מתי אפשר להציב את ההתחלה של הכל?
ייתכן שבכיתה ז'. מאז זכור לי שאבא שלי התחיל לעבוד במדינות שונות בחו"ל. בהתחלה זה היה אפריקה. מלאווי, זימבאבווה, דרום אפריקה. הדבר לא צלח. עברו השנים והוא ניסה את מזלו בבולגריה.
לא חשבתי על זה יותר מדי. הגיוני שהוא ניסה לחפש עבודות בחו"ל והדבר לא נגע יותר מדי בחיינו. הוא חזר לארץ כל חודש.
היה זה בחופשה באילת שבאמת הכל התחיל. בחטף צוין שיום יבוא והמשפחה שלי תצטרף אליו. לעזוב? את הארץ? אל תבינו לא נכון, לא היו לי שורשים בארץ. את רוב האנשים בתיכון שנאתי באותה תקופה, לא הייתי יהודי מאמים והמשפחה שלי כמובן תעבור איתי.
היה לי קשה לחשוב על המעבר בגלל דבר אחר... רגש כזה של סולידריות חזקה... לאומיות.
ההתחלה של הכל... היום בו איבדתי את הלאומיות שלי.
להתהלך ברחוב בלי המטען הזה, בלי המחויבות הזאת. להסתכל על העולם שסביבך בלי לחוש צורך להגן על איזו קהילה או מדינה. להצטמרר כל פעם שמישהו פולט "כולנו אחים". לפחד. כי שונאים בארץ לא לאומיים. כאלו שאומרים שאולי המדינה שהקמנו לא כזאת מוצלחת בהכל וייתכן שהחיים טובים יותר בחוץ, שייתכן שהיא לא טובה או מושלמת, שאין למה להילחם בעיני. אני משרת בגוף הכי לאומי ואני לא לאומי. אומרים לי כל הכבוד שאני תורם לצה"ל, אבל בפועל, איני חש גאווה, איני מעוניין בכך באמת מטעמים מוסריים כי אני לא רואה בזה מוסריות. אבל לפלוט את זה בצבא, זה לא נעים. להיכנס לכיתה צפופה ולהתחנך כרוח מדינת ישראל על כתובה ישנה שלא אומרת לי כלום, לשיר את התקווה, להזדקף לדגל. כל אלו לא אומרים לי כלום. או בעצם הם אומרים לי המון, הם מעבירים בי תחושת חלחלה. לא כי אני בז למדינה עד כדי כך, כי אני עושה משהו שאני לא מאמין בו. לא נותר לי אלא להעמיד פנים שאני שר ולהוריד את הראש בעת הרמת הדגל. בלי שאף אחד ישים לב, להתמרד.
מתי הכל התחיל?
באותה תקופה הייתי מאוד ציוני. לא רק שחשתי גאווה בישראליות שלי, רציתי לטפח את המדינה. רציתי להיכנס לפוליטיקה או להיות איש עסקים מצליח ולהשקיע בתשתיות פה. גוננתי על המדינה בכל העלאת ביקורת כמו ציוני טוב. טוב, אבל לא טיפש. ידעתי שהמדינה הזאת מתנהלת בצורה מטופשת. שעוכריה, התנועה החרדית למשל שקמה כאופוזיציה לציונות עוד מראשיתה, זוכים למימון ותמיכה חזקה. לא רק הם, גם האוכלוסייה הערבית (נתון משעשע: כבר קדנציה שנייה שבכפרים ערבים רבים, מפלגות חרדיות זוכות לתמיכה חזקה פשוט כי שתי האוכלוסיות נהנות מריבוי ילדים, עוני ומימון מדיני). ידעתי שהמיסים גבוהים בארץ. ידעתי שהפוליטיקאים עוסקים המון בליקוק תחת.
גוננתי על המדינה מול אבי. אמרתי לו שאסור לאנשים לברוח כי הם צריכים לעמוד ולהילחם למען המולדת. שהמדינה הוקמה כדי להגן על היהודים מאנטישמיות.
בקול עייף הוא ענה לי שהוא לא מחפש להילחם באף אחד. הוא מחפש שלמשפחה שלו יהיה טוב. אולי זו באמת מטרה עליונה בחיים.
לפעמים אני אומר לעצמי היום, בתור אדם א-מוסרי, שלעולם היה יותר טוב אם כולם היו מתמקדים בלתת את הטוב ביותר לאהובים שלהם ולשאוף לגדולה במקום להסתמך על החברה. הסיבה היחידה שאני מבטל דעה זו שוב ושוב היא שכל אדם מוסרי טוען שאם כולם היו נוקטים בדרכו, העולם היה יותר טוב.
"כמה צריך להילחם?" הוא שאל.
"מתי נוכל לחיות בלי להיאבק?"
אולי הדור הצעיר צריך להילחם ולתת למבוגרים לנוח? זה החזון הציוני?
אבל מדינה לא מתקיימת מהלאומיים שלה. היא מתקיימת מהאזרחים שלא מחפשים להילחם כל יום למען המולדת, עושים עסקים ומניבים תוצר. הפוליטיקאים והמצביאים נזכרים בהיסטוריה אבל אף תרבות לא שורדת בלי שכבה רחבה של חקלאים.
ואולי הדבר הנורא ביותר הוא שמדובר במשחק רולטה. רוסי אפילו. אין לנו מושג האם ניתן עוד להילחם למען המדינה.
כשביקרתי לראשונה בבולגריה, הבנתי את דבריו באמת. החיים שם טובים יותר, זולים יותר. ציינתי כבר למה. אולי הדבר שהכי הרשים אותי בתור חנון אמיתי הייתה מערכת החינוך. אחי הקטן ביותר היה מוכרח לסיים ספר כל שבוע. הם חייבו אותם להשכיל.
עליי להוסיף סייג שנבע מהיכרות מעמיקה יותר עם בולגריה.
עם היציאה מהשלטון הקומוניסטי, מבוגרים רבים נשארו בלי שבנו לעצמם פנסיה. המדינה הייתה צריכה לדאוג לכך. היום מתקצבים אותם ב200 לאבה. הסקה לבית עולה בסביבות ה250 לאבה.
אם תעבור ברחובות העיר, תזהה רכבים של המאפיה לפי מספרים סידוריים יפים - 111 למשל. לא חסרים כאלו. תחרות חסרה אגב. חצי מבולגריה מנוהלת על ידי זוג אחים שקוראים לחברה שלהם TIM. אם תנסה להתחרות בהם סביר להניח שיתפוצץ לך בלון גז.
בולגריה היא מדינה מוכת עוני. אנשים מבחוץ שמגיעים עליה, חיים על חשבון העוני. על המחירים הזולים, התשתית האירופאית. זול שם ולכן קל לבנות שם סניפים לרשתות גדולות, גופים פרטיים וכן הלאה.
אבל אם אצטרך להמר, אני מאמין שלבוגריה סיכויי הצלחה גדולים משל ישראל. הם חלק מהאיחוד ולכן אין שם אפשרות לטימטום הזה של הסתדרויות, איגודי עובדים כושלים ובכללי לכל שטות מרקסיסטים. הערים גדלות בקצב מאוד גבוה בגלל המחירים הזולים ומשקיעים רבים נכנסים לשם. החקלאות חזקה שם מאוד כי הקרקעות פוריות ויש המון מים.
אבל לא נתתי לזה להפריע לי. אני יהודי. אני רציתי לחיות תחת המדינה היהודית. שיהיה לי בית במקרה הצורך. רציתי לבנות את ישראל.
עם הזמן הבנתי שפוליטיקאי אני לא רוצה להיות. אני לא סובל בני אדם. אז אולי לתמוך במדינה ממרחק? להצליח בחוץ ולתרום לה?
לגור בישראל נראה יותר ויותר כמו משהו לא ריאלי. זכורים לי ימים מקסימים באירופה. כל בוקר להתעורר, להכין ביצת עין ולפרוש לצידה חמש סוגי גבינות שונים. לצאת עם קפה למרפסת, להסתכל על ויטושה ולזמר -
The mighty arms of atlas, hold the heavens from the earth.
ומהם ההרים? זרועות אטלס האדירים שמחזיקים את גן העדן הרחק ממני? ויטושה האדיר? או ישראל והמחויבות אליה?
ואולי זה לא גן עדן. אולי זה השטן לוחש באוזני.
הזמן עבר והצבא קרב. לא רציתי להתגייס. הייתי בתקופה הזאת אובד עצות. זה נראה לי אבסורד להתגייס כשהמשפחה שלי לא גרה פה בכלל. חשבתי לברוח מהארץ ביום של הגיוס. לא רציתי לבזבז שלוש שנים מחיי. רציתי לנצל אותם כדי ללמוד, להשכיל, להתחיל לעבוד, להרוויח את הכסף הגדול שכל כך שאפתי אליו.
זו אולי אחת הסיבות שאני שונא את ישראל - אתם אומרים כל הכבוד לחיילים הבודדים, אבל רבים מהם למעשה בוחרים להתגייס כי המדינה אומרת להם "גם אם אתה לא שייך לפה, גם אם אתה חי במדינה זרה, אם תרצה לבוא לבקר אנשים שאהבת, נכניס אותך לכלא." זו הסיבה העיקרית שרצו סביבי שאתגייס. שלא אכנס לכלא במידה ומשהו יקרה. כמה נפלא.
בימים אלו Stairway to Heaven הטריד את ראשי. חשבתי שהבנתי במה עוסק השיר. אדם נקרע בין ההחלטה להישאר להחלטה לברוח עם הכסף לעבר גן העדן. בדמיון הייתה תמונה שלי מחזיק את הכרטיס החוצה מכאן ואני לא יודע האם להיכנס לטרמינל או לחזור אחורה.
מצאתי בסוף קורס ששמחתי לעשות - חובלים.
לא מתוך שליחות ציונית, פשוט קורס שידעתי שיקדם אותי בחיים ואהנה ממנו.
אימון אחרון לפני הצבא עוד המנגינה המשיכה להטריד אותי. בדרך חזרה אני ממלמל את המילים בעצב כזה, אולי בבכי? דמעה זולגת.
Yes there are two paths you can go by, but in the long run, there's still time to change the route you're on.
אחוז תקווה. ייתכן והדמעה לא הייתה רק על הדרך שוויתרתי למען הגיוס, ייתכן והיא הייתה למען הדוג'ו שעזבתי. אהבתי אותו. זה היה חלש מחיי שאמרתי לעצמי אז שעליי לותר עליו. ועדיין הייתי ציוני.
בקורס חובלים שאלו אותי תמיד למה הוריי עזבו ועניתי: "יותר טוב שם." במין אנחת ייאוש.
לאחר מכן הצטדקתי שאבא שלי היה ציוני, הוא התגייס לצבא והיה סקורס טיס ובאמת אהב את המדינה, זה לא היה שקר, והוא באמת ניסה לחיות בו, זה גם נכון, הוא פשוט ויתר לטובת ילדיו.
ציונים שכמותם, הם לא קנו את זה. גם אני חלקית לא קניתי את זה.
הופרשתי מהקורס. הרגשתי חופש, אבל לא בדיוק. מה מונע ממני לצאת מהצבא? לא יודע. ייתכן שהמומנט. הגעתי לקורס מכונאי חוף. תיכננתי להגיע לג'וב וזו הייתה הדרך.
דויד פרנקו. אני אומר את השם הזה עם חלחלה. הוא היה המכה האחרונה על הכלי הסדוק ששברה אותו.
מדובר בערבי יהודי. הניסוח נשמע גזעני אז ארחיב. אנשים כמו עומאר פארוק, אני מאוד אוהד. הם שייכים לתרבות הערבית המצוינת, עם המוזיקה המאוד מענגת וצלילים מרגשים ומיוחדים. אבל לצערנו, כנראה שבשל העוני הרב באוכלוסייה הערבית-יהודית, התרבות הערבית בארץ ברובה נראית כמו סחלה. מעט ממנה היא באמת הצבעים הבולטים והיפים. וכך היה דויד פרנקו. בהמה אנושית. רועש, טיפש, גזען, הומופוב. בן התרבות הערבית הנחותה. חיית מודל לשאלה הקשה לבריאתנים - "האם האדם הוא פרימט". גונח, משחק עם הבולבול שלו בפרהסיה, רועש. ולמרות הכל, מעז לומר שאנשים כמוהו נכשלים בגלל גזענות.
לא כל קןרס מכונאי חוף היו אנשים כאלו, פשוט הרב המוחלט. התגעגעתי לבולגריה שלי. באותה תקופה נזכרתי באיזו אחת שהכרתי שם. בלונדינית יפיפיה. היא ייצגה עבורי את אירופה.
There's a feeling I get, when I look to the west, and my spirit is crying for leaving.
בהצעדות, במגרש המסדרים של הבה"ד, ליד הים הכחול, הריחות והצלילים בנו ציור. כמו אדה נורדית אדירה. נזכרתי בהורים, באחים, בויטושה, בשלג, ביערות. השיחות בטלפון הציבורי המקולקל לחו"ל הכילו טונים של התמוטטות עצבים ומאבק.
באווירה זו התחלתי לכתוב בפעם הראשונה את ריגשותיי. היצירה הראשונה שלי הייתה לאותה בחורה יפה בבולגריה. או בעצם לכל בולגריה. אולי לאירופה.
כשחזרתי הביתה בסופי השבוע, איגדתי את החתיכות וניסיתי לבנות את התמונה מחדש.
אולי יש לי הזדהות לאומית, אבל לחלק מאוד ספציפי בעם. הרי אני לא רוצה להילחם לשם אנשים כמו דויד פרנקו. אני לא רוצה לתרום להם. מצידי שיכחדו או יחיו עם הרוע והגועל של עצמם.
אהבה היא הרגל, לא? כך חשבתי אז. שאתה חי לצד משהו כל כך הרבה זמן שהיעדרו כואב לך. אני רגיל לתרבות אירופה. עליה גדלתי. המאכלים, המוזיקה, הספרות האירופאים.
אז אולי אני סוג חדש של ציוני? ציון-אשכנזי. ולא בגזע, בתרבות ובלאום. אבל גם באשכנז יש ג'יפה. ציון-אשכנזי-סופיסטי? אבל האם באמת הציון חשוב פה? האם לא אחוש את אותה אהבה והערכה לכל מעריץ החוכמה? אז אולי לא ציון וייתכן שאפילו לא אשכנזים, אולי רק סופיסט? הרי מהו לאום? סולידריות והתאגדות תחת רעיון משותף. אבל אני לא חלק מכל הלאום. אין לי הזדהות עם תושבי מגדל העמק או הקריות. אני נגעל מהתרבות שהם בנו להם שם.
ולמה שיעניין אותי הטוב רק ללאום אם גם ככה הוא מכיל אנשים שאני לא רוצה לעשות להם טוב? למה שלא יעניין אותי טוב חובק עולם יותר, הטוב של כל אוהבי החוכמה? האם הם לא אנשים שאני אוהב יותר? באשר הם. מוסלמים, נוצרים, יהודים ואפילו אתאיסטים כמוני.
מנגינה אחרת נוגנה בראשי. בעצם לא בראשי, צפינו בטקס טירונות מרחוק והם נעמדו דום לשיר מוכר. התקווה.
התיישבתי במרחק והתבוננתי, היה עליי לקום, להיעמד זקוף ולשיר.
חשבתי בפעם הראשונה על המילים לעומק.
התקווה נימוגה, היהדות אינה קיימת, הראש צופה מערב, העם אינו חופשי, הוא סובל.
מאז איני מתבונן יותר מזרחה. איני מצדיע לדגל או שר את התקווה. גם לעמוד בצפירה זה קשה. אבל את המתים אכבד.
אדם ללא לאום.
הגעתי לקרייה והבנתי דבר חדש. לאף ערך איני חש כבוד. אפילו לא לסופיזם. למדתי שאהבה אינה הרגל, היא אדירה יותר מכל זה. היא הסם הכי טוב להתמכר אליו.
הבנתי שאין דבר חשוב עבורי יותר מלאהוב את האהובים עלי ולהעניק להם את פירותיי.
אולי לא רק להם, לאומנות שלי, לאהבה שלי של החוכמה. זו דרך חיים אחרת. בלי להקריב מעצמך על קרנות המזבח. להתענג במעשיך, לחוש אושר מהם. לא לשם ערכים קדושים.
וככל שעובר הזמן כך אני מבין יותר שהלאומיות שלי הייתה אשליה. אני לא אוהב את מדינת ישראל. היא לא מדינה הטובה לאזרחיה. סבא וסבתא שלי רוצים לעבור. לא כי הם שונאים אותה. הם ציונים גדולים. אחרי הכל, הם עלו ארצה. הם רוצים לעבור כי הביטוח שלהם וכספי הפנסיה אינם מספיקים לכלום. אישה בשנות השישים עובדת במספרה כדי לממן את המשפחה. סבא בן תשעים שאינו מסוגל לעבוד.
והם עוד מקרה טוב, מניצולי השואה ממש גנבו כסף פה.
מהי יהדות? יהדות היא קבוצה שהתאגדה בעבר תחת התנ"ך וממנו הם גזרו תרבות. ומהו התנ"ך? התנ"ך הוא קאנון שרובו נבנה בתקופת יאשיהו כספין פוליטי. תפקידו העיקרי לשמש ככלי ניגוח האימפריות הגדולות, סימון טריטוריה וכיבוש ממלכת ישראל השכנה ליהודה. שאיפות פוליטיות הובילו לאתוס אדיר.
ייתכן לסבל רב. היהודים הופלו במשך אלפי שנים בשל היקיצה הממושכת מתקופת יאשיהו.
אולי ציון היא לא הבחירה הנכונה. אחרי הכל, היהודים צלחו בעיקר כשנדדו מפוגרום אחד למשנהו. לזהות כשהאווירה מחריפה ולברוח בעיתוי הנכון. חיי נוודות. כשל קין.
ואני ממשיך מסורת יהודית של לברוח לפני שהכל נחרב. היחידים שעשויים לסבול מכך הם הזקנים שלא יכולים כבר להעתיק את מקומם. אז הצעירים צריכים לעזור להם בכך.
הדבר היחיד שמונע ממני לעזוב הן אהבותיי, נשים שאני באמת מעריך ואיני מסוגל לדמיין את החיים בלעדיהן, והאומנות שלי.
אולי זה עוד סיפור נחמד. שלמה דויד הוא אומן לחימה אדיר. אלוף הארץ בג'ודו בזמנו, עבר ליפן, למד שנים, וחזר לארץ.
הוא הגיע להישגים מרשימים. דן 7 באייקידו, דן 6 בקראטה ודן 6 בג'ודו, מעטים מחזיקים בכל כך הרבה ידע בכל כך הרבה אומנויות. מעטים סגנונות האייקידו עם כזו מחשבה פרקטית כשלו בעולם. היחיד שראיתי באירופה שהשתווה לו מבחינתי היה קריסטיאן טיסיאר. בסופיה לא מצאתי איש שהלימודים אצלו השתוו לכך. הוא ובית הספר שהקים מחזיקים אותי בארץ
אני כבר לא יודע, אני לא רואה בעצמי ממש יהודי יותר. פעם סופיסט, פעם מאוהב ופעם אומן (וזה עם הסתייגות רבה).
