עיניה החומות

התקהלו נא ילדיי, התקהלו סביב המדורה כשאני שב לשגעונות לעיניה החומות.
המנגינה כבר שגורה כפיוט מהנבואות שמשכיח את הסיוט של קיום הבלהות.
הפינגאן כבר רותח בעודני רוקח עוד מעשייה ללילה. ועוד לילה לכאלפי פעימות.
ואני מביט בנוזל הסמיך והאביח מתיך את עיניי הלוהטות, ממיס לתהומות.

הזקנים מתאגדים לפתיחת ההיכל, אוחזים בטליתות וממתינים לארונות.

לנשק את הדפנות בשם האשליות שבעוונות המשוררים נתונות.

על אהבה שתמיד מנצחת, סוף שכולו טוב, נשות חיל ענוגות שלהם מובטחות.

ואותכם אני שואל, מה איתכם זה לא מלעה? ומבטכם ברור: לא די עם הנערה?

חלאס, די עם המתנד של שגרת הסיר נפוח. 

 די עם החריזה 

העיניים נשרפות עד לתעלות הנוירונים מבעד לחורי התולעת עמוק במחילת הארנב כשהכל מטייל בהזיות שמחות ומתוקות.

ואני בוהה הרחק אל השמיים, שם אישה תלויה בחוט השערה אל כוכב עדין שעוד רגע מתנפץ. נקרא לה האימאם.

ועמה אני נזכר בחבלי ארץ שכובלים אותי אל הילדים העזובים שמחפשים תקוות במצג הראציונל, הפילוסופי האנליטי. בוהים בגברת שעוד רגע נופלת וחוזרים אליי מורה הדרך.

והגיע הזמן לענות, מה עשותי במדבר רגע לפני שאני מוביל את הצאן אל ים שאיני מסוגל לחצות.

קולי בוקע מבעד למפוחית חלודה, שורות כתיבה בצל ידיים רוטטות שנכתבות כל לילה בעיניים טרוטות.

אני בסך הכל מחפש באר בקצה שתפיג את טעם הנוזל הדלוח, שתחשוף את הדרך ותיתן לי לזנוח את הנערים העזובים במקום אחר. שתהיה הרוח ותיתן לי לנוח מכל השצף והקצף שמגיע ברצף שאני כבר לא מסוגל לעקוב.

הלוא היא הבלדה לנערה עם העיניים החומות.

אז אולי זה לא מאוס, אולי יש מטרה לכל החריזה. אולי גם אני כולי תקווה שהיא תנצח, ובגמר יהיה שמח, פשוט אושר ללא מחשבות והתהיות הקיומיות יושארו על המדף בספירה שם מקומן.

אז בקיצור, תודה. גם אם אין על מה. שאת הבאר בלב המדבר.