"אמא אמרה בשום אופן לא להוריד את המעיל"
"כן אבל אתה עם אבא עכשיו" אמרתי וקרצתי "ותאמין לי שלא תצטרך אותו אחרי זה"
טרם גיל השתייה, עצרנו בסופר ורכשנו חמישה בקבוקי חלב.
"יפה פה?" והוא הנהן עם מבט הרחק לנוף, מגג דירת הרווקים.
הוא חזר אליי כשסבלנותו פקעה:
"איפה זה?"
צחקתי ושלפתי מהכיס ושנינו הבטנו בפלא האדום כמו פיסת זהב.
מספרים שהפלפל ממאלטה הוא השלישי בחריפותו בעולם והתכוננו אליו מאז שנסעתי.
"זה יכאב?" הוא שאל עם חיוך שובב בזמן שחתכתי לכל אחד פאה.
"כן"
"אז למה אנחנו עושים את זה?"
"לא יודע..." אמרתי ולגמתי חלב מהקופסה "כי זה כיף"
כיף...
"תן לי חיבוק" אמרתי לפני שעזב את האוטו, אדום ומותש.
רכנתי בכיסא, סופג את טעמי היום ופתאום קיבלתי מסרון
"תעלה למעלה." כולל הנקודה בסופו לאפקט דרמטי.
הוא כבר ישן וכעת עלי לשאת בתוצאות.
"אני לא אתן לך לראות אותו!
אתה נורמאלי? הוא נראה כמו עגבניה! ואתה יודע כמה כוסות מים הוא שתה? אין לך שום אחראיות! חשבתי לקחת אותו עכשיו לרופא."
אבל ישבתי בכיסא ופשוט בהיתי בה כמו תלמיד עצל עם מורה להיסטוריה מהסוג שעוד צעד לפנסיה שחוזרת על נאום ה'אתם צריכים להתפקס' עד שעלתה לי מחשבה לראש:
"תגידי, למה התחתנו?"
באותה שנה בדיוק חלף לי משבר גיל החמישים והרשיתי לעצמי להיות נועז.
"אני לא יודעת" פתאום אמרה ועיניה טיילו לשוליים, מנחש שגם היא סקרה לאחרונה את הכל כי התשובה שקיבלתי הייתה קוהרנטית מדי למשהו שהעיניים מוצאות בצידי הדרך.
"התחלת לקבל משכורת יציבה בצבא, ושנינו מאד רצינו ילד בגיל עשרים וארבע"
"זהו? פרגמטיקה?"
"למה, אתה אהבת אותי?" וחשבתי על זה קצת, קמתי מהכיסא ועשיתי משהו שלא עשיתי הרבה זמן.
נשקתי לשפתיה ובצורה די מוזרה היא לא התנגדה, כנראה מאחורי הכפור הפולני הדאגני מסתתרת אישה שמחפשת לאהוב, "האמת שלא"
"אז למה עשית את זה?"
חייכתי
"היה כיף"
ואתם לא מבינים כי אני לא מבהיר את עצמי מספיק טוב, אבל זאת לא הנשיקה שלא עשיתי הרבה זמן. גם לא הנסיעה למאלטה או שום דבר מזה. זה החרא הזה של ספרי עזרה עצמית של שינוי נפשי מבפנים שאני חושב שדווקא קטפתי מאיזה ספר שקניתי בדיוטי פרי במטוס, חצי סיימתי חצי נרדמתי לתוכו; 'הניצוץ' על איזה מורה זן שמטפס על הר כי הוא בן להורים מאומצים או משהו ואז הוא מגלה שעל ההר אין כלום וזו השושנה שהקדשת לעצמך שנותנת משמעות. משהו כזה, אבל משהו בשינוי של אותו הערב המיס את ליבה למרות ששום דבר ממה שאמרתי לא היה רומנטי והיא סלחה לי אז ניצלתי את זה כדי להתגנב לחדר שלו.
אולי אני באמת השפעה רעה עליו.
"ביי אבא, באמת היה כיף"
לא יודע כבר.
נסעתי באוטו אל החלקים בעיר שלא ביקרתי כבר הרבה זמן. צפון תל אביב.
דפקתי לה בדלת ולשמחתי היא פתחה.
היא לא זיהתה ואני מבין כי נראיתה חצי רדומה. השעה עשר וחצי בלילה ואנשים כמונו ישנים עכשיו.
הראיתי לה את הפלפל
"לא צחקת עם זה"
היא ניסתה לחשוב
"אמתי?"
עצמתי עיניי, פקחתי שוב, עברו שלושים שנה.
היא הכניסה אותי לתה.
חתכתי לה קצת.
"לא לא, ממש לא"
"נו, לא הייתה לי הזדמנות לעשות את זה איתך"
היא התיישבה ושמה אותו ביד שלי.
שאלתי -
"אז מה קורה איתך?"
"מצוין. התגרשתי"
"לא ידעתי אפילו שהתחנת. בסדר, קשה לגברים להתמודד עם אשת קריירה"
"מה אתה עושה פה?"
"חשבתי על דברים. למה הפסקתי לדבר איתך?"
"אולי זה קשור לעובדה שלא רציתי לראות אותך?"
"לא, זה לא זה"
היא הביטה בי בפליאה, הרימה ידיה לאוויר. אני יודע טוב מאוד למה הכניסה אותי, כמו שאני יודע שההערה האחרונה גרמה לה לחייך מבפנים. היא נהניתה מההערות הקטנות האלו שהפכו את שנינו ליחודיים, אז המשכתי לנגן את המנגינה המוכרת
"אני פשוט הפסקתי לנסות בשלב מסוים. כאילו, רצית, אבל בחיים לא נתתי לזה להפריע לי. אמרתי שאלחם תמיד ובסוף לא נלחמתי. אני חושב שבשלב מסוים הפסקתי להקשיב ללב והעברתי את השליטה למח"
היא לא דיברה, עיניה החומות הן נחמה חמימה שמלובה מסיפורים. וקשה להסביר את ההקשבה הזאת כי זו נשמעת פעולה פאסיבית, אבל תמיד היה לך כיף יותר לספר לה דברים.
"ואז התחנתי" קינחתי עם נימה צינית.
"אנחנו לא נצא עכשיו
אני לא רציתי אותך אז ולא רוצה אותך היום."
"אני יודע את זה"
"אז למה באת?"
שמתי את הפלפל בפה.
"לא יודע, כי זה מה שהלב רצה"
ואולי הוא עיוור, אבל הוא מניע את הגוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה