אהבה מאניה מתאפיינת בצורך בוער לאדם השני. היא מתאפיינת בהערצה שלו. בתפיסה שהוא מחלץ אותך מקושי רב. מאניה היא אובססיה במידה מסוימת. היא מתחילה מכך שיש לך אהבה אל מושא אהבתך יותר מאשר אליך.
אין לי יומרות. יש לי אהבה מאניה לחלוטין למשקית. אין לי יומרה. אני מחפש את אותה אהבה למישהי או מישהו אחרת או אחר כרגע. אולי אפילו אליה. פשוט שיהיה לבת זוגתי אהבה מאניה. עם ערבוב של האגאפה.
עד עכשיו כשיצאתי עם מישהי או מישהו, כולל דור, זה היה אהבה שכלתנית לחלוטין. הם עשו לי טוב, התוצר של זה מיני, מה רע?
הרע היה שלא רציתי להיות איתם בקשר. רציתי תמיד אהבה מלאה תשוקה. לא אהבה קרה.
זו אהבה ילדותית. הלהבה תמיד נחלשת בזוגיות ואתה צריך לקוות בזוגיות כזאת שאחרי התשוקה הבוערת עוד תרצה להיות איתה.
זה למה אני חושש מהחשיבה האידאלית על זוגיות עם המשקית. נגיד וזה מגיע לזה ואני הופך למספר נפילות של גרגירי שעון החול לאדם מאושר, מה אחרי זה? אם אפסיק לאהוב אותה, איך אוכל לשמור איתה על חברות? פה אהבה קרה מנצחת. היא אהבה שאתה באמת יכול להסתמך עליה לשנים. להביא איתה ילדים.
אני פתוח לאפשרות של לצאת איתה כי כעת אני יודע שאני מציע דברים שלא יכולתי להציע לה קודם משיגעון אישי שלי.
אני בהחלט לא ממקד אותה בתשומת הלב המינית.
ברגעים אלו אני נופל לצומת דרכים לא נעימה בה אני רוצה לצאת עם דור אבל לא רוצה בו זמנית. אני מפחד מהמגע עם בני אדם, לא נעים לי מזה ומנגד אני יודע שאצטרך לעבור את המחסום. אבל היה יותר קל לעבור את המחסום אם הייתה לי תשוקה אליה. לא משיכה, תשוקה. כמו למשקית.
ואם לא? אז אני מותר סופית לעת עתה. אני נכנס לתקופת נזירות ממרדף אחר זוגיות עד שאמצא אותה. אשמור על ראשי מגולח לאות הנזירות. באותה העת אדאג בנושא של קשרים עם בני אדם לאלו שחשובים לי. אם זו המשקית חינוך וההנאה האינטלקטואלית איתה, המשקית וההנאה שלי בלשמח אותה ולעשות לה טוב, חבריי לאימונים, אנשים שאכיר במפקדה ואפילו הקשר שלי עם עצמי. קשר אינטלקטואלי ופיזי.
אין לי כוחות יותר לחפש קשר.
אין לי יומרות. יש לי אהבה מאניה לחלוטין למשקית. אין לי יומרה. אני מחפש את אותה אהבה למישהי או מישהו אחרת או אחר כרגע. אולי אפילו אליה. פשוט שיהיה לבת זוגתי אהבה מאניה. עם ערבוב של האגאפה.
עד עכשיו כשיצאתי עם מישהי או מישהו, כולל דור, זה היה אהבה שכלתנית לחלוטין. הם עשו לי טוב, התוצר של זה מיני, מה רע?
הרע היה שלא רציתי להיות איתם בקשר. רציתי תמיד אהבה מלאה תשוקה. לא אהבה קרה.
זו אהבה ילדותית. הלהבה תמיד נחלשת בזוגיות ואתה צריך לקוות בזוגיות כזאת שאחרי התשוקה הבוערת עוד תרצה להיות איתה.
זה למה אני חושש מהחשיבה האידאלית על זוגיות עם המשקית. נגיד וזה מגיע לזה ואני הופך למספר נפילות של גרגירי שעון החול לאדם מאושר, מה אחרי זה? אם אפסיק לאהוב אותה, איך אוכל לשמור איתה על חברות? פה אהבה קרה מנצחת. היא אהבה שאתה באמת יכול להסתמך עליה לשנים. להביא איתה ילדים.
אני פתוח לאפשרות של לצאת איתה כי כעת אני יודע שאני מציע דברים שלא יכולתי להציע לה קודם משיגעון אישי שלי.
אני בהחלט לא ממקד אותה בתשומת הלב המינית.
ברגעים אלו אני נופל לצומת דרכים לא נעימה בה אני רוצה לצאת עם דור אבל לא רוצה בו זמנית. אני מפחד מהמגע עם בני אדם, לא נעים לי מזה ומנגד אני יודע שאצטרך לעבור את המחסום. אבל היה יותר קל לעבור את המחסום אם הייתה לי תשוקה אליה. לא משיכה, תשוקה. כמו למשקית.
ואם לא? אז אני מותר סופית לעת עתה. אני נכנס לתקופת נזירות ממרדף אחר זוגיות עד שאמצא אותה. אשמור על ראשי מגולח לאות הנזירות. באותה העת אדאג בנושא של קשרים עם בני אדם לאלו שחשובים לי. אם זו המשקית חינוך וההנאה האינטלקטואלית איתה, המשקית וההנאה שלי בלשמח אותה ולעשות לה טוב, חבריי לאימונים, אנשים שאכיר במפקדה ואפילו הקשר שלי עם עצמי. קשר אינטלקטואלי ופיזי.
אין לי כוחות יותר לחפש קשר.
אבל נמשיך את קו האובססיביות. המשקית אמרה לי שבתחילת הקשר הייתי יותר אובססיבי. היא חיפשה לברוח ממני.
אמרתי לה שאם כבר אני היום יותר פסיכופת. היא אמרה לי שיכול להיות אבל שאני לא מנתב את זה לעברה.
אני מרגיש עם זה רע.
ראשית כי אני מנתב את זה בעיקר לעברה. לאף אחד אחר אני לא דואג כמו שאני דואג לה. אני רכבתי לביתה באופניים. אני פסיכופת לחלוטין איתה. אבל מה שמרגיש רע הוא כמובן עצם זה שהיא מרגישה שחנקתי אותה דאז. ומה השתנה? ייתכן פשוט שהיא עברה בסיס ולכן האינטרקציה שלנו יותר מאוזנת כעת. ייתכן שזה העובדה שהעולם שלי התגבר על הזעזוע שלו ולכן אני מנתב את המאניה שלי לכיוונים חיוביים יותר.
אולי זה מה שפגע לי בכל רסיס סיכוי לעברה. אני לא מתחרט. התבדחתי בעבר שהיא מדברת איתי עדיין רק היא אני פסיכופת. האמת מצויה בכך שאם לא הייתי כזה והייתי מתחיל איתה כמו אדם שפוי, סביר להניח שלא היינו מדברים עד היום.
זה לא רק זה.
אני לא מתחרט כי לחרטה אין ערך. זה נעשה ואני יודע טוב מאוד למה זה נעשה וזה בריא שזה נעשה כי זה היה ביטוי שלי בתקופה מזופתת. במקום לפגוע במעגל הקרוב אליי שהיה במצב מזופת גם כן, פגעתי בה. זה אולי רע אבל בהחלט פחות גרוע מלפגוע באחים שלי. הם עיקר אלו שאני צריך לדאוג לבריאותם הפסיכולוגית.
אני שמח על הצורה שהקשר בינינו נבנה. על המסלול שנלקח. זה בהחלט המסלול הנכון.
אני רוצה אבל לדבר איתה ולהבין את הצד שלה בקשר שלנו יותר. כי אני פשוט לא מבין אותו.
אמרתי לה שאם כבר אני היום יותר פסיכופת. היא אמרה לי שיכול להיות אבל שאני לא מנתב את זה לעברה.
אני מרגיש עם זה רע.
ראשית כי אני מנתב את זה בעיקר לעברה. לאף אחד אחר אני לא דואג כמו שאני דואג לה. אני רכבתי לביתה באופניים. אני פסיכופת לחלוטין איתה. אבל מה שמרגיש רע הוא כמובן עצם זה שהיא מרגישה שחנקתי אותה דאז. ומה השתנה? ייתכן פשוט שהיא עברה בסיס ולכן האינטרקציה שלנו יותר מאוזנת כעת. ייתכן שזה העובדה שהעולם שלי התגבר על הזעזוע שלו ולכן אני מנתב את המאניה שלי לכיוונים חיוביים יותר.
אולי זה מה שפגע לי בכל רסיס סיכוי לעברה. אני לא מתחרט. התבדחתי בעבר שהיא מדברת איתי עדיין רק היא אני פסיכופת. האמת מצויה בכך שאם לא הייתי כזה והייתי מתחיל איתה כמו אדם שפוי, סביר להניח שלא היינו מדברים עד היום.
זה לא רק זה.
אני לא מתחרט כי לחרטה אין ערך. זה נעשה ואני יודע טוב מאוד למה זה נעשה וזה בריא שזה נעשה כי זה היה ביטוי שלי בתקופה מזופתת. במקום לפגוע במעגל הקרוב אליי שהיה במצב מזופת גם כן, פגעתי בה. זה אולי רע אבל בהחלט פחות גרוע מלפגוע באחים שלי. הם עיקר אלו שאני צריך לדאוג לבריאותם הפסיכולוגית.
אני שמח על הצורה שהקשר בינינו נבנה. על המסלול שנלקח. זה בהחלט המסלול הנכון.
אני רוצה אבל לדבר איתה ולהבין את הצד שלה בקשר שלנו יותר. כי אני פשוט לא מבין אותו.
יותר מדי אנשים בעיני מחפשים לודוס בימינו. ייתכן וזה פשוט כי אני עובד עם האוכלוסייה ממעמד סוציו אקונומי נמוך. אני רומנטיקן. אני אוהב להיות רומנטיקן. כן, זה לפעמים מתלווה עם אובססיה חולנית אבל אהבה, זה דבר מופלא. זה אדיר. זה שווה את כל החרא שבדבר.
"שמעת על המשחק?" איזה מישהו שואל אותי בבסיס. המשחק זה עוד אחד מהספרים האלה. הספרים היחידים שאנשים מסוגו קוראים כשהם מנסים לרדד את עולם הזוגיות למשחק, שיטות. אני לא רוצה ללמוד משחק. אני רוצה להתאהב. אני רוצה לאבד את התאבון והשינה. אני רוצה לחשוב רק עליה ולהתחרפן. אני לא רוצה ללמוד שטיקים. זה לא מה שיפה בעולם.
לבוא למישהי עם כוס יין - זה אדיר. זה המשחק שלי. לומר לה באלפי אופנים שאני אוהב אותה, זה אדיר. לבטל איתה מפגש כי היא עמוסה מהתחת כל השבוע ואז לבוא אליה בעבודה כמו משוגע עם שני בקבוקי בירה - זה לחיות. הספונטניות זה האהבה. לא המשחק.
הוא לא רוצה מה שאני חוויתי. רוב הגברים לא ירצו. זה מזעזע. זה מתסכל ומדכא. אבל יודעים מה? זה גדול ואני מקווה לכל אדם שאני מעריך שיהיה לו את זה.
נעבור הלאה לאימון אתמול.
הקשר שלי עם אומנויות לחימה מעניין.
אם נסקור את הטקסטים שלי פה, רובם לא נעשו בצורה מחושבת. נתתי למוח להגות משהו.
אלו התפרצויות של תשוקה וזעם. אומנויות לחימה הן הביטוי של התפרצויות דומות הראשוני שלי.
טכניקה טובה עושה לי צביתה בלב. ראנדורי מצוין גורם לי לעונג. כשאני צריך לבצע טכניקה אדירה אני באקסטזה.
הביצועים הטובים ביותר שלי של טכניקות אני יכול לתאר אותן כשיחרור החלק החושב של המוח. אני לא מתכנן. אני נותן למוח להפעיל את הגוף בכמעט אפס מודעות. לא יודע למה זה עובד.
כאשר אני למשל רוצה להגיע לטיימינג מושלם, אני לא חושב מתי לצאת, אני מנסה לרוקן כל מחשבה ואז הגוף פשוט רואה ויוצא.
אבל טכניקות, פה הכל הופך לאדיר. כשאומרים לי לבצע כל טכניקה שארצה ופשוט לצאת, בלי להתמקד באיזו תירגול של עיקרון, עובר בי איזו סטימולציה והגוף מבצע בקורדינציה מלאה טכניקה מושלמת. זה לא נגמר שם. אני משחיל מספר אגרופים כשהוא בקרקע ואם אני לא אעצור את עצמי הוא ידמם.
זה כאילו נפתח שער בגוף שלי, העין השלישית נפתחת וזרם של כוח עובר דרכי.
דווקא בקראטה יש יותר מקום לזה מאייקידו.
אייקידו מלמד תפיסות מורכבות ועקרונות קרב. זו אומנות שמההתחלה שלה מוכוונת לעבודה גבוה וקשה לביצוע. זה למה באימון אייקידו יש לי נטייה חזקה לחקור עקרונות. בקראטה זה בא לידי ביטוי כואב והרסני. כמו ההבדל בין למידה של עקרונות נגינה עם דברים פשוטים לבין שיחרור היצירתיות ביצירה מאולתרת. היא מתבססת על העקרונות בצורה חופשית.
הקשר שלי עם אומנויות לחימה מעניין.
אם נסקור את הטקסטים שלי פה, רובם לא נעשו בצורה מחושבת. נתתי למוח להגות משהו.
אלו התפרצויות של תשוקה וזעם. אומנויות לחימה הן הביטוי של התפרצויות דומות הראשוני שלי.
טכניקה טובה עושה לי צביתה בלב. ראנדורי מצוין גורם לי לעונג. כשאני צריך לבצע טכניקה אדירה אני באקסטזה.
הביצועים הטובים ביותר שלי של טכניקות אני יכול לתאר אותן כשיחרור החלק החושב של המוח. אני לא מתכנן. אני נותן למוח להפעיל את הגוף בכמעט אפס מודעות. לא יודע למה זה עובד.
כאשר אני למשל רוצה להגיע לטיימינג מושלם, אני לא חושב מתי לצאת, אני מנסה לרוקן כל מחשבה ואז הגוף פשוט רואה ויוצא.
אבל טכניקות, פה הכל הופך לאדיר. כשאומרים לי לבצע כל טכניקה שארצה ופשוט לצאת, בלי להתמקד באיזו תירגול של עיקרון, עובר בי איזו סטימולציה והגוף מבצע בקורדינציה מלאה טכניקה מושלמת. זה לא נגמר שם. אני משחיל מספר אגרופים כשהוא בקרקע ואם אני לא אעצור את עצמי הוא ידמם.
זה כאילו נפתח שער בגוף שלי, העין השלישית נפתחת וזרם של כוח עובר דרכי.
דווקא בקראטה יש יותר מקום לזה מאייקידו.
אייקידו מלמד תפיסות מורכבות ועקרונות קרב. זו אומנות שמההתחלה שלה מוכוונת לעבודה גבוה וקשה לביצוע. זה למה באימון אייקידו יש לי נטייה חזקה לחקור עקרונות. בקראטה זה בא לידי ביטוי כואב והרסני. כמו ההבדל בין למידה של עקרונות נגינה עם דברים פשוטים לבין שיחרור היצירתיות ביצירה מאולתרת. היא מתבססת על העקרונות בצורה חופשית.
נותנים לך טכניקה ואומרים לך לבצע אותה עם רוח. אתה לא יכול לחשוב על הגורמים של הטכניקה. זה לא יעבוד. אתה צריך לכבות את המוח ולתת לה לטייל. תנועות האגן של הטאי סאבאקי הופכות לחלק אינטגרלי מכל זה אחרי אין סוף פעמים של תרגול. הקוטה גירי בחסימה, הטנטאי בטכניקה, שלושת האגרופים נכנסים עם תנועת אגן מהירה, אתה תופס את הנקודה המדויקת בה הסכין מגיע בלי לחשוב על זה וכשהוא מתנגד לך אתה מיד נע בלי לחשוב לטכניקה חלופית ומנחית לו בעיטה לרגל.
התפרצות של רגע של הכל בלי לחשוב אפילו. זה פשוט קורה.
אומנויות לחימה זה ביטוי של תסכול עצום שהיה לי בגיל ההתבגרות אני מניח. בצורה כל כך יפה.
אבל זה לא המקום היחיד בו התסכול מתבטא.
ביצענו טכניקה שכלול בה בעיטות. המאמן החליט להדגים לי מיי גרי עוצמתי. הוא בעט לי לסרעפת. אינסטקטיבית התגלגלתי אחורה, התיישבתי על הרצפה עם היד תומכת בגוף שלא יתמוטט תוך כדי שאני נושם נשימות עמוקות כדי להפיג את הכאב.
הוא שאל אותי איך אני מרגיש.
"נפלא", עניתי בחיוך מלחי אל לחי. הייתי רציני לחלוטין. זה העניין: אני מזוכיסט כמו שאני סדיסט. אני נהנה מהכאב באימון. זה חולה אבל זו האמת. הבעיטה הזאת גרמה לי אושר. כמו ההדגמה על היד שלי של טכניקות בשכיבה שכמעט שברה לי אותה. כמו האגרוף ללסת שקיבלתי. כמו האמפי שנתתי לעצמי ליד בזמן קאטה שקיבל אותה על המרפק שלי וכאב לי במשך יומיים וכמו הבעיטה שנתתי ליד השנייה בקאטה אחרת וכאבה למשך שבוע. כמו השברים שלי ביד כרגע והפצעים הפתוחים מהמכות שנתתי למאקיוורה שלי.
אני נהנה מזה.
זה מדאיג אבל אני נהנה.
אולי זה התחיל מניסיון לברוח מהסבל של התיכון. אם זה משמח אותך זה פחות כואב. לא יודע. אני מתענג מהכאב. הוא בוחן אותי. הוא מעביר בי ויברציות של עונג. גם כשאני צופה במישהו אחר סובל אני לא יכול שלא לצחוק בהנאה סדיסטית.
אבל כשאני מבצע טכניקה, הדבר שעוזר לי יותר מכל הוא קור רוח. מוות. פסיכופתיות. עיניים חצי סגורות, המחשבה ריקה כאשר מישהו בא לתקוף אותי. אני מניע את גופו לנקודה הרצויה לי ומכניס אגרוף. האגרוף העוצמתי הוא פשוט יד שנעה ומחליפה מקום של צלע. השותף שלי לתרגול איבד את האוויר וכואב לו כי פגעתי לו מתחת לצלע, בטחול, כעת אני ממשיך לחניקה באותו רוגע, אותה איטיות בתודעה ואולי מהירות של חרב בעולם החיצון. מפיל אותו לקרקע ואז מסמן לבעיטה ומתרחק.
זו העבודה שלי. קרה ובלי רגש. כשאני עובר את כל זה אני לא יכול שלא להתענג מהכאב שהסבתי. כשהוא יבצע אותה עלי? אהיה מאושר, במיוחד אם הוא ביצע אותה נכון. אשבח אותו.
לפעמים עובדים איתי חגורות לבנות שמכים חלש מהפחד לפגוע. אני אומר להם להכניס אגרוף. הם מתפלאים. להכניס? אבל זה יפגע! אבל זאת המטרה! החלק המתוק והמעניין באומנות הוא החלק הפיזי, נקודת המגע בינינו כאשר הקימה נוצר. תכניס. אני נותן לו להכניס מספר מכות ורק אז מבצע. למה? כדי שיכנס כמובן! כדי שאדע שאם אני מתחמק אני באמת התחמקתי מהטכניקה ואם לא... שאלמד מה לא לעשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה