אני אפילו לא יודע למה אני עושה את זה.

כאילו, סעמק, אני יודע בדיוק למה אני ממשיך לחזור לשם אבל, נו באמת.

יש לי פה נשים שמתות עליי, אני האוסקר ווילד שלהן ואני כותב בנואשות לאישה שלא רוצה שום קשר אליי.

לא אכפת לי שזה לא ראציונלי. לא אכפת לי שהאחרות טובות ממנה, חכמות, עם אישיות יותר נינוחה, אני רוצה רק שהיא תחזור לדבר איתי.

סעמק.

אני מתגעגע אליה כל כך.

שברון לב

בסמוך למרכז התרבות, הכביש נשפך לנהר המרכזי ואיתו קו 72. לשוליו אלאסקן מאלאמוט אצילי מטייל עם אישתו ומעלה ניחוחות מבית אב. שגרה. לסמל האנרכיה על הפסל הקומוניסטי משמעות חדשה בתקופה זו והוא חולף על יד רועה גרמני שאבד אימתו במעטה שערות השיבה. מבטו הוא ראי לדמות במעיל האירופאי הגדול והשחור, לעיניים חסרות ניצוצות, תסרוקת פרועה וזקן לא מגולח שמביט בזגגת הקו בדרך לעבודה.

תיק ביד ימין. 'הבוקר חדש והבס זהה' הגיטרה תוקפת באוזניות, משפשפת מחשבות עגומות, עד לרגע בו מאזין למילים.

שעברו עשר שנים, אולי יותר, מאז ראיתי אותה. שנותיי הטובות חלפו וכעת אני פה בבלוז.

סיזיפוס במעלה ההר ועוד דיסק נפרץ, ועוד שערה בגב מחליפה אחת בראש, כעונש על מכאוב קדום.

תסתלק שברון לב, שחרר אותי.

תסתלק.

הו נערתי.

תסתלק.

אולי מוטב שלא, אחרת איך אתעורר?

אנטרופיה

תרגיל חביב באנטרופיה:

שלושה מתכנתים הולכים לארוחת צהריים במסעדה.

הם מקבלים את החשבון ומתחילים לשלם.

כמות הכסף שאפשר לשים בחשבון היא המחיר הנקוב ומעלה כמובן. גם אם מחיר המנות גבוה, למשל 104, ולהם יש בדיוק את השטר הראשון (100), לרוב ישאר שארית, משמע שההסתברות להשאיר יותר מהמחיר הנקוב עולה.

אז מה עושים? הם מתחילים לשים כסף לקופה ולקחת בחזרה.

אם מנה עלתה לי 17 שקלים, אשים 20 ואקח 2 שקלים מהחשבון.

תופעה מעניינת, אמנם מבחינה מטאפיזית, החשבון טפח, כלומר, הערך הכספי שלו עלה, מבחינה אנטרופית ואפילו כמות כסף פיזית, הוא ירד.

וכמו יהלומים, הסדר המקומי עולה אבל האנטרופיה הכוללת עולה גם כן.

בזמן שכמות הכסף ערכית ירד בכל ארנק, מספר המטבעות עלה.

ואמנם הם יכולים ללכת לבנק ולהחליף את הכסף הקטן לכסף גדול כשהוא מתאגד, אבל בהנחה והבנק לא מייצר עוד כסף, כמות השטרות נמוך משמעותית מכמות הכסף קטן והכמות תצטרך לעלות משמעותית כדי להתמודד עם הבעיה הזאת.

גם אם מזרימים לכלכלה כל הזמן כסף חדש, מספר המטבעות יצטרך לעלות משמעותית כל הזמן, מידת האי סדר, האנטרופיה.

"מה יכולתי לעשות?" מיסטר white שאל והעלה ניחוחות ישנים.

ומה יכולתי לעשות? טל אולי מלמדת אותי הכי הרבה על דטרמניזם. הכל היה מחויב לנוע כפי שנע. מההיכרות המעמיקה שלנו, לעזיבה. לא יכולתי לשנות דבר. הייתי מאוהב רענן וטיפש, בור בכל המשחק הזה. עזבו מאוהב, לא ידעתי אנשים עד אליה. אז עשיתי את כל הטעויות בספר.

מצער אותי שאני מזיין את קרמנה או שאני מפלרטט עם בת ה39 שלי. מצער שזה עובד והן מעריכות אותי. כי זה אומר שהצלחתי ללמוד ממנה, אבל בתאכלס אני רוצה שהלמידה תעזור לי איתה.

אני רוצה לדבר איתה שוב ולומר לה שהתבגרתי ושנהנה זה מזו שוב.

אני מתגעגע אליה, מה אני יכול לומר? בחיים לא תחזור אותה שושנה שגדלה במדבר צחיח. שום דבר לא יהיה מיוחד כמוה.

אבל לא למדתי מספיק מהנשים החדשות, וזה למה אני משתמש במילה 'מזיין'. אני רוצה להיפרד מקרמנה, לא יודע איך לעשות את זה, אבל אני מוכרח. משהו על שליטה. אם לא שמתם לב, אני לא כותב לאחרונה הרבה.

כן, שליטה. אין לי זין להסביר. גם הפעם זה יהיה קצר.

אני מתגעגע אליך טל.

חשבתי היום על משהו מקסים בשפה העברית, יש לנו שתי מילים לאובייקט: טבע ומציאות. מה ההבדל בין השתיים: טבע מקושר לטביעה, נטיעה, טבעת, חותם על הקיים שאמור להישאר לנצח. מציאות מקושר למציאה, דבר שנגלה. חוק טבע היא הקישור הראוי. טבע הוא טביעת הראציונל האנושי על המציאות, אולי אפילו לא על המציאות, על דבר שלא נמצא שם והחלטנו שמסייע לנו להבין את הקיים, כמו אטומים, אלקטרונים, אלוהים, מטאפיזיקה שמיימית. אבל המציאות היא מערבולת הצבעים שאיננו מעריכים דיו לבדה, בתור בני המערב. המציאות היא בתה של התודעה, הטבע בנו של התבונה.

הסוף קרב ובא.

מיום ליום אני קורא את המציאות טוב יותר ויותר, התפיסה שלי מתחברת כמו סונאטה, כל תו נכנס למקומו כמו שרשרת RNA.

ואני יודע, שאיני מגלה את המציאות. כמו ניטשה, יש בתוכי משהו שמחכה להיגלות. התודעה שלי כובלת אותי, ואני נאבק עם מפלצת אימתנית שתכלה אם רק ארדם.

אני רק ממתין שהכל יתברר

הזיות

טירות עשויות מחול והזיות מפוצצות צמר גפן כשהוא חזר לימיו רדופי הקטמין כשהתפרץ לביתו ושם היא חיכתה עמוק במוחו אנקותיה, הו אנקותיה המדממות מדם עשוי דמעות מלוחות רדופות רדיפה אחר טעויות לא נשכחות שהיכו חדרו עמוק ללב לא אוהב בראש שלא עובד בין ערפילי הקנבואידיס שמרחפות כמו רגליים על אוטובוס מלא עצירות.
כבר חלפתי שלושה משלים ושתי תחנות ו... איפה עמדנו? אה כן...
היא נפגעה, אחורה בזמן שעולה קדימה כטיפות השמן לרצפה קרה.
כי גם אז היה קר האמת על המיטה כשקלטתי מה עשיתי וידעתי שקלטתי כי זכרתי את המילה "פאאאאאק" חולפת כמו ה"טוווווו" הזה של הרדיו כשהוא לא מתפקד.
והאוויר חלף סביבי ונשבע לכם שהנשמה שלי עשויה גרגירי חול כי הן נחטפו והתגבשו לידי צלם חסר דמות מול עיני.
"אתה הרקולס" הוא צעק, ידו נמתחה לכדי אצבע שתימתח עוד יותר וכבר תחטט לי באף.
"ואני ההרים והגבעות והיא האתנול שישלח אותך רחוק. "
" פאאאאאאק" הוא חשב לעצמו בין אשליות גדולה.
"ומה עלי לעשות גברת דלפי?" באותו רגע ידעתי שזו האורקול.
"מצא את שלושת הגורלות. " ואז נרדמתי.
אבל כשהתעוררתי ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות אז דפקתי לה בדלת והחטא שלי כבר סומן לה על המצח כאות קלון אז אמרתי לה:
" אני יודע מה לעשות" ויצאתי לחפש אותן.
הראשונה הייתה מפוצלת בין השמיים לארץ, מפרה ומופרית, ריקה ומלאה, גאיה ואוראנוס הולכים לשני כיוונים וחוזרים לאנדרוגינוס ובקיצור היא טרנסג'נדר. והיה לי כיף איתה, אני חושב, מה זה? אני לא יודע. אז דרסתי את דפי הגלוסרי למצוא תשובות, ומה זה אומר עליי עד שהיא אמרה לבסוף:
'למה אתה מוכרח להגדיר כל דבר?' ולא ידעתי כבר. אהא, אמר לעצמו המונולג שבראש שלי. אני פשוט צריך להיות מוזן מהתודעה ואני יכול להישבע שהערפילים נמסו לרגע אחד נפלה כשעזבתי הראשונה ועברתי לשנייה.
אקו ענווה. יודעת בדיוק מה מבוקשי ומחוייטת תמיד למידותיך הלא מושלמות, מציאותיות, תחת שמן, שיער בלונדיני, עיניים כחולות, שמנמוכה עם אופי עוקצי וחיבה לאולף המשורר בלי המילים. אז כשנסענו למצדה ועיניי נעצמו ונפקחו לשדיה הגדולים אמרתי לה: 'סליחה, זה לא ילך' והיא חייכה ואמרה לי:
"הדבר החשוב באמת, סמוי מן העין" מה את מפגרת? זהו אנחנו זורקים עכשיו קאץ' פרייזז בלי טריי לתפוס אותם כמו דיבאגר ביום הראשון. בת זונה. אבל הבנתי. באמת הבנתי אמרתי לה ולא נראה שאכפת לה.
השלישית, השלישית לא הגדרתי או תיארתי. לא חשבתי, פשוט נהניתי. היא אפילו הייתה בתולה. ולא היה אכפת לי עד שהתעצבנה, למדתי שם, שהיא שמינית מרוקאית.
והכאב אוי הכאב כמה שהיא לא נסבלת עם הח', הע' והחיבה לקוסקוס המפוברקים שלה.
שנה של נזירות. שנה שלמה נמאס לי מנשים והעולם, חוזר לדלתיים סגורות.
'מצא את הואלקירי' הצל אמר לי אז, ולא הקשבתי. שלוש בלונדיניות, יפות בצורה ובכולן אות קין של אותה אחת שבסמיות מן העין ואי שפיות מנת יתר מאתוסים יוונים אמר "אני אוהב אותך"
"אני שונאת אותך. "היא החזירה.
אבל... אני הרקולס, ואת המחילה שלי."
"טיפש. אני שונאת אותך" והבנתי בפעם הראשונה שאין פה אות או סימן, רק מכה אפורה על המצח.
"לך!" הצל צעק מאחורי.
"המחר יפציע ותקבל את המחילה! אבל עליך לצאת לנדודים! כשתחזור ארצה הפייסטוס הזקן ילך שוב והאלים ישירו, אפרודיטה תתאהב במפלצת "
מה אני אומר לכם... מזל שכולי תקווה. אז חשבתי את הכובע, עמדתי כפפות והתהלכתי על אדמה קרה בה לא גדל דבר מלבד קרטופל, קו 120 לרוסליסקי פרוקהו פינת גיהנום.
החומר גרוע, הערפילים דהו והבנתי את תסביכי הגדולה שלי. מצאתי עבודה שמשלמת לא רע, זיינתי כמה נשים ואולי אהבה זה פשוט הזרקה של אוקסיטוצין. מאותו החומר בו עשוי הדף שלמדתי עליה, אותו הקוד של אובייקט ג'ייקווארי, אותה טיפת דלק במכונית סובייטית שהחורף בלם.
האויב הכי גדול בעצם אני שמחפש לישון, לחדול, בונה מגדלים על גוף צנום, אנושי. דקרתי אותו. פעם אחת ואז הרבה פעמים עד ששום דבר לא חמק מהסכין האנליטית פסיכוטית ואולי הבנתי מה ניסיתי לספר לעצמי לילה קרה אחד שעליי להתמודד עם מפלצות ואתגרים.
"אז את מבינה... " סיימתי בסוף בטלפון.
" אני רק מחפש מחילה. "
"על מה?" היא שאלה.
"058 414 3009?" שאלתי.
"כן?"
"הכרנו לפני שנים"
"אני חושבת שאתה מדמיין"
כן...

It's a great day to be alive

It's a great time to be alive

אנחנו אמורים לומר, אבל איך שהוא החדשה האדירה הזאת נזנחה בין 'ביבי חיטט באף' ל'טראמפ ארגאגאגרגר'.

אגיע לשם עוד מעט. 

ראשית, מחשבה שקפצה לי בג'וגינג היום בין לידל, הסופר מרקט הרוסי ותחנת האוטובוס:

נראה שתפיסת הOOP מנסה להנחיל תפיסה שדי דומה לחשיבה האנושית האנליטית לתיכנות.

בונים תפיסה מגובשת עם הנחות יסוד ואקסיומות, תפיסה מגובשת מאחוריה, ואז מזריקים אותה קדימה לאימפלמנטציה.

אני אומר את זה כי הקוד שלי נכשל לעבוד ככה. אני משנה את המאחורה כדי שיתאים כל פעם לקדימה וזו לא הצורה בה אמורים לעבוד.

זה בין השאר כי הטכניקה שלי חלשה, אבל גם כי שום קוד לא יכול לעבוד ככה ברשת ענק של אנשים. הוא יתבלגן בסוף.

זה מתלווה לדיונים שלי עם שרון, בת ה39, שלמדה כארבעה תארים באקדמיה.

פתאום גיליתי ש-process philosophy, התחום בו עסקו הרקליטוס ווויטהד, גם אני האמת, שהמציאות רציפה ואנו מבודדים אותה רק כיצורים תבוניים, אינה רווחת בחוגים.

היא תחום שהאסיאתים מאוד חזקים בו.

אני לא חושב שזה נובע מנחיתות התפיסה, אלא מכך שהם לא צריכים אותה כעת. אבל מילה אינה ישות בעלת מהות מאורגנת, תכלית, פיסת קוד. מילה, באופן די משעשע, היא ישות עם המון אקראיות בתוכה.

חשבתי לעצמי איך תראה תוכנה שב-back end תעבוד כמו ששפה עובדת לפי הפילוסופיה שאני מעצב. עם אקראיות, זה משעשע, אבל אולי יהיה חזק יותר. עוד אחשוב על זה בעתיד.

כעת, למרגש. ואנשים לא מבינים למה זה כל כך מרגש, אבל סמסונג השיקה טלפון שפחות או יותר מתלקח בשימוש. היא החזירה אותם למפעלים וסבלו נזק כלכלי חזק.

כשהצרפתים הפילו את הבסטיליה, זו בדיוק השליטה שהם רצו. שההמון יחליט מה טוב עבורו וזה בדיוק מה שקרה. סמסונג השיקו מוצר לא טוב והם נענשו, בידי ההמון. אני חושב שלמרות התיעוב של ניאו הומניסטים, שוק חופשי הוא המיצג הגדול ביותר של הדמוקרטיה המודרנית.

נפילתן מעוצמה של חברות ענק כמו מייקרוסופט, IBM, סוני, סמסונג, היא ההוכחה לכך. ההמון קובע מי יתחזק ומי יחלש עם כוחו של המטבע. זה אינדיקטור חזק יותר לרצונו, וזו צורת שליטה גדולה יותר על אופי המדינה, מאשר אפילו השלטון.

ככשלי נלחמת בתחרות דורסנית, היא נלחמת בכם, שמשלמים עם המטבע למי שאתם אוהבים. אולי זה למען קבוצות אחרות, שאתם גם עשויים להיות בה, אבל צרות יותר.

אנשים חוששים שכמו ביער, המשאבים בסוף עולים למעלה לקבוצות סופר חזקות שמצילות על כל השטח תחתן ומונעות צמיחה של אחרים. זה נכון. זה אכן קורה. החברות האלו ענקיות וחזקות. אבל בדיוק כמו העצים, גם הן נופלות עבור עצים אחרים. אנחנו לא הצמח. הצמח הא המקום אליהם מוזרמים המשאבים. אנחנו הגשם והסערה.

אני לא חושש מכוחם של העצים, אני מתרגש כל פעם לראות חברת ענק נופלת ואחרת עולה.

אני חושב ששלטון דיקטטורי עם מעט מאוד חוקים שמעגנים שוק חופשי ותשתיות למשחק, שמונעות אך ורק את המינימום של פגיעה בחופש של האדם (כמו למשל למנוע ממנו לרכוש על ידי עבדות או מוות), היא היא הדמוקרטיה האמיתית. בה באמת אופי המדינה יתעצב אך ורק לפי תנודות העם ולא דבר אחר.

אחרי הכל, הסיבה שמוכרים צעצועים עם מגן דוד ביום העצמאות אינה רגולטיבית, פשוט יש ביקוש למגן דוד בישראל.

 לטל,

לו רק יכולתי לשלוח לך מכתב זה.

ובכל זאת, כשבוע שלא כתבתי. היום פקדה אותי טיפת יצירתיות שריכזתי בטקסט על אושוויץ.

בקרקוב ביקרתי בסופ"ש לעבודה וטיול. זה מהדברים הרבים שקרו ולא כתבתי עליהם עדיין. החלטתי ללמוד בוינה בראי הנסיעה. אבל עזבי.

בשיחה עם שרון, עליה גם לא כתבתי, בת 39 מגבעתיים אחריה אני מחזר עד היום מאז הלילה שלפני הנסיעה, היא ביקשה שאספר לה על אותה נערה ששינתה חיי בגיל 19.

היקום עוד נושא סימני מתיחה מהמפץ הגדול. מאיים תמיד לשוב אליו. הוא התגבר על המפץ, כך הוא סבור. איך אני יודע את זה? כי היום אנחנו מייצרים עולמות וחיים מלאי אושר. הם לא היו אפשריים בכאוס האדיר ששרר אחריו. אז הוא נשכח, היו היה. וכמו הדינוזאורים שקבורים עמוק בקרקע, היא חוזרת להשפיע על חיי שנים אחרי ההכחדה.

הכחדה? רק חלקית. כי כפי שכתבתי, לעולם לא אוהב אישה אחרת. ולא הרחבתי. התכוונתי שאף אחת לא תהיה מיוחדת כמו שושנה שפרחה בלב המדבר וטיפחה בו חיים. זה מאורע נדיר שאדם חי ללא אהבה עשרים שנה ופתאום מגלה מישהו ויש להתייחס אליו כך.

אז התגבשת לכדי כוכב, בעזרתו אני מנווט את החיים.

זה כל שרציתי לומר היום.

אני מתגעגע אליך, כמו תמיד.

חזרתי הביתה, הפעלתי מכונת כביסה לחולצה הלבנה המוכתמת, שמתי את הפרחים החדשים במקומם, הפעלתי ג'ז ליילי והבטתי שוב בדירה הריקה החדשה שלי.

בסרטי הפילם נואר לפעמים מראים עשן יוצא מהביוב ואתה חושב לרגע בתור תושב מדינה מדברית שזה סתם גימיק לבניית מיזוסצנה עד שאתה חי בסופיה בחורף. אני מבין למה אריק ברמן התכוון היום בגבול הקנדי שבין גאונות לטיפשות.

אהבתי את השיר, שנאתי את המילים תחילה כשלפתע שחיפשתי מונית לילה קפוא מקור, השיר ברקע והבנתי את הכליאה בגבול של מדינה זרה.

שנאתי אותו כי האמנתי שהשיר על איזה טיפש חסר אחריות ששונא את העיירה כי הוא מטומטם, נוהג כשוקיסט. הוא לא שוקיסט, סתם חי במדינה זרה וחברו היחיד הוא אלוהים וזרים טובי לב.

עזבו אתכם, הנחתי את הטלפון, המפתחות והציוד בצד ובדקתי את ההודעות. היום השגתי את הטלפון של הפילוסופית ההיא שרציתי לדבר איתה בבית הכנסת. היא הייתה נוצרייה ובהשראת שפינוזה נכנסה ליהדות. מרצה בת שלושים עם ילד. אני חרמן עליה כבר זמן מה. גם מברשת השיניים שמתקפלת כאולר הוצאתי החוצה, אבל לא היא הפריעה לי היום.

לאחרונה אני לא כותב בבלוג, שלושה ימים? ארבעה? אולי כי טוב לי מדי. אני לא חושב, לא יודע.

סקס כבר לא נורא כמו שהיה. אחרי ניקוי האורוות המאובקות כבר שנה, יצאו השדים. ובכל זאת, הוא לא מרגש אותי כמו אנשים אחרים. אין בי התשוקה. הוא מוסיף חומר למחשבה. תדירות ועוצמה, עם אלו אני משחק, ואני נזכר במוזיקה לפתע וחושב: האם הם מורכבים מאותם דברים? אולי כל המציאות היא תדירות ועוצמה.

ומחשבה אחרת, בין הניהליסט לאידאליסט, מה נעלה יותר? לעבור מאישה לאישה, להתנסות בהרבה מקומות, או להיות עם אישה אחת זמן ארוך? נעלה הכוונה בסקס, מי טוב יותר ומעניין שנשים טוענות שהשניים מוצלחים יותר.

המחשבה רצה בשל העיסוק שלי באהבה בספר הערות השוליים. העובר בין מספר רב של נשים מתמקד בעונג האישי שלו ולכן לא יודע להקשיב לה ולא רוכש מיומנות בסקס. זה מצחיק אבל הוא גם נהנה פחות.

עזבו שטויות, נשכבתי על המיטה, האמת שבסלון, לא רוצה לישון במיטה וחשתי ריק במין... בדידות.

צילמתי לטל תמונה של טקסט מהראשונים שכתבתי פה על גב נייר מבית מלון שמצאתי כשסידרתי בחדר בבית לפני הנסיעה. אולי רציתי משהו אחר מהדירה שלי. אני לא רוצה לחיות בדירת רווקים. אני רוצה בת זוג.

אני לא רוצה להיות לבד, אבל גם לא עם המון אנשים וחברה. אני רוצה אישה שאוכל להרגיש שאני נאבק יחד איתה עם העולם, ששנינו בודדים מיתר העולם ביחד בבית הקטן שלנו, הכוך החם של שתי ישויות חושבות שנהנות זה בזרועות זו.

אני לא מחפש חבר, אני מחפש אישה. ההבדל הנעוץ ברמת הסינכרון. אישה לגבר וגבר לאישה מכירים זה את זה בצורה מושלמת, הם יחדיו בהומיאוסתזיס ביחס ליקום, מאזנים זה את זה בתגובות.

אולי אני רוצה להתחיל לצאת עם הפילוסופית כי אני מחפש מישהי ברמת הפילסוף שלי.

קרמלין נבונה, יחסית, אבל לא.

האחת הזאת כן. נראה.

יש רק אחת שבאמת חלקתי איתה משהו.

כתבתי לה לאחרונה לפייסבוק. עם החלפת הסים לבולגרי, אני לא חסום בטלפון שלה ולא יכול לכתוב את שבליבי.

בפייסבוק היא מתעלמת מדברים שאני כותב. העבירה אותי בטח לספאם:

• ידעתי שבווצאפ לא אוכל לשלוח לך הודעה כי אני לא חסום בסים הבולגרי ואילו פה אני מניח מהעובדה שההודעות האחרות לא התקבלו שיש לך פה איזו מעין חסימה אז העדפתי פה: אני מתגעגע אליך. יש ימים שאני חושב עליך יותר, יש שפחות, אבל בסוף יש איזה תיעוד קל שלך בקול הקטן שבראש. אני מאושר פה. אם זה הסקס עם קרמלין, העבודה החדשה או הדירה שלי במרכז העיר, אבל משהו בי רוצה לחלוק את האושר הזה עם היחידה שחלקתי איתה משהו. יושבת לי בראש כמו שושנה בכוכב, לא אשכח אותך גם בקריסת הכוכב, משמו

מסרתי לה גם גמר חתימה טובה דרך חברה טובה שלה, אני לא מתכוון לשלוח לה הודעה כשהיא לא רוצה, אבל אני לא יודע אם היא התקבלה.

הנשים הן בסך הכל פיתרון חלקי למשהו אחר. יש אישה אחת ויחידה שלא חשתי איתה בודד, והיום בבית הכנסת, בשעת הנעילה, היא היחידה שביקשתי ממנה סליחה, ישירות כמובן, אני לא מאמין באלוהים

מחשבות לעת ליל

רשומה אחרונה מהארץ לפני הנסיעה, אה?
ישבתי עם אחותי היום והפנמתי משהו, טל היחידה שהכירה אותי. כאילו, שמעה הכל.
כשאמרתי לאחותי זאת היא אמרה בהינף שרק לה נפתחתי ואז נפתחה עוד הבנה על המיסתורין שאפף את טל.
היא היחידה שהקשיבה.
היא לא קפצה למסקנות וחרצה גרסאות, היא ממש הקשיבה. אתם יודעים, יש מלאכה אדירה בהקשבה שנשארת כאילו ברקע. כאילו להקשיב זה להיות אקו, אבל לא. טל היא מה שנקרא מקשיבה אקטיבית. היא גורמת לך לרצות לשפוך את ליבך. השאלות שלה תמיד הפתיעו אותי. אולי כי סימנו שבאמת ספגה דבריי וחשבה עליהן.
ניסיתי להקשיב לה. רציתי שתדבר, אבל היה לי קשה לחלץ זאת. היא הייתה ממש רגישה לדברים. סקס, אוכל, הכל. כאילו החיבור למציאות שלה עשרות מונים משלי. אבל משהו בא משאיר מעבר, שפה משותפת.
אולי זו ההיפנוזה הזאת שדיברתי עליה, כשאתה מביט בעיניה מלאות התשוקה. או שאולי הן סימפטום לכך שהיא פשוט מוצאת קסם באבנים הפשוטות.
לא פלא שהיא מושכת לעברה אומנים, הם נרקסיסטים והיא מכילה. אבל לא רציתי להיות נרקסיסט למענה, רציתי להיות שועל או שושנה. להדיף ריח למענה.

אנחת ייאוש...
למה זה היה חייב להסתיים כך?
אני מניח שאם זה חייה להסתיים זה כך. קשה להיפרד ממה שקראתי לו - האדם היחיד שהכיר אותי. הלוואי שלכל אחד יהיה כזה. הלוואי שיכולתי להיות כזה לאחרים, כי זו תחושה מדהימה.
אולי אני כן. הרי מקרמנה חילצתי דברים שהיא לא שיחררה.
אז כשזה הולך אתה נאבק שזה ישאר.
זה גם חייב להסתיים כי טל מפחדת ממני ועלי ללמוד להיות אפאטי לנשים כדי שתפסיק. כדי שאפסיק להפחיד אותה.
ובכל זאת, זה לא אמור. הסיום אמור להיות שנבטיח לדבר, או שאני אבטיח לכתוב לה כל יום. אשלח לה לינק לבלוג אחרי שבנינו קשר אמיתי ויציב על כנות והיא תעשה לי כזה:
נסיעה טובה:) אני מאמינה בך
ואדע שזה נכון, ואולי בגלל זה גם אאמין בעצמי.
אולי אני צריך לומר סליחה.
אולי לא.
לא יודע.
אני לא רוצה שזה יפסק.

מודל היופי

*אנחה*

קומיקאים שדנים בנושאים מעוררי דיון חברתי זה דבר מגניב אבל רע.

הומור נועד להרחיק אותנו רגשית מדבר מסוים כך שלא יראה מאיים או אמיתי. ולכן ניתן לנצל הומור לרעה על ידי זילזול קומי בדעה הנגדית בלי שיהיה טיעון אמיתי כנגדה. יש לכך אפילו שם, אד רדיקולום.

הבעיה מחריפה בקטעים בהם הדעה הנגדית לא מיוצגת כלל ולכן אפשר לטעון כנגדה כל שרוצים.

אני רוצה לקחת את ההזדמנות כדי לתקוף סרטון נורא ויראלי ומאוד שגוי שכבר מספר פעמים הביאו לי אותו בתור מקור בדיונים על הנושא המהנה: מודל היופי.

אז מה זה מודל היופי?

הכל מתחיל מברירה זוויגית.

מינים שמתרבים בהתרבות זוויגית, מערבבים את המטען הגנטי שלהם עם פרט אחר בקבוצה ליצירת צאצאים. מאחר והשאיפה הסופית היא שצאצאיהם ישרדו, הם צריכים לבחור זיווג עם גנים טובים.

זה מוסיף חוקים מעניינים לברירה הקיימת. לא רק הסביבה בוררת את הפרטים בצורה של אסונות גיאולוגים או מינים עוינים, אפילו מהבית בוררים אותנו לפי כשירות.

מודל היופי הוא מתוצריה של אותה ברירה זוויגית. כמעט כל אותם דברים שגורמים לתום לחוש כמו ניצב בהוביט ולי כמו בדואי ששכב עם כבשה, ניתן לייחס לצורך שלנו להיראות כשירים.

אגע בנשים כי אני מנחש שלשם עיקר הסרטון מכוון:

בעולם הביולוגי, זכר הוא החקלאי והאישה האדמה. היא המכונה לייצור הצאצאים ולכן עיקר הברירה כנגדה נוגעת לכך. עיקר הברירה נוגעת לגיל, בריאות וגוף מתאים לילודה.

היא צריכה להיות צעירה כדי שתחזיק ביציות ולא יהיו תסביכים בלידה. 

על כן, נשים מגלחות את השיער כדי להראות שהעור שלהן חלק וחסר פגמים. שיער ארוך, ושפתיים וציפורניים אדומות מעידים גם הן על תזונה נכונה, בריאות ובוסריות.

יחס מותניים-ירכיים של כ-0.7 מקושר לפוריות וכמויות גבוהות של אסטרוגן, כמו גם לרמת משיכה.

יופי אינו דבר סובייקטיבי.

1:05

http://rspb.royalsocietypublishing.org/content/royprsb/273/1583/135.full.pdf

http://www.telegraph.co.uk/news/uknews/1502002/Attractive-women-are-more-than-just-a-pretty-face.html

1:10

נו באמת.

אם לא היו נשים יותר יפות מנשים אחרות, לא היה קריטריונים בעולם הדוגמנות לשפוט בין אישה אחת לאחרת. קשה לי להאמין שאסתי גינזבורג מועסקת רק ממזל. אז נכון, יש פוטושופ ואיפור, אבל הן עדיין יפות.

יודע מה, אני מסכים חלקית תום.

כן, המודל הוא ישות אידיאית ומופשטת שניתן רק לשאוף אליה.

לא, זה לא אומר שזה רע.

כפי שאמרתי והדגמתי, המודל מקושר עם פוריות, איך שלא תיקח את זה. בדיוק כפי שאנו שואפים לשיוויון למרות שלא ניתן להגיע אליו...

2:17

אבל זה נכון! אנחנו נרצה לאכול יותר אוכל שנראה טוב כי זה מדד לא רע לאיכות שלו.

כשמבשלים, מביטים באוכל ויודעים אם הוא אסון בהתאם לתהליך שהוא עובר.

2:24

פה אני מסכים איתך האמת.

ולא רק דיאטה, גם ספורט. זה מדהים שאנחנו לומדים בבית הספר פסקי הלכה מימי הביניים אבל לא תזונה ופעילות גופנית נכונים.

2:38

מה?!

דיאטה זו לא הרעבה עצמית. דיאטה זה כמות ומגוון המזון אותו אנו צורכים.

ללמוד לבנות תפריט מאוזן, בריא וטעים זו לא הרעבה, זה חינוך נכון. זה מה שמפריד בין מי שיודע לשלוט על הגוף שלו למי ששוקל מאה קילו וממשיך לעלות בלי להבין את זה, שלא מסוגל להבין מה הבעיה באכילת סוכרים פשוטים ולא מסוגל למצוא להם תחליפים שהוא נהנה מהם.

https://www.youtube.com/watch?v=ztiHRiFXtoc

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3044163/

מחקרים מראים ששינוי תזונה מניב תוצאות טובות יותר להורדת משקל, גם אצל ילדים. ולא, דיאטה לילדים זה לא משהו רע כאשר 32% מהילדים האמריקאים סובלים מהשמנת יתר ו-26% מהילדים הישראלים. בדיוק כשם שאנו מתקנים לילדים שלנו גשר, אנחנו מזהים בעיה ודואגים למנוע אותה מגיל צעיר.

2:50

הכל לפי המטרה.

'יופי' הוא דבר ביולוגי שתפקידו לתת לנו אינדקציה זריזה. אני לא מתכוון לשאול אישה על מצבה הבריאותי בדייט ראשון או כשאני מתחיל איתה, היא תברח. וזה מעניין אותי כי נרצה או לא נרצה, המשחק בסוף הוא רבייה, ומי שלא דואג לכך נכחד, יחד עם הגנים שלו והרעיונות שבהם החזיק.

3:00

לא. 

רופא שופט דבר ראשון לפי ראייה ופרטי אירוע לפני שהוא שולח מישהו לבדיקות. זו האינדקציה הראשית. הבדיקות האלו יקרות וצורכות זמן שלא תמיד יש. אם רופא רואה אדם שמן, מתנשף שמתלונן על היצרות השרירים באזור החזה, סביר להניח שהוא סובל מאנגינה בגלל הצ'יזבורגר שהוא טחן.

אתה צודק, מראה לפעמים מטעה. זה בסך הכל אינדיקטור עם הסתברות להיות נכון כמו כל דבר.

יש אנשים שאפילו מסתמכים על ההפרש הזה כדי להטעות. נשים למשל שמורחות אודם. אבל כל עוד, ברוב המקרים, A מעיד על B, אז A הוא אינדיקטור טוב ל-B.

3:15

אבל עסקנו בכך כבר. דיאטה צריכה להיות מודרכת. הפרעות אכילה הם בדיוק אותם אנשים שלא זוכים לחינוך נאות בנושא.

תום, אהבתי אותך מאוד בגלל הסרטון על דיכאון.

היו לי מספר התקפי חרדה בחיי. באחרון ששבר את גב הגמל, סבלתי מהזיות חריפות.

מה עשיתי?

הלכתי לטיפול פסיכולוגי שם צעדו איתי את הדרך הזאת.

אם נכניס חינוך לנושא, צריך ללמד נשים שהכיוון השני, הרזיית יתר, הוא רע.

והאמת שגם זה קורה, כי אמנם, וניגע בזה, השמנה בברירה זוויגית, הוא תחום משתנה, אבל בשום מקום נשים אנורקטיות לא נחשב לסקסי. מסיבה הגיונית, גם זה מקושר לבעיות בריאותיות.

אגב, גם אכילה רגשית שמובילה להשמנה, היא חלק מהסטטיסטיקה שלך.

3:20

יודעים למה פניתי לפסיכולוג?

כי איפה שהוא בהזיות הבנתי שמצבי לא טוב.

אידיאות זה דבר חשוב לתפקודה של חברה. זה מה שמכתיב מה בעיניה יהיה טוב ורע וגורם לאנשים לברוח מהרע לעבר הטוב.

עם הגדרה כזאת, מן הסתם שיופי מושלם יהיה על גבול הבלתי אפשרי ומן הסתם שאנשים ירגישו רע כשהם רחוקים מהאידיאה. זה התפקיד שלה. לגרום לנו להיות מרוצים יותר או פחות מעצמנו.

לא ניתן לנתק את ההערכה שלנו כלפי עצמנו מהמודלים האלו, גם לא רצוי, זה מה שגורם לנו לשאוף גבוה יותר, להפיץ את הזרע שלנו, ויודעים מה? גם להרגיש טוב.

כי אושר מקושר עם דברים כמו תזונה נכונה, אימון גופני, ולחוש מוצלח יותר ביחס לסביבה שלנו.

2:45

http://www.dailymail.co.uk/femail/article-3359063/How-Disney-princesses-look-REAL-Lingerie-brand-draws-cartoon-heroines-underwear.html

איזה חתיכת מטומטם פירסם אסופת תמונות לאחרונה עם הכיתוב: אם נסיכות דיסני היו נשים אמיתיות.

יש נשים אמיתיות עם יחס אגן ירכיים כזה! התמונה של תום רומזת כאילו זה איזה משהו פנטזיונרי אבל זה לא!

2:50 

התפיסה שלנו של תאגידים ראויה לסרטון משל עצמה אבל בואו ניגע בזה רגע.

כפי שכל סוציאליסט סוג ב' יאמר: תאגידים מעוניינים רק בכסף שלנו.

ברגע שזה נאמר, חצי מהטיעונים על תאגידים מרושעים מתמוטטים. למה? כי לא אכפת להם ממודל היופי, לא אכפת להם איך דברים 'אמורים' להיראות והם לא יוצאים בכוונה נגד משהו. הם עושים הכל כדי למכור.

כמות הפריטים בכל מידה בחנות בגדים נקבעת לפי כמות המכירות של אותו פריט.

לייצר מידה מסוימת, מצריך פס ייצור נוסף, שעולה עוד כסף.

אם אין מספיק קונים באותו פס ייצור, אין סיבה לייצר בשבילו.

תאגיד ענק שלא דואג דבר ראשון לאינרסים הכלכליים שלו ומנסה להטיף או לדחוף מסרים, לרוב לא ישרוד כלכלית.

לא רק נציגות קאסטרו ה'מיזוגנים' טוענים שבגדים שונים נראים שונה על נשים שונות, יש מעצבות אופנה ייעודיות למידות שונות, כמו גם דוגמניות שונות, שלובשות בגדים שונים מאותן סיבות.

גבר עם ידיים שריריות יעדיף ללבוש גופיות, אחר עם חזה רחב יעדיף חולצות צמודות. 

התקשיתי למצוא מחקרים בנושא, אולי אגע בכך לעומק בזמן אחר ואחפש ממש נתוני צריכה לפי מידה.

4:02

מה שאמרתי בהתחלה של הסרטון

4:13

הצרכן משווק ללקוח דברים שהוא חושב שהוא רוצה.

על כן facebook כל כך רוצים לחפש נתוני גלישה עלינו. תעשייה שמוכרת גלולות ציאניד למשל לא תרוויח הרבה כי אנשים לא רוצים למות.

תעשיית הדיאטות נוצרה כי אנשים רוצים לרזות כדי להתקבל למודל היופי שנקבע בחברה, שוב, כי זה המודל הביולוגי העדיף.

נכון, כחלק מהשיווק הם מנסים לשכנע אותנו שאנחנו רוצים את זה, וזה חלק מהקשר המעגלי והמורכב בין צרכן למשווק, אבל שום דבר לא בא יש מאין.

4:28

כבר הראינו שמודל היופי כן מקושר בהצלחה זוויגית. זה מוסיף עניין לקשר המעגלי כי זה מדגים שגם הוא מהווה חלק מהמשחק הביולוגי.

ניגע בשמנה.

דתרמניזם סביבתי הוא תחום החוקר את הקשר בין הסביבה בה אנו חיים לבין הצורה בה החברה מתפתחת.

תום נחת על דוגמה מצוינת לכך: התפיסה של השמנה.

בחברות עם מעט מזון, השמנה מעידה על יכולת ליקוט משאבים טובה.ועל כן זה סקסי.

בחברות בהן ניתן לקנות ארוחה בסנט, שבהן מרוב משאבים יש אנשים שאוגרים כל כך הרבה מזון שהם צריכים כיסא גלגלים כדי להתנייד, זה מעיד על חוסר אחראיות כלפי עצמך ובעיות בריאותיות.

לשמחתנו, אנחנו חיים בחברה עשירה במשאבים.

לצערנו, זה אומר שהשמנה לא סקסית.

זה לא אומר שמודל היופי נקבע שרירותית, זה אומר שיש וריאציה שלו בהתאם לסביבה כי בסביבות שונות, התנהגות שונה מגדילה הישרדות.

5:45

במספר שניות בין שני החלקים האלו הוא מדבר בצורה מאוד מגניבה ואין לי ביקורת.

נחזור אבל לדיבולשיטינג:

תום מקשר בין עבודה על הגוף שלנו לחוסר סיפוק ממנו לדיכאון ובכך הוא מראה שהוא לא קרא אלבר קאמוס.

אם מישהו מתגייס לקורס טיס, הוא סובל הרבה, אבל אחרי הסבל הוא מרגיש המון אושר כי הוא העלה את עצמו במדרג החברתי.

כדי להתקרב לאידיאות שאנו בונים, עלינו לסבול, אבל משום מה הסבל הזה יוצר אצלנו אושר כשבאופן יחסי, אנו גבוהים יותר משאר חברינו.

בעוד לסיפוק צרכים פשוטים כמו לתקוע איזה פיצה, קוראים הדוניזם.

אני לא שופט, לא אכפת לי באמת. אבל חשוב שנבין את כל אלו כשנעשה את ההחלטה האם ללכת למכון או שלא אכפת לנו מהאידיאה הספציפית הזאת ואנחנו רוצים להתמקד במשהו אחר.

סיכום

היצירות הטובות יותר שלי באו לי בפלאשים של סצנות שהייתי חייב לתעד.
האחת הזאת היא לא כזו. זה חש כמו זיכרונות מתוקים שהוזרקו לי לוריד ממזמן ופתאום עלו. ההבדל שרוי באסוציאציות. הסצנות המהירות נוחתות על צמתים מרכזיות בעצבים שבמח. הן מכילות היגיון מובנה. האחת הזאת פשוט לא, וזה קצת מבאס כי היה לזה פוטנציאל שחירבתי בסוף כי לא היה לו סיום.
זה מתקשר למסרים חדשים שלי על אהבה. סבל הופך משהו למוערך, מעניק תשוקה לעשות למענו. הכאב מחזק את הקשר עם המציאות וזה הכיף, הthrill ואותם דברים שעושים מאאציונליזציה מייבשים את מרכזי החושניות במח.
להילחם על טל מרגיש כמו אגרוף לזכוכית, כאב מרטיט נשמה חוויתי.
היום השתחררתי. אם אצטרך לסכם את התקופה אומר שלמרבה ההפתעה, מה שלמדתי בה לא היה לעבוד או לחשוב, זה להרגיש.
הסצנה האחרונה הייתה אמורה להיות אני וטל אוכלים פלפל חריף, משחזרים תקופה שמתה ממזמן שבה הכל היה שמח יותר. אבל הוא התקלקל. אפיינתי את הדמות גרוע. אולי אשפצר את הטקסט.

פלפל חריף

"אמא אמרה בשום אופן לא להוריד את המעיל"

"כן אבל אתה עם אבא עכשיו" אמרתי וקרצתי "ותאמין לי שלא תצטרך אותו אחרי זה"

טרם גיל השתייה, עצרנו בסופר ורכשנו חמישה בקבוקי חלב.

"יפה פה?" והוא הנהן עם מבט הרחק לנוף, מגג דירת הרווקים. 

הוא חזר אליי כשסבלנותו פקעה:

"איפה זה?"

צחקתי ושלפתי מהכיס ושנינו הבטנו בפלא האדום כמו פיסת זהב.

מספרים שהפלפל ממאלטה הוא השלישי בחריפותו בעולם והתכוננו אליו מאז שנסעתי.

"זה יכאב?" הוא שאל עם חיוך שובב בזמן שחתכתי לכל אחד פאה.

"כן"

"אז למה אנחנו עושים את זה?"

"לא יודע..." אמרתי ולגמתי חלב מהקופסה "כי זה כיף"

כיף...

"תן לי חיבוק" אמרתי לפני שעזב את האוטו, אדום ומותש.

רכנתי בכיסא, סופג את טעמי היום ופתאום קיבלתי מסרון

"תעלה למעלה." כולל הנקודה בסופו לאפקט דרמטי.

הוא כבר ישן וכעת עלי לשאת בתוצאות.

"אני לא אתן לך לראות אותו!

אתה נורמאלי? הוא נראה כמו עגבניה! ואתה יודע כמה כוסות מים הוא שתה? אין לך שום אחראיות! חשבתי לקחת אותו עכשיו לרופא."

אבל ישבתי בכיסא ופשוט בהיתי בה כמו תלמיד עצל עם מורה להיסטוריה מהסוג שעוד צעד לפנסיה שחוזרת על נאום ה'אתם צריכים להתפקס' עד שעלתה לי מחשבה לראש:

"תגידי, למה התחתנו?"

באותה שנה בדיוק חלף לי משבר גיל החמישים והרשיתי לעצמי להיות נועז.

"אני לא יודעת" פתאום אמרה ועיניה טיילו לשוליים, מנחש שגם היא סקרה לאחרונה את הכל כי התשובה שקיבלתי הייתה קוהרנטית מדי למשהו שהעיניים מוצאות בצידי הדרך.

"התחלת לקבל משכורת יציבה בצבא, ושנינו מאד רצינו ילד בגיל עשרים וארבע"

"זהו? פרגמטיקה?"

"למה, אתה אהבת אותי?" וחשבתי על זה קצת, קמתי מהכיסא ועשיתי משהו שלא עשיתי הרבה זמן.

נשקתי לשפתיה ובצורה די מוזרה היא לא התנגדה, כנראה מאחורי הכפור הפולני הדאגני מסתתרת אישה שמחפשת לאהוב, "האמת שלא"

"אז למה עשית את זה?"

חייכתי

"היה כיף"

ואתם לא מבינים כי אני לא מבהיר את עצמי מספיק טוב, אבל זאת לא הנשיקה שלא עשיתי הרבה זמן. גם לא הנסיעה למאלטה או שום דבר מזה. זה החרא הזה של ספרי עזרה עצמית של שינוי נפשי מבפנים שאני חושב שדווקא קטפתי מאיזה ספר שקניתי בדיוטי פרי במטוס, חצי סיימתי חצי נרדמתי לתוכו; 'הניצוץ' על איזה מורה זן שמטפס על הר כי הוא בן להורים מאומצים או משהו ואז הוא מגלה שעל ההר אין כלום וזו השושנה שהקדשת לעצמך שנותנת משמעות. משהו כזה, אבל משהו בשינוי של אותו הערב המיס את ליבה למרות ששום דבר ממה שאמרתי לא היה רומנטי והיא סלחה לי אז ניצלתי את זה כדי להתגנב לחדר שלו.

אולי אני באמת השפעה רעה עליו.

"ביי אבא, באמת היה כיף"

לא יודע כבר.

נסעתי באוטו אל החלקים בעיר שלא ביקרתי כבר הרבה זמן. צפון תל אביב.

דפקתי לה בדלת ולשמחתי היא פתחה.

היא לא זיהתה ואני מבין כי נראיתה חצי רדומה. השעה עשר וחצי בלילה ואנשים כמונו ישנים עכשיו.

הראיתי לה את הפלפל

"לא צחקת עם זה"

היא ניסתה לחשוב

"אמתי?"

עצמתי עיניי, פקחתי שוב, עברו שלושים שנה.

היא הכניסה אותי לתה.

חתכתי לה קצת.

"לא לא, ממש לא"

"נו, לא הייתה לי הזדמנות לעשות את זה איתך"

היא התיישבה ושמה אותו ביד שלי.

שאלתי - 

"אז מה קורה איתך?"

"מצוין. התגרשתי"

"לא ידעתי אפילו שהתחנת. בסדר, קשה לגברים להתמודד עם אשת קריירה"

"מה אתה עושה פה?"

"חשבתי על דברים. למה הפסקתי לדבר איתך?"

"אולי זה קשור לעובדה שלא רציתי לראות אותך?"

"לא, זה לא זה"

היא הביטה בי בפליאה, הרימה ידיה לאוויר. אני יודע טוב מאוד למה הכניסה אותי, כמו שאני יודע שההערה האחרונה גרמה לה לחייך מבפנים. היא נהניתה מההערות הקטנות האלו שהפכו את שנינו ליחודיים, אז המשכתי לנגן את המנגינה המוכרת

"אני פשוט הפסקתי לנסות בשלב מסוים. כאילו, רצית, אבל בחיים לא נתתי לזה להפריע לי. אמרתי שאלחם תמיד ובסוף לא נלחמתי. אני חושב שבשלב מסוים הפסקתי להקשיב ללב והעברתי את השליטה למח"

היא לא דיברה, עיניה החומות הן נחמה חמימה שמלובה מסיפורים. וקשה להסביר את ההקשבה הזאת כי זו נשמעת פעולה פאסיבית, אבל תמיד היה לך כיף יותר לספר לה דברים.

"ואז התחנתי" קינחתי עם נימה צינית.

"אנחנו לא נצא עכשיו

אני לא רציתי אותך אז ולא רוצה אותך היום."

"אני יודע את זה"

"אז למה באת?"

שמתי את הפלפל בפה.

"לא יודע, כי זה מה שהלב רצה"

ואולי הוא עיוור, אבל הוא מניע את הגוף.

כשהנפש בכתה, שוב, על טל

כשהרה השליכה הפייסטוס מההר, האימאם צאצאה לפח, ומישש רגליו בחוסר אמון כשהבין שיהיה נכה לכל חייו ולעולם לא יוכל לחוש שוב, והילד עקב אחר הוריד שצילק את שכלו, הביט השמיימה ומשהו סטה.
יד עקבה יד בטיפוס המגומגם של יציר עלוב, עזר חלציים פגום שנעשה בעיוורון של תכנון אקראי כשהמניע היחיד הן טיפות הזיעה שטיפטפו ממלכות שמיים. הטעם המלוח של הסבל כרוך בכס הגדולה.
הוא גדל להיות משהו גדול יותר מכל אל אחר. כי אלו לא מעשיו שהפכו אותו לגדול, אלא המלאכה מעוררת ההשראה כפילוסוף שיזכרו לנצח.
נכותו קירקע אותו, ובזאת למד את האדמה טוב יותר מקודמיו, העיוורון לרגשות הכריח אותו לפרק את המציאות לגורמים.
ולבסוף להפיח חיים בקרקע, להעניק לה משמעות ויופי שאין יתואר.
האם יוכל לשנוא את האימאם זרקה אותו לתהומות? האם לא בזכותה זכה לשם הפייסטוס? אבל אני לא רוצה את אפרודיטה שלי, המטרת זהב או יוקרה, אני רוצה פשוט... את תטיס. שתפסה יד שהרפתה תקווה בקיום והידקה אחיזתה בכלי איזמל, שנשפה לרוחו חיים ותשוקה ואת חדוות היצירה איתה פיסל אותה, שנעלמה לבסוף.

כואב לי. כבכבשן חם כואב לי כשהאלים נוקשים בליבי.
כואב לי כשאני לא מבין את אותו הסבל שאנשים חשים זה כלפי זה.
כואב כשעליי לחשוב כדי לשמוח.
כואב שזה כל כך מרוחק.
כואב ש... שהבחורה היחידה שזה לא היה ככה לא יכולה לסבול כמוני. כואב שזה נקרא כביכול 'כישרון' כשאף התגלמות של האל אינה מחייכת, לעולם לא מאושרת. כי מי רוצה להכין תכשיטים לאלו שהשליכו אותו? מה יותר חשוב מלשמוח כשמי שראתה בך תקווה מאושרת? מה ממלא ליבך יותר מלשמוע הצחוק שלה? מה מכאיב יותר כשהעולם מתרוקן ממנו?
אז אחזור על זה בלי שיהיה למ אכפת איך זה יתפרש, או מה שזה אומר. אחזור עד שאולי זה ישמע בכל פאקינג תל אביב, ואפילו מסופיה ידעו בישראל שאי שם יש אוהב מיוסר.
Wish you were here אומר
Wish you were here
Wish you were here
וכל הקשה עם אצבעותיי בלבד בלי איטרציות מחוכמות
Wish you were here
Wish you were here
Wish you were here
Wish you were here
Wish you were here
Wish yiu were here
Wish.. Wish
עד שהמילים עצמן הופכות למנטרה שאיבדה משמעות.
שתחזור, שתחזור כבר.
מתפלל שתחזור
מתפלל שתחזור
מתפלל שתחזור כי איני יכול לסבול את האנשים בלעדיה
מתפלל שתחזור כי כואב לי כל כך בלעדיה
שתחזור, פאק תחזור, כי איני יכול להביט יותר באנשים הנגעלים ממני והמתרגשים במקביל, בניכור, בשנאה, בחיבה, הערצה, אהדה, למטפחי הנרקיסיזם שבתוכי
מתפלל שתחזור כדי שאוכל לשאול שוב איך לגרום לה לחייך
שתחזור כדי שאשוב למסע שלי להיות שוב אדם טוב יותר, כפי שהיא אוהבת אותו
שתחזור כי מאסתי במרירות
שתחזור כי אפילו באוהבים אותי איני חווה את אותה תשוקה
שתחזור, בבקשה אלים
שתחזור כדי שאדע שיש מישהו מאחורי מול אימי
שתחזור כי אני רוצה להפסיק לכתוב בספר, זה רק כואב
שתחזור כי נמאס לי להיות ער בארבע בבוקר
כי אני לא מסוגל לחסל שלוש כוסות קפה ליליות עוד
שפשוט תחזור