פאתוס ולוגוס

"חיבוק? לחיבוק ציפיתי. אני אוהב לחבק אותה. זה מעניק לי חום כזה של טוב.
אני לא יודע לחבק. כמו רנדורי ראשון (מונח שאני משתמש בו הרבה), אני מוצא את עצמי מנותק מתחושות ותנועה עד תום החיבוק. לא יודע מה עשיתי שם בכלל."

התחבקנו, אני ודור. פעם שנייה ונשיקה שלישית שלי על הלחי בחיי.

הראשונה בילבלה אותי לחלוטין. לא הייתי ערוך ופתאום זה בא. לא הבנתי למה זה בא. זה הרגיש טוב.

השנייה עם דור הכעיסה אותי, הסיטה אותי ממסלולי.

החיבוק היום היה מה שחשוב באמת. הבנתי עכשיו למה בני אדם מתכוונים כשהם אומרים חום בחיבוק.

אני מחבק מכני. לא מצורך אלא מתכתיב חברתי. אך הפעם חשתי חום כשחיבקתי אותו. הרגשתי את התחושה המרוממת הזאת. כשראשי קרוב לעורפו חשתי טוב והמשכתי את זה כדי לחוש עוד טיפה מהתחושה.

התחבקנו לפרידה אתמול ממפגש אדיר. אני והוא על בקבוק יין איכותי. זהו. לא צריך יותר.

הסתדרנו. אין לי יומרות. המטרה שלי הייתה לדחוף את זה לאנטימיות. זה למה הבאתי בקבוק. כדי להשתכר. כדי להגיע לשם כי פעם קודמת כל כך נחסמתי. הפעם זה היה טוב. אין ספק בכך. נגענו זה בזה והרגשנו טוב עם זה. ופתאום, באמצע שום מקום, הייתי צריך ללכת. לא יודע למה. הייתי צריך להסתלק משם. אמרתי לו את זה, התחבקנו, יצאתי משם.

למה?

הייתי צריך להסתלק.

למה?

למה? למה? למה? למה? למה?!

זה מזכיר לי מישהי.

"עומד מול המראה בשירותים. שוטף את הפנים. בחוץ יושבת הבחורה שלי. מסתכל על עצמי. זה באמת מי שאני רוצה להיות?

מה אני חש אליה?

איך שאני רואה את זה, פעמים רבות אני ג'וליאן. אני מחייך, נהנה מהצבעים, כותב הרבה סיפורים יפים עלי ואז מנסה אותם על בנות בטינדר.

הרגשתי כמו דני בתא הקטן שלו חרד להמשך וצריך לעשות החלטה."

When there's nowhere else to run
Is there room for one more son?

היא לא אשמה. הוא לא אשם. אני בורח מהם.

ברחובות פלורנטין שם אני מטייל. מגדלים גדולים מקיפים אותי וגורמים לי להרגיש קטן, זניח. מספיק זניח שאוכל לצעוק. האקו שלי מתפרס סביבי אך אין מי שישמע אותו. העולם ריק כעת. רק אני והמחשבות.

מה אני? נשאלת השאלה. אני גיי? או לא?

הזהות המטריפה אותי.

נהניתי איתו אבל. נהניתי גם איתה. אני אהבתי את המגע, הקרבה, השיחה. זה הסקס שמפחיד אותי? אלוהים ישמור כן. אני שונא סקס. כל כך שונא אותו כעת. המפלצת בסוף של כל אדם שאני מכיר שאיתה אני מרגיש חרא. אולי זה לא זה. אולי זאת האינטימיות שאני שונא. הקרבה לאדם אחר.

או שאני כותב שטויות. כי אני כן חשתי משהו למישהי פעם. חשתי למספר מישהיות.

המשקית, המלצרית הזאת שמטריפה אותי בעבודה עם העוצמה והיופי שלה, המשקית תש בבסיס (כן, היא חדשה ברשימה). אני רציתי אותן באיזה שהוא שלב. אני לא חש אי נעימות כשאני חושב על סקס איתן.

כל היפות, היפים, הנכונים שאני מכיר מרגישים לי בחילה, רע, לא טוב כשאני מדמיין אותי מקיים יחסים איתם.

רציתי כל כך להתנתק ממנו בהליכה הזאת. לבטל כל קשר איתו ולתת לו למות בתור זיכרון בדיד במוח שלי.

זה היה כל כך מוזר כי נהניתי איתו. נהניתי ממש מהדייט הזה. אז מה לא בסדר פה?

הוא עמד מולי ברחוב הריק. אדם משונה ייתכן ומסומם עם קפוצ'ון שחור על הראש שמסתיר את פניו. הוא צעד לעברי ואני עברתי רחוב אך היה מולי כל הזמן. זה אני שמולי והוא מפחיד וקר, ריק מהיכולת לקלוט חום ולאהוב. שנאה מרוכזת, ממוקדת בוערת בתוכו. על זכרונות שהוא לא יכול לשכוח ובטח שלא לסלוח. אני מנסה להעלים אותם, אני מנסה לא לשנוא אתכם אבל אני לא מסוגל. אני לא יכול לתת לכם לגעת כל כך קרוב. אני מצטער. אני מנסה.

מבטו מופשל. לא להביט בעיניים, לא להתחבר לרגע. פיו סטטי לחלוטין, אף שריר לא מתכווץ. אני מפחד שידקור אותי אבל הוא עושה משהו גרוע יותר. הוא חולף דרכי ושואב את כל החום שלי לתוכו ומשאיר אותי קד ריק. השנאה הממוקדת הזאת.

"וכשאיבדתי את השלמות שחסרה לי חיפשתי אותה בעולמות אחרים. עליתי עד אולימפוס כדי למצוא אותה ולא מצאתי. וכשאני משקיף אל הנוף שבפני, משתחווה בפני הטבע וכוחו האדיר אני רואה את הדבר הקרוב ביותר לה."

הפנטזיה הזאת של חיי נזירות, לא נובעת מהטוב שבדבר. זה נפלא, אבל זאת לא הסיבה.

זו החרדה ממכם. אתם מאיימים עלי בקיומכם.

יצאתי אל תוך רוטשילד והלכתי במעלה הרחוב, הרחק מהים אל מרכז ההמולה באי נעימות.

אנשים מסביבי בכל מקום שאני הולך. אני רוצה להתכנס בעצמי ולהיעלם.

"זהו" חשבתי לעצמי בצורה ילדותית, "אני מתנזר לחלוטין מזוגיות". אני לא מסוגל לנהל קשרים יציבים, אני לא נהנה מזה.

הם מחייכים בצורה זדונית, רוצים להחריב משהו נוסף, לדחוף מילות זימה, להריע את חייו של אדם אחר. זה כל מה שיש להם בראש. מה רע לי בעולמי הקטן של אומנויות לחימה והשכלה? למה אני צריך למצוא עוד אפיק בחיים? להתפטר מהעבודה ולעשות את זה לנצח. אלו יהיו החיים.

אני מאושר איתכם? אני נהנה בחברתכם?

אני כבר לא יודע.

אני רוצה לקרוע את הראש שלי לשניים ולתת לכל המחשבות שלי לצאת החוצה במהירות. כל הצבעים והרעשים מתפרסים למרחב. הזיכרונות. הם נפתחים ונופלים.

התהלכות במסדרונות המפקדה כשאני מתגעגע יותר מכל אליה, השיחה שלנו באחד בלילה מול החנייה בשבת ההיא, המפגש הקצר שלי בבית הקפה עם הידידה כשהיא הפגינה דאגה אמיתית להמשך דרכי ורצתה לעזור לי, המחשבה הכואבת על המילים שלה שנצרבו על זרועי "הוא כמו אח שלי", כמות הנשים שלא רציתי וקרבתי אליהן, "בחיים לא ארצה לצאת עם מישהו חכם כמוך" אמרו לי פעם וספגתי את זה חזק כמר גורלי.

הזיכרונות מרצדים.

כשהמשכתי ללכת התחלתי לעשות סדר בדברים.

הבנתי משהו בשבוע האחרון. לא נפגשתי עם המשקית שלושה שבועות ואיתו רק שבועיים. בכל זאת, אני כמהה יותר להיפגש מהמשקית מאשר איתו.

לא בגלל המיניות שבנושא. למעשה, אף אחד מהם לא אושיית מיניות לחלוטין. אני מנסה לדחוף את הקשר שלי עם דור למיניות אבל התחושה שלי אליו היא אחרת. טובה אמנם אבל לא של רצון לסקס טהור.

גם לא עם המשקית. כמה זמן לא רציתי איתה כלום?

חלמתי הלילה חלום אחד בו אנחנו ביחד איפה שהוא. לא הבנתי בדיוק איפה. נשכבתי על הרצפה והתבוננתי מעלה. היא שמה את ראשה לידה. צמוד אלי.

חשתי משונה. טוב. רע. פחד שאהרוס את זה שוב.

נרדמנו שלושה אנשים על אותה מיטה. אני, היא ועוד איזה מישהו שלא הכרתי. היה רעש בחוץ כמדומני של הילולה.

היא הייתה כה קרובה אליי בצורה משונה וזה היה מוזר. זה הרגיש טוב שהיא לידי.

היד שלי קרבה אל גופה בצורה לא רצונית אך מנעתי ממנה להתקדם. כאן הסתיים החלום.

אבל זה העניין, אין ספק, התחושות שלי אליו ועל הבחורה הקודמת היו ריקים במידה מסוימת באותה אהבה חזקה שחשתי אליה. זה לא שאין נשים שאני חש אליהן חיבור כזה בכלל. אני חוזר למלצרית. היא כל כך מושכת אותי. תמיד רוסיות עשו לי משהו. היא דומיננטית בקטע אבסורדי. שמה אותי במקומי.

יש לי חוד לשון בדרך כלל כשאני מדבר עם אנשים בלי קירבה אליהם. איתה אני מתבלבל.

כמה הייתי רוצה לצאת איתה.

לא אוכל. לא כי אני לא רוצה. פשוט כי אני יודע שכשאנסה אפשל. עם הנשים שאני באמת חש אליהן תשוקה חזקה לא אצליח לעשות כלום. אני ממלמל, לא מתפקד לידן.

גם עם המשקית זה היה מין חוסר תפקוד של המוח. היא לידי והמוח נתקע על אי תיחכום והתנהגות מטופשת. הצדעתי אליה בפעמים הראשונות, מה זה צריך להיות?

אני חש כך גם לגברים מסוימים. אלכס קרול חירמן אותי בתור אדיפוס המלך. העוצמה שלו, הטירוף ובניגוד לכך גם הנשיות שלו.

זה העניין. אני מחפש את זה שוב. את המשיכה החזקה יותר מכל הזאת. את הגעגועים כשהיא לא נמצאת ואת התחושה העילאית הזאת שהיא כן.

אבל אני לא מסוגל לגעת בזה. לא מסוגל לגעת באלו שאני באמת ובכנות אוהב.

אולי אם אתן יותר זמן לדור אחוש אליו את אותו הדבר הזה. אצטרך להתנסות יותר. אין אפס.

אבל כמה? כמה זה יותר מדי התנסות? אין בנמצא תשובה.

איך אוכל לגשת לנשים האלו שאני כה אוהב? הדממה לא משיבה תשובה. רק בולעת את הקול ברחובות של פאתי תל אביב.

ייתכן שזה ילדותי לחפש את התשוקה החזקה הזאת. ייתכן אולי וזאת תקווה פועמת למשהו עילאי שאין בה שום רע.

"מה אתה ילדה מתבגרת?" צחקה המשקית כשאמרתי שאני מחפש את האחת. אבל אני רוצה להרגיש את זה. את התשוקה. מעולם לא חשתי אותה במערכת יחסים.

היו לי יותר מדי מערכות מתות. ייתכן זה כי אני בולם את עצמי לפני שזה נהיה למשהו. פשוט כי אני מפחד להתקרב כל כך. נמאס לי. אני רוצה את זה יותר מכל.

אך איך אגע בזה אם אני כה מסוגר בעצמי? לא מסתובב עם בני אדם? לא מכיר אנשים סביבי?

לא יודע. אין תשובה. זה מחרפן אותי אבל אני יודע שזאת התשובה. שאני צריך את התשוקה הבלתי מרוסנת.

אמשיך לצאת עם דור לבינתיים אבל החשוב ביותר זה למצוא את התשוקה. היכן שתהיה.