סיכום

היצירות הטובות יותר שלי באו לי בפלאשים של סצנות שהייתי חייב לתעד.
האחת הזאת היא לא כזו. זה חש כמו זיכרונות מתוקים שהוזרקו לי לוריד ממזמן ופתאום עלו. ההבדל שרוי באסוציאציות. הסצנות המהירות נוחתות על צמתים מרכזיות בעצבים שבמח. הן מכילות היגיון מובנה. האחת הזאת פשוט לא, וזה קצת מבאס כי היה לזה פוטנציאל שחירבתי בסוף כי לא היה לו סיום.
זה מתקשר למסרים חדשים שלי על אהבה. סבל הופך משהו למוערך, מעניק תשוקה לעשות למענו. הכאב מחזק את הקשר עם המציאות וזה הכיף, הthrill ואותם דברים שעושים מאאציונליזציה מייבשים את מרכזי החושניות במח.
להילחם על טל מרגיש כמו אגרוף לזכוכית, כאב מרטיט נשמה חוויתי.
היום השתחררתי. אם אצטרך לסכם את התקופה אומר שלמרבה ההפתעה, מה שלמדתי בה לא היה לעבוד או לחשוב, זה להרגיש.
הסצנה האחרונה הייתה אמורה להיות אני וטל אוכלים פלפל חריף, משחזרים תקופה שמתה ממזמן שבה הכל היה שמח יותר. אבל הוא התקלקל. אפיינתי את הדמות גרוע. אולי אשפצר את הטקסט.