מחשבות כלליות

בתאכלס? לא פעם בשבועות האחרונים יוצא לי לומר שאני יוצא עם גבר כי זה יותר קל. אין משחקים. אין יומרות. הם ישירים. לא רק הזונות בקהילה. גם אלו שמחפשים אהבה. הבחור יודע למה הוא איתי בקשר בדיוק כמו שאני יודע ואנחנו דוחפים לכיוון הזה. לא מנסים לשחק דחייה-חיבה אינפנטילית.

אבל כשאני חושב את זה, אני לא חושב את זה משנאה לנשים או מאי רצון לאהבה איתן. ממש לא. אני חושב את זה כאי הערכה לעצמי. אני לא מסוגל להתמודד עם המשחק הזה שכל גבר אחר מסוגל.

אני פשוט לא מסוגל. אני רואה אישה שאני באמת ובכנות מחבב ואני נקפא. לא יודע מה לעשות. עם המש"קית הצדעתי, המלצרית הצטנפתי ועם החוליית מחשבתית הקצנתי עצמי לכדי פאדיחות.

אני פשוט לא מסוגל. יותר מכל אני רוצה לומר את זה:

"את יודעת, אם לא הייתי ממש גרוע בזה הייתי מתחיל איתך עכשיו."

אולי להוסיף גם את זה:

"אבל כשאני רואה נשים כמוך פשוט אין לי איך לדבר."

לא כדי להתחיל איתן. לא כדי לשחק איתן. אין לי יומרה לכך. פשוט בכנות. הן לא יאהבו את זה. זה מה שמעצבן אותי. נשים לא אוהבות את הכנות הזאת. הן רוצות שילחמו עליהן. אלו גינוני טקס החיזור של ההומו ספיאנס. הגבר מחצין ומפאר את כושרו, מראה לאישה שהוא צייד והיא פותחת את עצמה כמו צדפה.

אני? אין לי את היומרות האלו. אני יודע מה אני שווה. אני מאמין שאני נראה ממש טוב, שאני פילוסוף עם דברים מעניינים לומר, שיש לי לב טוב ושאני נאמן. למרות הכל אני צנוע להחריד. יצאתי מהבסיס לפני יומיים עם טי שירט לבנה וג'ינס. מנהג חדש שלי. יותר נוח לרכב כך ולרדת מהבגדים למקלחת של הצהריים לפני פעילות הערב (אתם יודעים, אימון, עבודה וכן הלאה). העובדים איתי בבסיס אמרו לי שיש לי שרירים בידיים והתרשמו. "אם אתה אומר" אמרתי. לא יודע אם יש לי או אין לי. זה לא מה שמעסיק אותי. כושר עבורי הוא פרקטיקה למען אימונים טובים יותר ולמען הרגשה טובה יותר. לא להיראות טוב.

שתי בנות הסתכלו עלי כשיצאתי. אני לא מחצין את הגוף שלי. לא מחצין כלום. משתדל לפחות. לפעמים אני עושה את זה בלי כוונה.

יודעים שאני חכם כי אני מציג סממני חכמה. לפעמים אני לא יכול להתאפק. אבל אני לא סובל להתרברב. פשוט לדבר על דברים שאני אוהב.

נחזור אבל לנושא. אותן בחורות שכל כך כואב לי עלי. אני רוצה אותן כל כך ואיני יכול לדבר איתן. איך הביטחון שלי עם נשים כזה מרוסק? אני באמת צריך לשאול? אבל רבאק, עדיין מרוסק? אחרי כל מה שעברתי לאחרונה?

קשה שלא לומר אבל שהתקדמתי מבחינה חברתית.

"אני מתגעגע אליך" אמרתי למשקית לפני כמה ימים. אני אומר מתגעגע? אני מביע רגשות לאנשים אחרים? זה יותר מפעם אחת לאחרונה שזה קורה. אני מרגיש טוב וזה משתקף.

בכללי הייתה תקופה של אופוריה לאחרונה. אתמול היה אימון מצוין. כמה מצוין? התאמנתי עם הסלאבי והוא אהב את העבודה שלי ברנדורי. בקראטה הייתי חיה. כל כך חיה שנתתי לעצמי מרפק ליד בקאטה והיא עוד כואבת לי ולא מסוגלת להיסגר.

עם אחים שלי אני מתמודד מצוין בתור מחנך. אני מנהל שיחות עם המורים. איך קרה שאני עושה את זה?

אבל עבודה, פה אני בכלל מבסוט. בחור מהאימונים הציע לי עבודה מושלמת. מהבית, 35 שקל לשעה, בשחור והבוס כמובן מהאימונים. הפאק היחיד זה שזאת עבודת מזכירות כזאת מפגרת. אני אדחוף את זה לתיכנות ואדרוש זאת ממנו. מגיע לי. רציתי להתפטר כבר זמן מה מהעבודה. כלומר, הם הפשיטה והכל סביר להניח שבמלא לא תהיה לי עבודה אבל גם אני לא רוצה לעבוד שם. למה? כי היחס בין כמות העבודה לכסף לא שווה את החרא הזה. אני מאוהב במלצרות. זה כיף לי. אני אוהב אוכל, להכין קפה, לנוע ולרקוד בזמן העבודה, לחייך. "המלצר המרקד" הזקנים שהשפיות שלהם עוד שרדה את התרופות קוראים לי. כי אני רוקד בזמן העבודה. לא בשביל כסף. אני פשוט נהנה לרקוד ונהנה מאוכל.

אבל להתעסק עם המעסיק המטומטם, לא לקבל זמן לעצמי ולקריאה שלי, השעות, זו פשוט עבודת חמורים. האלטרנטיבה הטובה גם כן היא קפהקפה אבל מול חרא באקסל ב35 שקל?

אבל זה מעבר לזה. כבר שני מלצרים אמרו לי וצדקו: מלצרות זה לא לאנשים עם מיומנות. לא משנה אם זה מיומנות כפיים (שיש לי מהצבא יחסית), או שכלית (שיש לי ואני רוצה לפתח עוד), מיומנות זה כישרון שניתן למנף לכסף גם בעבודה מזדמנת בצורה יותר משתלמת ממלצרות.

עדיף להשקיע בלימודים ולהתחיל לעשות כסף ממש טוב כמה שיותר מהר. עדיף לי ללמוד אלגברה לינארית ותיכנות.

נראה מה עם העבודה הזאת.

היה לי חלום אתמול. סאגת דארה למעטים עד ללא קיימים שעוקבים ומצאו פוסט חטוף על כך.

אני רוצה לגולל אותו כי הפרשנות מעניינת אם כי טועה.

בחלום הייתי אותו משמיד עולמות אבל אני קיבלתי את מרותה מאהבה לעולם.

אך חשתי תיסכול שאיני יכול לבטא את יכולותיי.

האם מחיר האהבה והאושר הוא התסכול הזה? העובדה שאתה לא יכול למצות את עצמך במלואך?

היא שלחה אותי להכיר מחריבים אחרים. הם מתוסכלים באותה מידה. לא כי הם לא מציגים את כוחם, כי האושר מתצוגה זו זמני.

נפרס הבדל בין אומנים יוצרים לאומניי הכישורים. היצירה - שירה, תסריט, ציור, הם לב האומן נשפך לדף. כל מטענו ותשוקותיו. אומן הלחימה לעומת זאת לא יוצר. רקדנים לא יוצרים. שחקנים לא יוצרים. הם חשים את אומנותם ונהנים ממנה. מה עילאי יותר?

אני דוחה חשיבה יתרה על כך כי ככל שאני פורס זאת יותר אני מבין כמה מחשבה זו מיותרת.

אני רוצה לכתוב טור דעה בשנה למות הציונות שלי. אני חושש ממנו כי הוא דורש אנרגיות וזמן. במחשבה שלי רצה רק דמות אחת בראש כשאני מגולל את הטקסט הזה והשפעתה עלי. דוד פרנקו. זה שם האיש. למה? כי ראיתי שאין שום סיבה להתגאות במיוחד בלהיות יהודי. לא יותר מכל עם אחר. הוא היה ערבי-יהודי גס, פרימיטיבי. נהג לחשוף את הזין שלו ולשחק איתו ולגנוח. היה אלים. בריון. מזוקן, גדול מימדים, מגושם וכמובן שטיפש. ייצג בדיוק מה שאני חושב על הסטריוטיפ הערבי והערבי-יהודי. למרבה האירוניה גם התייפח על קיפוח עדות המזרח (למרות שהיו לו לא מעט מילים רעות על אשכנזים).
האדם זכור לי כתהומות המין האנושי. אדם שאין מקום לו על כדור הארץ. שראוי להשמדה.
אדם מסוג האנשים שאיני רוצה כל קשר אליהם. בטח שלא חלק מעם שלהם. אין לי מה להגן עליהם, להילחם למענם או להיות מאוחד איתם. לא. אני מאוחד רק עם אומה אחת על פני כדור הארץ. לא בדיוק אומה ויותר ז'אנר של בני אדם. חובבי התבונה. אלו האנשים היחידים שאני רוצה איתם במגע ולא משנה מה גודל רשעותם, עליבותם או סיגנונם.