הזיות

טירות עשויות מחול והזיות מפוצצות צמר גפן כשהוא חזר לימיו רדופי הקטמין כשהתפרץ לביתו ושם היא חיכתה עמוק במוחו אנקותיה, הו אנקותיה המדממות מדם עשוי דמעות מלוחות רדופות רדיפה אחר טעויות לא נשכחות שהיכו חדרו עמוק ללב לא אוהב בראש שלא עובד בין ערפילי הקנבואידיס שמרחפות כמו רגליים על אוטובוס מלא עצירות.
כבר חלפתי שלושה משלים ושתי תחנות ו... איפה עמדנו? אה כן...
היא נפגעה, אחורה בזמן שעולה קדימה כטיפות השמן לרצפה קרה.
כי גם אז היה קר האמת על המיטה כשקלטתי מה עשיתי וידעתי שקלטתי כי זכרתי את המילה "פאאאאאק" חולפת כמו ה"טוווווו" הזה של הרדיו כשהוא לא מתפקד.
והאוויר חלף סביבי ונשבע לכם שהנשמה שלי עשויה גרגירי חול כי הן נחטפו והתגבשו לידי צלם חסר דמות מול עיני.
"אתה הרקולס" הוא צעק, ידו נמתחה לכדי אצבע שתימתח עוד יותר וכבר תחטט לי באף.
"ואני ההרים והגבעות והיא האתנול שישלח אותך רחוק. "
" פאאאאאאק" הוא חשב לעצמו בין אשליות גדולה.
"ומה עלי לעשות גברת דלפי?" באותו רגע ידעתי שזו האורקול.
"מצא את שלושת הגורלות. " ואז נרדמתי.
אבל כשהתעוררתי ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות אז דפקתי לה בדלת והחטא שלי כבר סומן לה על המצח כאות קלון אז אמרתי לה:
" אני יודע מה לעשות" ויצאתי לחפש אותן.
הראשונה הייתה מפוצלת בין השמיים לארץ, מפרה ומופרית, ריקה ומלאה, גאיה ואוראנוס הולכים לשני כיוונים וחוזרים לאנדרוגינוס ובקיצור היא טרנסג'נדר. והיה לי כיף איתה, אני חושב, מה זה? אני לא יודע. אז דרסתי את דפי הגלוסרי למצוא תשובות, ומה זה אומר עליי עד שהיא אמרה לבסוף:
'למה אתה מוכרח להגדיר כל דבר?' ולא ידעתי כבר. אהא, אמר לעצמו המונולג שבראש שלי. אני פשוט צריך להיות מוזן מהתודעה ואני יכול להישבע שהערפילים נמסו לרגע אחד נפלה כשעזבתי הראשונה ועברתי לשנייה.
אקו ענווה. יודעת בדיוק מה מבוקשי ומחוייטת תמיד למידותיך הלא מושלמות, מציאותיות, תחת שמן, שיער בלונדיני, עיניים כחולות, שמנמוכה עם אופי עוקצי וחיבה לאולף המשורר בלי המילים. אז כשנסענו למצדה ועיניי נעצמו ונפקחו לשדיה הגדולים אמרתי לה: 'סליחה, זה לא ילך' והיא חייכה ואמרה לי:
"הדבר החשוב באמת, סמוי מן העין" מה את מפגרת? זהו אנחנו זורקים עכשיו קאץ' פרייזז בלי טריי לתפוס אותם כמו דיבאגר ביום הראשון. בת זונה. אבל הבנתי. באמת הבנתי אמרתי לה ולא נראה שאכפת לה.
השלישית, השלישית לא הגדרתי או תיארתי. לא חשבתי, פשוט נהניתי. היא אפילו הייתה בתולה. ולא היה אכפת לי עד שהתעצבנה, למדתי שם, שהיא שמינית מרוקאית.
והכאב אוי הכאב כמה שהיא לא נסבלת עם הח', הע' והחיבה לקוסקוס המפוברקים שלה.
שנה של נזירות. שנה שלמה נמאס לי מנשים והעולם, חוזר לדלתיים סגורות.
'מצא את הואלקירי' הצל אמר לי אז, ולא הקשבתי. שלוש בלונדיניות, יפות בצורה ובכולן אות קין של אותה אחת שבסמיות מן העין ואי שפיות מנת יתר מאתוסים יוונים אמר "אני אוהב אותך"
"אני שונאת אותך. "היא החזירה.
אבל... אני הרקולס, ואת המחילה שלי."
"טיפש. אני שונאת אותך" והבנתי בפעם הראשונה שאין פה אות או סימן, רק מכה אפורה על המצח.
"לך!" הצל צעק מאחורי.
"המחר יפציע ותקבל את המחילה! אבל עליך לצאת לנדודים! כשתחזור ארצה הפייסטוס הזקן ילך שוב והאלים ישירו, אפרודיטה תתאהב במפלצת "
מה אני אומר לכם... מזל שכולי תקווה. אז חשבתי את הכובע, עמדתי כפפות והתהלכתי על אדמה קרה בה לא גדל דבר מלבד קרטופל, קו 120 לרוסליסקי פרוקהו פינת גיהנום.
החומר גרוע, הערפילים דהו והבנתי את תסביכי הגדולה שלי. מצאתי עבודה שמשלמת לא רע, זיינתי כמה נשים ואולי אהבה זה פשוט הזרקה של אוקסיטוצין. מאותו החומר בו עשוי הדף שלמדתי עליה, אותו הקוד של אובייקט ג'ייקווארי, אותה טיפת דלק במכונית סובייטית שהחורף בלם.
האויב הכי גדול בעצם אני שמחפש לישון, לחדול, בונה מגדלים על גוף צנום, אנושי. דקרתי אותו. פעם אחת ואז הרבה פעמים עד ששום דבר לא חמק מהסכין האנליטית פסיכוטית ואולי הבנתי מה ניסיתי לספר לעצמי לילה קרה אחד שעליי להתמודד עם מפלצות ואתגרים.
"אז את מבינה... " סיימתי בסוף בטלפון.
" אני רק מחפש מחילה. "
"על מה?" היא שאלה.
"058 414 3009?" שאלתי.
"כן?"
"הכרנו לפני שנים"
"אני חושבת שאתה מדמיין"
כן...