רשומה אחרונה מהארץ לפני הנסיעה, אה?
ישבתי עם אחותי היום והפנמתי משהו, טל היחידה שהכירה אותי. כאילו, שמעה הכל.
כשאמרתי לאחותי זאת היא אמרה בהינף שרק לה נפתחתי ואז נפתחה עוד הבנה על המיסתורין שאפף את טל.
היא היחידה שהקשיבה.
היא לא קפצה למסקנות וחרצה גרסאות, היא ממש הקשיבה. אתם יודעים, יש מלאכה אדירה בהקשבה שנשארת כאילו ברקע. כאילו להקשיב זה להיות אקו, אבל לא. טל היא מה שנקרא מקשיבה אקטיבית. היא גורמת לך לרצות לשפוך את ליבך. השאלות שלה תמיד הפתיעו אותי. אולי כי סימנו שבאמת ספגה דבריי וחשבה עליהן.
ניסיתי להקשיב לה. רציתי שתדבר, אבל היה לי קשה לחלץ זאת. היא הייתה ממש רגישה לדברים. סקס, אוכל, הכל. כאילו החיבור למציאות שלה עשרות מונים משלי. אבל משהו בא משאיר מעבר, שפה משותפת.
אולי זו ההיפנוזה הזאת שדיברתי עליה, כשאתה מביט בעיניה מלאות התשוקה. או שאולי הן סימפטום לכך שהיא פשוט מוצאת קסם באבנים הפשוטות.
לא פלא שהיא מושכת לעברה אומנים, הם נרקסיסטים והיא מכילה. אבל לא רציתי להיות נרקסיסט למענה, רציתי להיות שועל או שושנה. להדיף ריח למענה.
אנחת ייאוש...
למה זה היה חייב להסתיים כך?
אני מניח שאם זה חייה להסתיים זה כך. קשה להיפרד ממה שקראתי לו - האדם היחיד שהכיר אותי. הלוואי שלכל אחד יהיה כזה. הלוואי שיכולתי להיות כזה לאחרים, כי זו תחושה מדהימה.
אולי אני כן. הרי מקרמנה חילצתי דברים שהיא לא שיחררה.
אז כשזה הולך אתה נאבק שזה ישאר.
זה גם חייב להסתיים כי טל מפחדת ממני ועלי ללמוד להיות אפאטי לנשים כדי שתפסיק. כדי שאפסיק להפחיד אותה.
ובכל זאת, זה לא אמור. הסיום אמור להיות שנבטיח לדבר, או שאני אבטיח לכתוב לה כל יום. אשלח לה לינק לבלוג אחרי שבנינו קשר אמיתי ויציב על כנות והיא תעשה לי כזה:
נסיעה טובה:) אני מאמינה בך
ואדע שזה נכון, ואולי בגלל זה גם אאמין בעצמי.
אולי אני צריך לומר סליחה.
אולי לא.
לא יודע.
אני לא רוצה שזה יפסק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה