בסמוך למרכז התרבות, הכביש נשפך לנהר המרכזי ואיתו קו 72. לשוליו אלאסקן מאלאמוט אצילי מטייל עם אישתו ומעלה ניחוחות מבית אב. שגרה. לסמל האנרכיה על הפסל הקומוניסטי משמעות חדשה בתקופה זו והוא חולף על יד רועה גרמני שאבד אימתו במעטה שערות השיבה. מבטו הוא ראי לדמות במעיל האירופאי הגדול והשחור, לעיניים חסרות ניצוצות, תסרוקת פרועה וזקן לא מגולח שמביט בזגגת הקו בדרך לעבודה.
תיק ביד ימין. 'הבוקר חדש והבס זהה' הגיטרה תוקפת באוזניות, משפשפת מחשבות עגומות, עד לרגע בו מאזין למילים.
שעברו עשר שנים, אולי יותר, מאז ראיתי אותה. שנותיי הטובות חלפו וכעת אני פה בבלוז.
סיזיפוס במעלה ההר ועוד דיסק נפרץ, ועוד שערה בגב מחליפה אחת בראש, כעונש על מכאוב קדום.
תסתלק שברון לב, שחרר אותי.
תסתלק.
הו נערתי.
תסתלק.
אולי מוטב שלא, אחרת איך אתעורר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה