כל אדם צריך לפעמים כאפה שתעורר אותו.
נגיד אני, עכשיו, אחרי שבשבוע האחרון כתבתי משהו כמו שלושה קטעים לא רעים וקיבלתי לייקים ואף מחמאות ואני צריך עכשיו לאפס את עצמי לסקאלה הנורמאלית לפני שאחזור לאני המתנשא והדוחה שוב.
אני פותח בשורות אלו על רקע קולות התותחים ומילה אחת מהדהדת שצריך להעניק לה את תשומת הלב: היסטריה. נגיע אליה.
אתה מצפה שאחרי שקשוק, המח יהיה פורה רעיונות לכתיבה, אבל ניסיתי לכתוב את אותה מילה ארורה שלוש פעמים היום ברמות משתנות של כישלון. דווקא עכשיו הולך לא רע. אני מנסה לחשוב איך זה, עם הנערה בעלת העיניים החומות הכל זורם לא רע כמו תעלת ביוב חדשה ומבריקה אבל כשחושבים על זה, זה פשוט פועל יוצא מהתיישנות הנושא ולילות על גבי ימים ללא שינה מנוחה, כאשר דבר לא יצא מהמקלדת חוץ מגימגומים עגומים שאשאיר עמוק עמוק למגירה כחטא ארור וסוטה.
אז אני מגמגם כעת בשוק ובהלם ואם אצטרך לחזור על אותה מילה מזדיינת 'היסטריה' היא תעלה עם ארוחת הבוקר שלא אכלתי כי אימון. אוי, דווקא האימון מייצג זאת לא רע.
היסטריה מבחינתי זה שעת הבוקר בקיץ על הדשא כאשר טיפות הטל מהלילה מתאדות ונעלמות מחיי ובכך הלחות עולה יחד עם הגועל והחום וברור שאתה מזיע. איכס גועל נפש ואתה גמור מעייפות ומת להתקלח כי זה פאקינג שש בבוקר ביום שישי.
היסטריה זו אבחנה עתיקת יומים לנשים שבערבות הזמן זכתה לפרשנות מודרנית בתור צווחות בדציבלים שמחרפנים אותי ואיך אין לי סבלנות אליהן יואו.
אני שונא נשים.
אני פשוט פאקינג שונא נשים. הרעש, האי ראציונליות וחוסר הישירות שנובעת מהיעדר יושרה או מוסריות. העורמה של הנחש החלקלק והעדין יפה התואר המשלה אותך ומפתה לכפירה.
'אני גורו' אמרה לי אותה אחת עם שיער מטולטל שמדדיה ינקתי את אותה שנאה טהורה. אולי אליה, אולי לעולם.
ביג פאקינג דיל מיסז גורו וממזמן אני לא בולס את דברי האימאם כי אין ערכים, אין תקווה או חלומות גדולים, כולנו נעים באי סדר ראנדומלי כי זהו יסודו של הטבע, האי סדר שממנו באים ואליו חוזרים כל הדברים. ואם השגת קהל של רווקות מלחשות לשדים מעלות בעוב קוראות בהורוסקופ של עיתון לאישה דעי כי זאת עוד תעודת עניות למין הנשי שמסוגל לשקלל מסקנות מפי הבל שפתיים של מגדת הזיות.
ופרויד היה מבסוט עליי, קפקא היה מתייפח, את העץ שמרתיח את הכבשן ומעצב את חרבי.
נגיד אני, עכשיו, אחרי שבשבוע האחרון כתבתי משהו כמו שלושה קטעים לא רעים וקיבלתי לייקים ואף מחמאות ואני צריך עכשיו לאפס את עצמי לסקאלה הנורמאלית לפני שאחזור לאני המתנשא והדוחה שוב.
אני פותח בשורות אלו על רקע קולות התותחים ומילה אחת מהדהדת שצריך להעניק לה את תשומת הלב: היסטריה. נגיע אליה.
אתה מצפה שאחרי שקשוק, המח יהיה פורה רעיונות לכתיבה, אבל ניסיתי לכתוב את אותה מילה ארורה שלוש פעמים היום ברמות משתנות של כישלון. דווקא עכשיו הולך לא רע. אני מנסה לחשוב איך זה, עם הנערה בעלת העיניים החומות הכל זורם לא רע כמו תעלת ביוב חדשה ומבריקה אבל כשחושבים על זה, זה פשוט פועל יוצא מהתיישנות הנושא ולילות על גבי ימים ללא שינה מנוחה, כאשר דבר לא יצא מהמקלדת חוץ מגימגומים עגומים שאשאיר עמוק עמוק למגירה כחטא ארור וסוטה.
אז אני מגמגם כעת בשוק ובהלם ואם אצטרך לחזור על אותה מילה מזדיינת 'היסטריה' היא תעלה עם ארוחת הבוקר שלא אכלתי כי אימון. אוי, דווקא האימון מייצג זאת לא רע.
היסטריה מבחינתי זה שעת הבוקר בקיץ על הדשא כאשר טיפות הטל מהלילה מתאדות ונעלמות מחיי ובכך הלחות עולה יחד עם הגועל והחום וברור שאתה מזיע. איכס גועל נפש ואתה גמור מעייפות ומת להתקלח כי זה פאקינג שש בבוקר ביום שישי.
היסטריה זו אבחנה עתיקת יומים לנשים שבערבות הזמן זכתה לפרשנות מודרנית בתור צווחות בדציבלים שמחרפנים אותי ואיך אין לי סבלנות אליהן יואו.
אני שונא נשים.
אני פשוט פאקינג שונא נשים. הרעש, האי ראציונליות וחוסר הישירות שנובעת מהיעדר יושרה או מוסריות. העורמה של הנחש החלקלק והעדין יפה התואר המשלה אותך ומפתה לכפירה.
'אני גורו' אמרה לי אותה אחת עם שיער מטולטל שמדדיה ינקתי את אותה שנאה טהורה. אולי אליה, אולי לעולם.
ביג פאקינג דיל מיסז גורו וממזמן אני לא בולס את דברי האימאם כי אין ערכים, אין תקווה או חלומות גדולים, כולנו נעים באי סדר ראנדומלי כי זהו יסודו של הטבע, האי סדר שממנו באים ואליו חוזרים כל הדברים. ואם השגת קהל של רווקות מלחשות לשדים מעלות בעוב קוראות בהורוסקופ של עיתון לאישה דעי כי זאת עוד תעודת עניות למין הנשי שמסוגל לשקלל מסקנות מפי הבל שפתיים של מגדת הזיות.
ופרויד היה מבסוט עליי, קפקא היה מתייפח, את העץ שמרתיח את הכבשן ומעצב את חרבי.
שיט, נגמר היין. היום קרוב לסופו ואני מותש, איזה יום. קר לי. כלי הדם התנפחו וקיררו את האווירה. אה רגע, אני בכלל שכוב על הדשא. אין פה שום ביומכניקה מורכבת, הוא פשוט רטוב ומצנן, מרענן. וטיפות הטל מצטברות על הגבעולים ולרגע הם לא כאלו נוראיים, די יפים אפילו.
ייתכן שקצת הגזמתי, הבטתי לעיניה הנעלבות והזועפות של בעלת העיניים החומות והבנתי שלא כולן מרעילות את בארי. חלקן אפילו מציבות לי מטרה לשאוף לעברה. הן נהדרות כי הן מרגשות אותי כל פעם מחדש. גורמות לי להזיל דמעה. אני פשוט מהיר לשפוט אנשים.
אולי הטקסט הזה הוא מטאפורה לחיי, אני פשוט מנסה לפרוק יום נאחס שהתחיל באימון בוקר לא נעים והסתיים בצעקות ובכי.
ולסיכום? מחשבה קטנה שהוגנבה לי באחד הימים:
הבט השמיימה
הטל מלקה עולמך
ועימו, הקשת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה