שינה לא שינה

פקחתי עיניים. קור. סכין חדה עמוק בחזה שלי ואני מסתכל למעלה ורואה את העיניים שלה מגואלות בדמעות שהורסות את יופיה שחשבתי שיהיה נצחי.
מופתע לרגע אך בנשמתי האחרונה הייתי צריך לומר את זה.
"זה מה שתמיד רציתי." וצנחתי. צנחתי מטה לקרקע והיא נפערה ובלעה אותי וירדתי עמוק, עמוק לים הכחול אך לא קפאתי מקור שם. לא נרטבתי אפילו. שמתי לב שאני יכול לנשום, מוזר. נעמדתי על רצפה שלא קיימת והסתכלתי קדימה. שם ניצב יצור ענק חסר צורה שידעתי שהוא בורא עולם. כשניצבתי מולו ידעתי שהוא שופט אותי ודן אותי ללידה מחדש. כאילו תקשרנו זה עם זה בלי מילים ובלי מסרים. רק תודעה מאוחדת לרגע.
יד ענקית הושטה לעברי ונגע באצבעה במצחי ועיני נפקחו.
חזרנו לביתי שיכורים. תמכתי בגופה הרדום ונפלנו למיטתי. היא קרבה לשפתיי עם הכוחות המעטים שנותרו לה ועמדה לנשוק לי אך הצמדתי את ידי לפיה והשכבתי אותה לישון. נרדמתי אחריה.
במחווה זו ידעתי שאני רק מאשש את העובדה הכה משמחת וכה טראגית ששרויה באוויר. אני אוהב אותה ואני לא משחיט את זה עם אהבת בשר שקרית. מה שיש בינינו יהיה נצחי וחזק יותר מכל דבר אחר ולו רק כי אלחם עבורו.
אלחם בעצמי יותר מכל, באל הנורא והחזק ממני. בתשוקותיי הכמוסות ליותר.

קמתי מהמיטה והתיישבתי בסלון. מזגתי לעצמי בושמיל בן 20. היום עוד לא קם לתחייה.
היא קמה אחרי.
"הכל בסדר מאמי?"
"היה לי סיוט."
"מה חלמת?"
"את דקרת אותי ורצחת אותי."
"בסדר, זה שטויות."
"זה תשוקות כמוסות."
היא עמדה באשנב. החושך אופף אותנו ומערפל את הכל. מבודד ומפריד. בכל זאת היה בינינו חיבור. גם בתוך ריק ניצור בינינו קשר כמעט קוסמי. ראיתי אותה ואת מה שלא ראיתי השלמתי מהדמות החקוקה כל כך עמוק בזיכרון שלי עד שהייתי עשוי לומר שהיא מושרשת עמוק בכוחות המדמים שלי, בהכרה שלי, בזהות שלי. שבאורח קסום הפכה למושג קודם לכל ניסיון איתה שאני פשוט מכיר גם בלי מגע איתה.
שקט של הלילה. החום של הויסקי הוא התעודה היחידה לכך שאני חי וער כרגע. הוא בולם את הצמרמורת החזקה של הסיוט ומתלווה לזיעה הקרה.
הבטתי בראי. אני יושב מולי כפי שהוא מתגלה בחושים. קופץ מהמושב ומתחיל לרקוד, להשטולל, לקפץ כמו שד. שיניים גדולות, קרניים מחודדות, גופו עירום. חדל! והוא חוזר לדמותו.
איננו רואים את עצמנו באמת. רק דימויים שלנו שמתגלים מהניסיון הקטן שלנו של עצמנו ומהמודעות המועטה שיש לנו למעשינו. כה משעשע.
וכשנורים משפטים כמו אלו לחלל, כלי עצמת את עינייך ושפקחת אותם שוב ראית שזזת חמישה מהלכים בלי לחשוב במשחק השח וכעת אתה מודע למערכה אחרת. מעניינת. קשה. כואבת.
"מה זה אומר?"
"אני מצפה יותר מכל לכך שתפגעי בי. שתהרגי אותי באיזו שהיא דרך."
"למה?"
"כי את קרובה אלי כל כך. כה קרובה שאני מרגיש את נשיפותייך הקרות על החזה שלי, שהמחשבות שלי רועשות לידך." המחשבה צלולה עוד כשאני בכוס החמישית וקולט שהבקבוק החדש בחציו.
"זה מפריע לך?"
"אני אוהב את זה."
"אז מה הבעיה?"
קמתי, נעתי וקצת נשכבתי על הסאפה.
"אני בונה אנדוקציות מהסביבה. ניסיון העבר מלמד אותי שכגודל הפתיחות גודל הפגיעה. החבר הראשון שלי ברח להודו, השני ניתק איתי קשר, השלישי כבר למדתי לשנוא במיידי."
"אתה שונא אותי?"
"אני אוהב אותך יותר משאני אוהב את עצמי."
עוד שני מהלכים נענו וכעת המלך שלי חשוף למט.
"בוא לא נחזור לסאגה הזאת."
"אנחנו לא בה. פשוט... את יודעת שאני אף פעם לא זורק לך מילה טובה. את צריכה להבין למה. במסתורין נפשי קשה לי ללחוש לעצמו מחמאות." התיישבתי והצמדתי את הראש לזכוכית בקרה, מביט ברחוב הלילה סטטי לחלוטין. כמעט ואי אפשר להיות מודע לתנועת הזמן.
"אז לאדם חיצוני? אבל איך לא אומר אותן בגאווה כשזה מה שאני חושב? כי אני מצפה לפגיעה."
"אני לא אפגע בך."
"תפגעי בי! קחי סכין ותדקרי אותי! עכשיו! בזה הרגע! כשאני שיכור ולא יכול להרגיש את זה."
חשתי חום. אבל לא של ויסקי. לא של רכישה חד פעמית של אושר. גם לא של ראנדורי מושלם. לא של הנאה מהאומנות. של משהו אחר שאין מילים עבורי לתאר אותו כי ההרגשה כה זרה עבורי. כה חדשה.
זרועותיה על צווארי מוצמדות לחיבוק. כמו קולר מחניק אבל לא רע. מבלבל בעיקר. היא נישקה את הלחי שלי.
קמתי במהרה.
"תפסקי עם זה כבר!"
"מה?"
"אני... אני לא יודע." המחשבה כן מתערפלת. לויסקי לקח זמן לפעול כנראה. המסר מחוקק בראשי אך לא עובר הנהרה למילים.
"אתה רוצה שאשנא אותך?"
"כן! אני רוצה לאשרר את התפיסה שלי."
"זאת בעיה שלך."
"תמותי!"
"טוב."
השתוללתי מבפנים.
"אני מרגיש חרא בגללך."
"מה זאת אומרת?"
"כל הרגעים האלו שאת לא מסתכלת לכיווני. כשאת מסתכלת על עולם אחר. אני מרגיש דחייה. אני מרגיש חרא."
"אתה פסיכופת."
"אני יודע."
"אני שמחה."
"ואני לא רוצה לפגוע בך."
"אתה לא פוגע."
"זה יגיע! כל הסימנים מצביעים על אובססיה לא בריאה כלפייך. זה מסוכן לך. את צריכה לעשות את זה."
"לא. יש לך בחירה. או לפגוע בי, מה שלא תעשה ואתה יודע שאתה לא מסוגל, או לעשות סוף סוף מה שאתה מפחד לעשות תמיד ופשוט לזרום עם העולם ולהנות."
"אני... אני... אעה!"
התחרפנתי. מרטתי שערות ורצתי החוצה. דרך החלון. הנפצתי לאלפי צבעים. לבלאגן ענק. לעולם מופשט חד ממדי של מספרים וערכים בשחור לבן. או בכלום. נעלמתי. פקחתי את העיניים. היא ישנה תחתיי.
"טל..."
היא ישנה חזקה.
"סליחה על הכל."