גיזאז פאקינג קרייסט שלושה ימים בלי מלל. מה עובר עליי? לפני חודשיים זה היה ממש אוננות. צורך עז לפרוק, התנהגות אנורמאלית ולבסוף גיפה מרוחה על קיר.
כמו עם הבחור... לפעמים יש לי רגעים של חרמנות משונה בה אני נוהג אחרת. פנטזיות מוגברות ודחף חולני. אז אני פורק וזה נעלם. הכל. אני נהיה אפאטי.
יצא לי לחשוב על זה הרבה. על מיניות. יצא לי לחשוב שאני על הגבול הדק של ספיאוסקסואל. אני לא גיי. זה מתבהר בעצב כל הזמן. היום ראיתי בחורה מדהימה. מלצרית אצלנו. אני לא מסוגל לתקשר איתה. אין לי את האומץ.
ויש קצינה בבסיס שאני כל כך מתלהב ממנה וגם שם, כלום.
למה אני ספיאוסקסואל זו סיבה קצת פחות ראויה לגאווה. אינטלקט זה נקודת דומיננטיות וכוח בעולמי. שליטה זה סקסי עבורי בגלל היחסים עם ההורים.
אני צריך לכתוב. לא היה לי חשק אבל אני מוכרח. אני פשוט לא משקיף על עצמי בלי זה. אני אנלטיקאי. למה הפסקתי? כי אני מאושר? ממש לא. אני שקוע בתסכול שאני לא קורא אותו כלל. לא מבין מניין צץ. עצב. חזק.
קראתי קאנט היום. כשקראתי וקראתי כאילו המחשבה נחסמה. העייפות עלתה. עליתי ורכשתי קפה. לא בדיוק רכשתי. לא היה לי את הכסף אז נתתי כרטיס אשראי לא מתפקד. אשלם מחר. אני מודאג מכסף מאוד לאחרונה ואני לא רואה סיבה ממשית.
עליתי לנקודת התצפית שלי על המפקדה. אני אוהב אותה. שכחתי כמה אני אוהב אותה בחודשים האחרונים אבל בזמנו בסאגת המשקית הייתי עולה לשם המון. השמש, הבדידות, הנוף.
חשבתי על דברים מבודדים.
התחלתי לדבר עם אבא שלי. רק כי הוא הולך לפסיכולוגית כעת. אני עדיין לא מרוצה אבל.
כסף זאת הבעיה.
הבעלים של בית הקפה מאבד את המקום עד סוף החודש. המקום שם כבר 20 שנה. אין ספק שהמנהל יחסית מטומטם אבל אני מנחש שגם לשכירות יש קשר לזה.
מה הייתה התגובה שלי כשנודע לי השמועה על סגירת המקום? ובכן כעסתי כמו שאני תמיד כועס בהתחלה. האשמתי מישהו כמו שאני תמיד מאשים. את הסוציאליסטים. רציתי לכתוב סטטוס כועס על תנאי התעסוקה המחמירים המפגרים בארץ שהיחידים שהם פוגעים בהם זה בעלי עסקים קטנים. זה נכון. עסקים גדולים לא נופלים לזה. העשירים חזקים מדי כדי להיפגע משטויות כאלו. זה פוגע במתעשרים הקטנים ובעניים בדרכ. אבל זה מוכר שהסוצאליסטים זה ההומאופתים של עולם הכלכלה.
אני חשתי לבעלים אמפתיה. זה מוזר אבל זה קרה. לא נעים לי לקחת מאדם עם שלוש ילדות בקשיים כלכליים כסף. אבל הוא חייב לי. אני מרגיש חרא לקחת ממנו.
זה כנראה נובע מכך שגם אנחנו עברנו משבר כלכלי. שלוש ליתר דיוק. גם לי יש אבא גברי כושל בטמטומו.
אבל זה לא מקור התסכול.
אני מודאג לעתיד הכלכלי שלי.
"כל העבודות בלי הניסיון חרא" אמר לי אחד המלצרים על מסעדנות. הוא צודק במידה מה.
מלצרות מפריע לי ללמוד ולימודים הם מפתח להרוויח כסף אמיתי שיעזור למשפחה שלי. רציתי להתפטר. כמות העבודה ביחס למשכורת בסוף החודש לא שווה את זה. אבל אני צריך לקחת מיוחדת ולהרוויח. יש לי כסף לעכשיו. גם לפרויקט חיסכון וגם לאימונים ואפילו לשיעורי נהיגה וקורסים באוניברסיטה. אבל לעתיד? כלום. אני דואג. חשבתי להלוות כסף מאבא שלי. זו לא בדיוק הלוואה כי הוא מוכן לשלם. אבל אני חש עם זה לא נעים. אני לא משתמש בכסף שלי בדרכ במלא.
אני מפחד לגעת בו. אני לא רוצה לשלם לאימונים למרות שזה הזמן הנכון. לשאר הדברים רצוי לשלם בסוף החודש כשאני כבר מובטל.
והמשקית... תמיד איך שהוא אני מגיע אליה. היחסים בינינו מתים כעת. אני לא יודע, אני מביא אותם לאותו בור שאני הבאתי את היחסים עם הידידה. אני כאילו בודק את הנאמנות או הרעות או שקר כל שהוא לפי ההגבות שלהן לקשר. כמה הן מציעות לי להסתובב וכמה הן פונות אלי בשיחות וכו. זה באמת המבחן הנכון? זה עלה לי בקשר עם הידידה.
אולי זה טוב שהקשר נרצח. כעת אני שונה, בוגר יותר ועל כן יש לקשר חדש פורטונה.
אבל עם המשקית אני יוצא טיפש. או שלא, אני לא יודע. האינטרס שלי זה לשמור על הקשר.
אדיפוס המלך. יש שתי פאזות למחזה הזה שריתקו אותי. הראשונה היא העולם הדטרמניסטי. אדיפוס לא אדם רע. הוא נקלע בידי הגורל לחרא שלו. הוא ניסה לברוח מהגורל אבל זה בצדק. כמובן שהמחזה עוסק בנושא של מוסר בעולם דתרמניסטי. איך אפשר לשפוט אדם בעולם כמו שלנו? אין לי תשובה. מוסר זה לא העולם שלי. יש יותר מדי בעיות עם מוסר. אני מאמין שאני אדם טוב אבל אם אמדוד את צעדיי לפי מערכת מוסר, אני חטאתי יותר מכל העיר סדום.
השני יותר מעניין.
ככל שאני עובד יותר על הסברים כך אני מגבש דעה יותר טובה. במיוחג בשיחות. המשקית חינוך עזרה לי קצת לשייף את עצמי. כאמור כל הסבר יכול להיות נכון. השאלה היא אם יותר נכון לרדד את ההסברים לחוקיות קרה ופשוטה? כדרכם במאה ה17 של הפילוסופים.
נניח ובניתי מערכת זו המבוססת על הנחות יסוד ובונה את המציאות בדרכה. היא כמובן חסינה מכל פגיעה של הניסיון כי היא מסבירה את הניסיון. מה אם סתירה? האם זו בעיה? כלומר שעל ידי לוגיקה צורנית אתה מסוגל לסתור את הנחות היסוד שלך בעזרת המסקנות שלהן?האם הסבר גרוע בהכרח סותר את עצמו? האם יש תורות הכרה שלא נסתרו?
הסבר טוב הוא פשוט יעיל. ככה אתה מודד הסברים כשאתה יודע שכל אחד מהם ייתכן. אבל בלי אמות מידה? אני שואל כי אני מנסה כל כך להגיע למסקנה שמדע זו צורת ההסבר הכי יעילה. האמנם? ובכן אלוהים זה הסבר חרא כי אתה יכול לקחת כל הסבר ולהשתמש ב"כי אלוהים" אלא אם כן אתה לא טוען לסט חוקים פשוט כשאתה מסביר יחד איתו את אלוהים. הוא גם מזעזע כי הוא מגדיר את הטוב והרע של מערכות מוסר לפי הסבר. האם אפשר לבסס הבגדרה של טוב ורע ביחס למשהו שאינו הסבר? נגיד אדם. אדם הוא הסבר או לא? ובכן אני לא בטוח שאפשר לחלק את העולם למושאים בצורה שבני אדם אוהבים לעשות. אז שבני אדם קיימים?
אבל אני סוטה מאדיפוס. הוא חייב לקבל תיאורית קונספירציה. הסברים שרוב העולם סבור שהם חרא. אחרת כל עולמו מתמוטט. בעולמו הסובייקטיבי של אדיפוס, האם לא משתלם יותר לאמץ את ההסבר היותר מורכב? הקונספירטיבי? לגלגל את כל התצפיות כך שיתאימו לכך שאתה מושלם? כי אחרת אתה חייב להתמודד עם המוסר שלך ולהבין שאתה חולה. או לוותר על המוסר? מה נעלה יותר? בעיני לפחות מוסר שולי להסבר טוב.
השאלות האלו אידיוטיות אבל כל אחת מהן בתורה דורשת ממני הסבר.
בסך הכל נהניתי מאוד מאדיפוסת הבנתי שלא נהניתי מקריאת מחזות יווניים בעברי כי היה חסר לי הפאתוס שמתעורר במחזה. הגיוני מאוד. זה הכוח והעוצמה.
הליהוק לאדיפוס היה מצוין. נער חסון ויפה. שיער גולש. עיניים של משוגע ושיער על החזה. פינטזתי עליו במהלך ההצגה. אלו הבחורים שאני יודע שאני נמשך אליהם. אנדרוגיניות מרהיבה.
נסיים עם הטקסט. מקורו באמת מחלומות שלי. הצלילה לים היא מחובלים. הדקירה טרייה. מספר לילות אני מתעורר עם דקירה בבטן וכשאני רואה שהמשקית בגדה בי.
החלומות שלי חזרו אגב להיות חשיבה טהורה בלי דמיון. כבר יומיים.
אני חושב שפירשתי את הדקירה נכון.
יש משהו שחסר לי. צורת חלום אחרת שלי. אני מתעורר כשאני מכוון אקדח לעצמי בדריכות. אני מנסה להרוג אותי.
גם אותם אני צריך להבין.
הכתיבה באמת הרגיעה אותי. כל הכבוד לעצמי, אני ראוי לפרס עצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה