נפש ערומה

 לטל,

לו רק יכולתי לשלוח לך מכתב זה.

ובכל זאת, כשבוע שלא כתבתי. היום פקדה אותי טיפת יצירתיות שריכזתי בטקסט על אושוויץ.

בקרקוב ביקרתי בסופ"ש לעבודה וטיול. זה מהדברים הרבים שקרו ולא כתבתי עליהם עדיין. החלטתי ללמוד בוינה בראי הנסיעה. אבל עזבי.

בשיחה עם שרון, עליה גם לא כתבתי, בת 39 מגבעתיים אחריה אני מחזר עד היום מאז הלילה שלפני הנסיעה, היא ביקשה שאספר לה על אותה נערה ששינתה חיי בגיל 19.

היקום עוד נושא סימני מתיחה מהמפץ הגדול. מאיים תמיד לשוב אליו. הוא התגבר על המפץ, כך הוא סבור. איך אני יודע את זה? כי היום אנחנו מייצרים עולמות וחיים מלאי אושר. הם לא היו אפשריים בכאוס האדיר ששרר אחריו. אז הוא נשכח, היו היה. וכמו הדינוזאורים שקבורים עמוק בקרקע, היא חוזרת להשפיע על חיי שנים אחרי ההכחדה.

הכחדה? רק חלקית. כי כפי שכתבתי, לעולם לא אוהב אישה אחרת. ולא הרחבתי. התכוונתי שאף אחת לא תהיה מיוחדת כמו שושנה שפרחה בלב המדבר וטיפחה בו חיים. זה מאורע נדיר שאדם חי ללא אהבה עשרים שנה ופתאום מגלה מישהו ויש להתייחס אליו כך.

אז התגבשת לכדי כוכב, בעזרתו אני מנווט את החיים.

זה כל שרציתי לומר היום.

אני מתגעגע אליך, כמו תמיד.