אני תוהה, תועה בדרכי, איפה תימצא המנוחה?
הרי אטלס האדירים, אתם אוחזים את גן העדן? אשליה, רוע, תמירים לאין יתואר לשם כלום. תעתוע התבונה האנושית. לוקחת את דימוייה, מציבה את תחושותיה תחת ציר גודל ושם, באין סוף, מציבה אידאה לא קיימת.
מתק שפתייך, גן עדן בדיוני. כששפתיי פוגשות אותך, ואת פוגשת את לשוני, אני יודע שרק לך הייתי כמה כל אותה העת.
ימים עברו ועזבת את חיי, מאז רחצתי עצמי בזוהר הקיצי. הזיכרונות המתוקים מרגיעים את הנפש ומכההים את הכאב.
שאנגרילה עוד קיימת, אוזרת כוחות כדי לקום שוב.
הפעמונים שרים לנסיך ששב הביתה ממסעו. היחיד ששב לספר את הסיפור על הניצחון האפי. אדרת הורד סוללת את דרכו אל הארמון. זרה לאדמה המדברית, אבל עבורו ראוי כל העושר בעולם. הנערות מפזרות פרחים ומפנטזות על האביר בשריון הנוצץ. כה יפה וכה ראוי. הוא משיט יד ואוחז בעלה כותרת. כה יפה, כה עדין למגה. אחת מהיצירות המושלמות של האל בידו אך הוא אינו מסוגל לחוש בו ולהנות מהמגע. הכפפה שלו מונעת ממנו להרגיש. כל שהוא יכול הוא למשש עם ידו את הפרח היפה ולחלום על התחושה. להחריב אותו עם ידו המגושמת ולזרוק הצידה כשהוא פוסע עוד.
הוא נכנס לארמון, אביו חיכה לו שם על כיסא המלוכה.
הוא לא כרע ברך כנהוג.
"בני! אני שמח לראות שחזרת שלם!"
"אני שמח שבכלל חזרתי, המון אנשים טובים נפלו שם." הוא פסע לכיוון החלון והביט הרחק לשדה הקרב. ההרים המושלגים קילומטרים מהם. הרי אטלס המלכותיים שכה ראויים לשליטתו של בן אצולה.
"אבל ניצחנו!"
"זה ניצחון ריק."
"תפסיק לקלקל לאנשינו את השמחה! הטבחים עובדים מהבוקר לשובך. נסעד במשך שבעה ימים."
"עוד מעט לא תהיה עוד ממלכה."
"מה כוונתך?"
ראייתו של המלך סוף סוף התבהרה כשהסיט את מבטו מקרניה של השמחה הגדולה שאחזה בו.
בנו לא נראה כמו בנו יותר. שערו האפיר, עיניו החווירו, מבטו של אדם מת, עורו מת.
הוא מלמל כעת. נדרשה תשומת לב מיוחדת כדי לשמוע אותו אומר
"הרי אטלס האדירים מחזיקים את גן העדן מידי תושבי האדמה"
המלך חרד לבנו שהסתובב אליו כעת וצעד קדימה. הוא בא לחבק אותו אך מה זה בבטנו? למה הוא מדמם?
המלך קרס בידי בנו וסכינו החדה.
השומרים כעת היו מבולבלים, למי הם יצייתו?
המלך החדש נעמד על הכס, "הממלכה תיפול לאנרכיה תחתיי! אנחנו לא ראויים לשלטון!"
זה היה חמש שנים לפני כן כשהם יצאו לכבוש את הרי אטלס למען האנושות. לגלות מה עומד מעל העננים. עוטים פלדה מחושלת באמת ובצדק הראויים לאנושות. הם יפילו את כלבו של האדס השומר עליהם נעולים הרחק ממקום המשכן שנגזל מהם.
צעד ראשון בשלג. אין רחמים בהר אטלס. שדים רעים מלחששים ומרחלים בצדדים. הם ממקדים את ריכוזם לדרך מקדימה. אם יסיטו מבטם הם ימותו. רק אלו ששמים את מלוא ליבם לפסגה שורדים את ההליכה.
כבר נפל הראשון והשני מעד בשלג ומת. לאט לאט מספר האנשים במסע פחת. אין רחמים, אין להסתכל אחורה, אין להתעכב בדרך החורפית כי זה יהיה סופם של כולם. אטלס מטרה ראויה לאכזריות.
הוא נותר לבד בדרך וממשיך לצעוד. בקרוב יגיע לפסגה. עוד צעד ועוד צעד ועוד צעד עד שלבסוף הוא ידע שהגיע. גולגולות קישטו את דרכו. כה זרים הם גופות האדם לקרקע החורפית העקרה הזאת. אבל לאטלס ראויות כל המנחות וכל האבירים האמיצים של האנושות.
שם הוא פגש לראשונה בקרברוס. הוא גילה שאמנם יש לו שלושה ראשים אבל גם שלושה גופים. זה לא היה כלב אימתני. אלו היו גורי ארי ההרים. שיערם מוכתם בדם אדם שניסה לשחוט אותם והם עמדו שם בפסגה, מגינים על גופה מצחינה ורקובה של מה שניתן להניח שבעבר הייתה אימם. ארסיות בעיניהם, שיניים מחודדות. מיהו האדם? מיהי המפלצת? כבר לא ניתן לומר.
לשם מה? מהו גן העדן האסור? הוא קיים? לא נראה. כל שנותר הוא גופה מצחינה של אידאה מטופשת.
הוא צנח לרגליו, זרק את חרבו וצעק את נשמתו.
חמש שנים קדימה ונבואת הפורענות של המלך התאמתה. מהממלכה נותרו אזרחים מבולבלים שהפכו לנוודים ברבריים. צדים מזון ורוצחים זה את זה כדי לשרוד. ההריסות הן מכסה לנשים.
הנסיך המשיך להביט קדימה להרי אטלס בפסגת היצירה המבריקה שלו.
רוחות העבר חלפו בין דיונות החול ויצרו מוזיקה לאוזניו. כל אחד מחכמי תבל הסביר לו את דרכו. עולם האידאות של העשירים. זקנים מזוקנים שיושבים בחדר שקט וכותבים, מנופחים בחשיבותם. הכל הבל הבלים. דרכו של האדם החושב היא בטבע, כשהוא מנסה לחשוב איך לשבור את הגולגולת של שורד אחר למען חתיכת בשר ששניהם מצאו בדרך.
אין טעם בהתעסקות המתמדת של חברת הרווחה במציאות האמיתית. היא לא מעניינת. מה שמעניין הוא החיים, ההישרדות שלהם, התענוג שבלחיות אותם ובסבל שכרוך בהם. אין טעם לעסוק במה שטוב ומה שעשוי להיות טוב, רק במה שקיים ואיך אפשר לזקק מאותו טבע עוקצני את מעט הפירות ואת המיץ הנפלא שלהם שנדרש להישרדות בתנאיו האכזריים.
אטלס אוחז בגן העדן, מונע אותו מבני האדם. מסקרן אותם ומגרה את חושיהם.
אטלס היפה שלי. היחיד שאני בטוח בקיומו בעולם המדברי המפורר שלי. כל יום הנוף שונה. כל יום המציאות אחרת. התפיסה אחרת. מה שנותר הוא אטלס היציב והאכזר ביופיו. אישה אמיתית. והצורך לשרוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה