אז כעס שלט במהלך היומיים האחרונים.
זה התחיל מכך שהידידה הכעיסה אותי. עד שאני כבר מתגבר על השטויות שלי ויוצר איתה קשר, עד שאני רוצה לקבוע לדבר איתה ולהסדיר דברים, היא שוכחת שקבענו.
מה התפקיד של כעס? התפקיד שלו זה לבטא לאחר על התסכול שלנו אליו כך שידע לתקן עצמו לפעם הבאה. אם האדם יודע שפגעת בו ויודע לא לעשות את זה יותר, מה הטעם בכעס? אולי הבחירה היותר נכונה תהיה לומר לה שזה פגע בי שהיא שכחה ולראות אם היא תעשה לי את זה שוב.
זה משעשע, אם המשקית הייתה עושה לי את זה, לא הייתי כל כך עצבני. אז קודם כל התקדמנו כי הבנו שאני לפחות לא מציב את כל בני האדם מעלי. דבר שני זיהינו בעיה שהיא שהמשקית עדיין נמצאת גבוה אצלי שם שלא לצורך. בכעס הזה נפלתי למין מעגליות. אם אבצע לו ראציונליזציה ולא אכעס, אני לא כועס כשאדם נורמטיבי צריך טוב מאוד לכעוס, אם אני לא מבצע ראציונליזציה הכעס שלי מטופש. הפחד העיקרי שלי הוא יותר שאני אוותר על פגיעות לעברי עם הראציונליזציה הזאת.
מה שמביא אותי לחרא מספר שתיים!
אני מודע לכך שחלק מהזקנים שלי חסרי סבלנות. הם לא רעים רובם. הם אנשים טובים. פשוט עם יכולות קוגנטיביות של ילדים. יש לנו זקנה אחת שלא משנה כמה היא משניאה את עצמה על סביבתה, אני מתקשה להרגיש רע ממנה. כך למשל היא התעצבנה עלי אתמול שהקפה לא היה קפה מספיק בשבילה. זו התלונה הכי מטומטמת שקיבלתי על הקפה שלי. לא כעסתי. ניסיתי להבין מה לא בסדר וכשהבנתי שזה מבוי סתום פשוט אמרתי לה שהקפה יהיה טוב יותר פעם הבאה. זה ממש כמו להתעסק עם ילדים. יותר קטנים אפילו מאחיי. איזה הורה סופר סקסי אהיה, לא ככה?
היום למשל היא הזמינה מספר מנות ובסוף הארוחה הזמינה מאכל שדורש ממני לאפות אותו. ידעתי שהיא תתעצבן עליו כי היא מצפה שהאוכל שלה יהיה מוכן תוך דקה. לא שיש לה משהו טוב יותר לעשות עם היום, היא פשוט חסרת סבלנות. אמרתי לה שזה עליי. היא התעצבנה כמובן אבל הבנתי את זה. היא לא מסוגלת לחשוב שלמאכל ייקח זמן להגיע.
אבל מה כן מעצבן אותי? אנשים יצחקו כשהם ישמעו את זה.
יום שישי היא משמרת עמוסה. עמדו אצלי בתור מספר מבוגרים. מלפני ישבה מישהי בת כחמישים ודפקה לי מבטים כועסים. אני מניח שרצתה שאבוא לשולחן שלה ולא הבינה שאני מתפעל לקוחות קודם שבאים אליי כי הם פאקינג עומדים בתור.
היא שלחה אישה מבוגרת ממנה לשלם לי על שני קפה. חשבה שככה תוכל להזדנב לרשימה שלי במיידי כי כסף שולם. תפאדל, לא מרשים אותי, המשכתי לפי ההזמנות והצבתי אותה בראש שלי בטור לפי מתי שהיא שילמה ביחס למי שהזמינו.
לאחר מספר הזמנות היא נכנסה לבר שלי והתחילה לעורר מהומה. היא אמרה שהיא תכין לעצמה קפה, לקחה שתי כוסות והתחילה גם לדבר עם לקוחות. פנאן, אני רוצה לראות אותה מתפעלת מכונת קפה.
אני בגישה של זרימה בדרך כלל. גם עם אנשים כועסים. אם מישהו יביע לעברי תוקפנות אני אתן לו לבטא אותה עד שתיפגע בי ואז אפגע בו.
כך למשל בזמנו עם הנרקסיסט מהצבא שנעל לי את המיטה, הגבתי רק ברגע שבאמת נעל אותה ואז כמובן שברתי את המנעול שלו כי אני פסיכופת כמוהו.
היא קרבה לי, הצמידה יד לרגלי ואמרה שתמלוק לי ביצה. פה זה כבר עובר את גבולות הטעם הטוב. אבל לא ידעתי איך להגיב. הזדעזעתי פשוט. אני מסתכל עליה נידום. לא מהפחד, מהחלחלה. הלקוחות מביטים בנעשה וגם הם מתפלאים מהבהמיות.
כשהבינה שאני לא מכין לה קפה היא יצאה מהבר ולקחה לי עוגיות מהצנצנת. חייבתי אותה עליהן כמובן.
זו פשוט בושה.
אבל מה הבושה הבאמת גדולה? ירדתי למטה לפרוט כסף וכשחזרתי נגנבו לי כל הטיפים. אחח תענוג.
אני סבור שזאת היא.
מה שמטריד אותי בסאגה הזאת הוא שלא כעסתי עליה שגנבה לי את הטיפים. לא יודע למה. הטיפים זה משהו שולי. במיוחד כשאני הרווחתי גם לאחר מכן מנה יפה שלהם. התפלאתי, אין ספק, אבל לא כעסתי עליה. הייתי אדיב במיוחד.
ציפיתי שהזעם יתפרץ איפה שהוא במהלך המשמרת אבל לא התעופף הטנטרום.
כשחזרתי למסעדה הוא עף במקצת. הטבח התווכח איתי על משהו מינורי ומטומטם. אבל זה חוץ לסיפור של הטיפים. כלומר, הייתי יותר תוקפני בגללם אבל הוויכוח בהחלט נבע מהטמטום של הטבח.
אחרי זה השתלחתי גם על אימי. שם הפגתי את כל הכעס? סביר להניח.
כעס זה דבר מעניין. אני עוד לא יודע מתי מוצדק לכעוס ומתי לא. אני בפחד שלא אכעס כשצריך ואפגע בעצמי ואני מפחד, אני מניח, לנהל וויכוחים שצריך.
מעניין לעניין נעבור לגועל נפש הכי גדול בזוגיות - הריון.
התשעה חודשים המופלאים בהם אישה מאבדת את השפיות שלה, היופי שלה, הנשיות שלה, משמינה, מחרבנת תינוק ונופלים לה הציצים בהנקה, כמה נפלא. אני חושב על דברים כאלו הרבה כי אני חושב הרבה על העתיד. על ילדים, על כסף ועל זוגיות.
אם תשאלו אותי לפני שנה מה מחשבותיי על אישתי בהריון אומר שאני נעלם מהבית.
היום?
אני חושב על המשקית. היה ונניח ונגיד והיינו בזוגיות, לא הייתי רוצה להשאיר אותה לבד. להפך, הייתי מת מפחד שהייתה צריכה להיות בבית חולים ואני לא אהיה שם. אני מבין ככה הריון כי ככה אני מתחבר לרגשות לאישה שאני לא מכיר עוד שגורמת לי לתחושות שהמשקית גורמת. לא אגעל מכך שהיא משמינה. לפחות כך אני מאמין.
אני בקונספציה היום שאשאר מקורקע בבית במשך החודשיים האחרונים של ההריון רק כדי שלא יקרה כלום בלעדיי. אני משוגע שאני חושב על השטויות האלו.
אבל הם עוברים לעיניי המון פשוט כי אני לא ילד. אני לא בן עשרים. לא באחריות. לפעמים גם לא בהתנהגות. אני בן עשרים וארבע לפחות. בין עבודה בהיי טק ועבודת כתיבה אני צריך לשמור על אחיי ולעסוק בפוליטיקה משפחתית.
ואם נדבר על המשפחה, סבא וסבתא שלי זה נושא שתמיד כואב לי עליו.
האם אני כועס עליהם? ובכן אני לא רואה אותם כיום באותו אור של הילדות.
אני פשוט לא מסוגל לנהל איתם שיחה. זה כואב כי אני יודע שלא אהיה לי די זמן לנהל איתם יותר שיחות כי משהו יקרה בקרוב אבל אני פשוט לא מסוגל.
ייתכן כי אני כועס עליהם, ייתכן כי אני לא מעריך אותם יותר כדמויות סמכות. לא יודע.
כואב לי על זה כי אני כן רוצה לדבר איתם. אני פשוט לא מוצא על מה.
אז זה סיכום קל. לילה טוב אנשים.
