מחשבות מהתקופה

אסתטיקה.
אני זוכר רגע של חשיבה שנפל עלי בצורה קצת צורמת. ראש מדעי,  לא יכול לקבל את האפשרות של אלוהים. אני הייתי אתאיסט כשהמחשבה עלתה ועודני אתאיסט כך שזה לא מציק לי מצורך בדת.
כל ההסברים שלנו אם אלו אלוהים,מרחב אוקלידי, פוטונים, לחצים סביבתיים, איד וכן הלאה נועדו להעניק סיבה או תוקף שיכלי לתצפיות שלנו. מנקודת המבט הזאת, פוטונים מומצאים בדיוק כמו אלוהים כי הם בסך הכל הסבר לתופעה ולא התופעה עצמה. תופעה היא אך ורק הדברים שנתפסים בחושינו.
ההבדל בין מדע לתיאולוגיה, התוקף המוענק למדע, הוא שהוא מנסה לחפש את ההסבר הפונה הכי פחות לדמיון שהוא מסוגל להגות כך שהוא תמיד נופל קרוב ככל האפשר לתופעות, התצפיות.
גם אם נניח שלהסברים שאנו הוגים יש תוקף מחוץ לסובייקט ואלוהים באמת קיים ופועל בצורה שדתות כאלו ואחרות מציעות (ספציפית הדתות שלא הושמדו לחלוטין על ידי תצפיות סותרות), אדם המאמץ תפיסה מדעית של מנימליזם בהסברים תמורת תצפיות, לא יוכל לאמץ לעולם את אלוהים.
יותר מזה, אלוהים נפסל עוד לפני שהוא עולה לדוכן הנאשמים פשוט כי אף דת בחיים לא תציע דרך להפריך את קיומו והחוזק של השיטה המדעית הוא הגמישות הנמוכה של התיאוריות שלה.
אז הדתיים צודקים באומרם שגם אם אלוהים יתגלה לאתאיסט מדעיסט פרופר מהסוג שלי ויוכיח לו באורות ובמופתים שהוא קיים, על האתאיסט הישר לשכל שלו לדחות את ההסבר התצפיתי הזה כי הוא סותר את ריבוי התצפיות שלו על תופעות. עליו להסיק במקום שהוא הזה או חלם כמו שבני אדם נוטים לעשות.
זה היה כואב עבורי בהתחלה כי זו נקודת עליבות לתפיסה שלי. אבל זה האמת חוזק שלה. זה מעיד על הסבירות שלה להיות נכונה או הנוחות שלה כפי שהערתי בקטע קודם. מנגד, זה אבסורד להראות יעילות של שיטה או נכונותה בהסתמך על כלים של השיטה.
לאשש את גדולתו של מדע בעזרת תיצפות על הביצועים של מדע זה אבסורדי. עדיף לטעון לזכותו שכל אדם מינקות משתמש בכלים של המדע ושל הדת. המדע פשוט בורר אותם ומעניק לך כלים מעטים יותר אבל יותר אפקטיבים. מה גם שהשכל הישר שיבחן את הכלים של הדת יווכח בעליבותם.

כל אופן, פה הבעיה. אי אפשר להראות שמדע יעיל בעזרת מדע. אי אפשר לבחון שיטה בעזרת הכלים של השיטה אלא בעזרת מחשבה חיצונית לשיטה.
אי אפשר להראות שההסבר של המדע עדיף על ההסבר של אלוהים כי מדע.

כעת ניקח זאת לגישות מעולם האסתטיקה. אני משתמש במילה אסתטיקה כדי להתייחס לגישות של איכות. עסקתי בכך מעט בMushin ובירכתי אותן וכעת אני עומד בפרשת דרכים עם קושי רב. מחד אני מאמץ אותן כשיטות מצוינות כאשר אין בידך מדע כדי להפיק את האיכותי והיעיל. מנגד, הן על הפנים.
היכולת של שיטות האסתטיקה, לפחות מנקודת המבט של השיטה המדעית, נמתחת עד לגבול של הכלים שהטבע צייד אותנו בהם. כלומר, איכות על פי הטבע הוא מה שיעזור לנו לשרוד ולכן עלינו לתור אחריו ולכן הוא יעניק סטימולציה חיובית במוחנו.
סוכר הוא איכות. אנחנו צריכים לצוד סוכר כי הוא משאב נדיר ובחובו הישרדות. אבל הוא כבר לא משאב נדיר ואותו כלי של הטבע מיותר היום כשסוכר מצוי בכל מקום בעולם המערבי. כיום סוכר משמעותו השמנה.
איכות זה דבר מסוכן. המצוד אחר נשים איכותיות, אוכל איכותי, סקס איכותי, אהבה איכותית וכן הלאה עשוי להוביל למפלתנו.
אך אם אאמץ תפיסת מציאות המתבססת על איכות, האם אוכל לבקע אותה מבפנים? לא חושב. אסתטיקה מניחה מראש שמה שמורגש כטוב הוא טוב ונכון. זו ההגדרה הראשונה בתורות האלו. מהן ניתן לאמץ את אותם דברים שגורמים לנו להרגיש טוב. דת, מזון, אהבה וכן הלאה. אם אראה שרגש טוב אינו נכון בהסתמך על מדע, זה אומר שיצאתי מההכרה להכרה מסוג אחר וכמובן שדרך הכרה אחרת אוכל לפרק את זה לגורמים.
בעיני, אם יש מפלה לאסתטיקה היא בתפיסה, בדיוק כמו בדת.
מתוק זה טוב אחרי שהוא נבדק בחושים. לפני כן אנחנו אולי עשויים להכיר את המושג מתוק אבל לא לשייך לו נכונות או טוב. אם נראה שבמעקב אחר טוב נקבל תחושה רעה אז זה מפיל את זה שתחושה טובה מסמנת על טוב. זה מוביל לסתירה.
מה לגבי נכונות? אלוהים מרגיש נכון להרבה חשים.
ובכן, אסתטיקה מתבססת על ידע אפוסטריורי. גם אם זה מרגיש טוב, ברגע שאתה יודע שזה נסתר על ידי הידע, אתה לא יכול לקבל את זה.
אבל אלוהים לא נסתר על ידי הידע. הוא חמקמק בצורה הזאת. הסבר שמוסיף גורם למערכת שאין לו שום תרומה שכלתנית אך גורם לתחושה נכונה, יהיה מיותר עבור אדם בהכרה מדעית. אפילו מוביל לנזק. הראש צריך להיות פתוח ככל האפשר בעולם שעובד על המחשבה ותנועתה ואילו אלוהים מגביל את התפיסה. אבל בעולם העובד על מה שמרגיש נכון, אני מניח שאלוהים נכון וקיים. אבל רק אלוהים ללא התערבות באנושות שניתן למתוח ישירות אליו. את התרומה הלא קיימת של תפילות ופולחנים אנחנו מכירים מהידע האפוסטריורי הנרחב שנאמד במחקר המדעי.

נעבור הלאה.
מתחיל להסתמן שקאנט תופס שהבסיס של כל האמת שאנחנו מפיקים הוא ההבנה שקיימת מחשבה והבנייה שלה כתודעה.
זו תפיסה מערבית שנתקלתי בה אצל קאנט ולייבניץ לפני כן.
אבל, מההיכרות הדלה שלי עם המזרח, התפיסה שם הופכית. התודעה יכולה להגיע למצב של אפס ובו רק החושיות מתפקדת. זו תפיסתם. לחרוץ גורלות עוד איני מסוגל. ייתכן וספריי מההגות האסיאתית Bubishi וUnfittered Mind יענו על השאלות שלי בנוגע לפילוסופיה של המזרח.
אבל היפנים לא ניתקו לחלוטין עצמם מהמחשבה ולכן ייתכן שהתפיסה הזאת סתם כושלת. שמעתי שהם האמינו שמאותה צורת אפס תודעה ניתן להגיע לחשיבה אחרת נשגבת ובעיני זה עלוב.