הבלוג מצוי באבן בוחן. אני ממעט לכתוב. ייתכן כי אני ממעט להיפגש עם אהוביי ליבי. מי הם? אותם אנשים שהצליחו לחדור את דרכם לגולם מאבן.
המשקית, משקית החינוך, אותו זקן שאני לא כותב עליו הרבה, הפסיכולוגית, הבחור ו... אממ... ייתכן שגם הידידה. לא יודע, שנים שלא נפגשנו.
אני חושב על כל אחד מהם ומתחמם ליבי. אני מחייך. אני אוהב אותם.
זה לא טוב שאני לא נפגש איתם.
אבל אנחנו חיים. כל אחד מהם מצוי במקום אחר בעולמי הקטן. הבחור מן הסתם רחוק אבל אני מקווה לעתיד טוב בינינו, המשקית עובדת הרחק ובבסיס אחר ושנינו עובדים כמו זונות מבנגקוק, המשקית חינוך היא היחידה שיש לי איתה אינטרקציה ואני צריך לחזק איתה את הקשר. הידידה...
אני מתעכב עליה כי נתקלתי בה היום. זה עשה לי לא טוב? לא יודע.
יצא לי לחשוב לא מעט על ההיקשרות שלי לאנשים. יש לי חרדה מריחוק לקרובים אלי. אני זוכר פעם אחת שהתפוצצתי על המשקית כי היא הייתה עסוקה במשרד ולא שמעה אותי. אני לא דיברתי עם הידידה כי היא לא דיברה איתי. נמתח את זה יותר רחוק, כעסתי על החבר הכי טוב שלי ביסודי כי הזדווג עם מישהו אחר לעבודה במחשבים ובכך פוצצתי את היחסים בינינו.
האם אני הייתי טיפש שנהגתי ככה? ששרפתי גשר עם אדפ שבעבר היה כה קרוב אליי? ייתכן.
אם נסתכל על השנב האחרונה נראה שיפור הדרגתי בכישורים הבין אישיים שלי. כך לפחןת אני מאמין. הראיה לכך מצויה בעיני בכך שאני מנהל קשרים עם אנשים יותר אמיתיים ויותר מלאים ברגשות מאלו שיצרתי בעבר ושכל הדייטים האחרונים שלי, אם אלו שהלכו טוב ואלן שהלכו זוועה היו עם מבוגרים ממני. לא היו לי הרבה מבוגרות לאחרונה. למה? לא יודע. אין סיבה לחשוב על זה כעת.
זה משגע אותי שכל פעם שאני בא לכתוב יצירה, והיו מספר שרציתי לכתוב, התשוקה לכתיבה מתה בהרף עין. אני צריך עוד דלק לכתיבה. אני צריך להיפגש עם אותם אנשים שמעוררים את תשוקותיי ואהבותיי.
פרויקט חיסכון מדאיג אותי לאחרונה. כדי להתחיל אני צריך אנשים. יש לי. מסתבר שיש הרבה אתיופים בבסיס שלנו שהם נזקקים גם. זה טוב. אבל... אני צריך את הכתובות שלהם. את זה המשקית אמרה שהיא לא יכולה להשיג. אני לא יכול לדבר כל זה עם המשקיות האחרות. אני צריך לחשוב איך נעשה את זה. ייתכן ואפילו אפתח את החדר שלהן כשאני סוגר. יש לנו את המפתח כעיקרון.
הזקן ההוא זה מעניין. בן ה94. אני מדבר איתו לא מעט. הוא מתרגם לי מילים בגרמנית מהפילוסופים שאני לא מבין. משעשע אותי שהפילוסופים הגדולים - היידגר, ניטשה וקאנט, אלו ששינו באמת את העולם, כולם גרמנים.
המטרה הייתה אבל הכסף. תמיד הייתה הכסף. אז למה הקשר בינינו?
זה משעשע שאחד החברים הטובים ביותר שלי הוא הבחור המזוקן הזה.
קשה לומר שיש גם סיבה. הוא לא חריף עד כדי כך. הוא אינדבידואליסט. זו מעלה שאני אוהב. ומתבודד. ושועל. אתם יודעים, כל השיח שלי על שועלים. ממזר של נשים שכזה אבל תמים.
אני במחסום כתיבה ואני שונא את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה