של ינשופים, אלו באמת ינשופים ואני נושף לאפיהם וחרון אפאפייהם מתקמץ מזעם ומערבולות הרוחות עוד ממשיכות להגיע ממרחק, התוהו ובוהו גדל, החושך מתעצם. צבע אחד דומיננטי בכל הערבוביה הזאת – ירוק. ירוק חזק ועז. ירוק של צורות מיוחדות, אלו עצים ושיחים וסיגליות. נעים במהירות לקראתי כשאני רץ, רץ במהירות בין ערבות הג'ונגל. מצאתי פרי מיוחד שעליי לקטוף.

אדם ערום ומזיע כביום היוולדו. טרי על אדמת גן עדן, תמים וטיפש. הוא הציץ עליה בין השיחים. יצור משונה כזה – קוף עירום. הוא משוכנע שזאת נקבה כי גם היא הייתה ערומה והוא יכול היה לראות את מבושמה. היא הייתה זקופה במיוחד, לא נעה על ארבעת רגליה, ממש כמוהו. החזה שלה היה גדול ועסיסי. היה לה שיער ארוך, פראי ואדמוני. עיניה היו חדות כשל עיט, שחורות כפחם וגדולות כמו זוג אבנים יקרות. הוא נמשך אליהן ופחד מהן.

היו לה כוחות משונים. כל עץ אותו היא ליטפה השיל את פרוות החורף הלבנה שלו, רקם עור וגידים ועטה צבעים חגיגיים, כל חיה אותה לפתה, התעוררה מהתרדמת. העונה הקפואה תמה בממלכתו של אדם. היא שמעה אותו בין השיחים ונמלטה במהירות והוא עקב אחריה. בדרך הפשיר עצים רבים בהם נלחם כדי לראות את פניה שוב. הוא היה במרחק צעד ממנה וניסה להושיט את ידו לתפוס אותה ופתאום חטף כווית קור מעורה. הוא נעמד דום מופתע והיא כבר גמעה מרחק ונעלמה.

הוא שב לדרכו אחורה, מהרהר על שראה. בדרך בהה בנוף הצבעוני שמסביבו. היער התייפה עבורה. הוא ראה צבעים שלא ראה מימיו. חזקים וצועקים. הוא פסח ליד אגם שהיה קפוא עד אותו היום, נגע במים. הם חמים! ואז ראה את ההשתקפות שלו. בפעם הראשונה בחייו ראה את עצמו באמת. הוא דמה לה במובנים מסוימים. באחרים היה מחוספס וגדול יותר. הוא היה מלוכלך. בוץ ועלים מלוכלכים וצחנה עלתה לאפו. הוא החליט להיכנס למים ולשטוף את הלכלוך.

הוא התיישב מול האגם והסתכל על הנוף שלו. הנוף שהיה רגיל אליו קיבל נפח חדש. הוא נמשך אליה כל כך. הוא רצה אותה יותר מכל מאכל על פני העולם.
"מה זה הרגש הזה?" הוא חשב לעצמו. החום, הבלבול, הדמיון המוצת, התמונה שלה שהתקבעה בראשו. הוא לא יכול היה להסביר את זה אבל זה היה חשוב לראות אותה שוב.