דכדוך כבן זוג

אוח דכדוך.
הכרתי אותו בשיטוטי בטינדר, כשהבנתי כמה השוק ריק ומת מכל סיכוי אמיתי. הוא האזין לי, הבין אותי, וכך האהבה נרקמה ביני לבין דכדוך.
בבקרים הייתי מסדר את המיטה למנגינת 'עוד לילה לבן' וחושב לעצמי שמשהו לא בסדר בכל הקשר הזה.
הוא היה מגיח באחד לפנות בוקר. "תצטופף קצת" היה לוחש ועיני לא נעצמו מאותו רגע כשנשימותיו הקרות לחשו לי.
בשתיים הייתי קם, מוותר על השינה. רוכב לצבא וחושב רק עליו, בשמונה ארבעים נשכב על המזרן והתחלנו במשחק הפרוע שלנו בסופו אני נשאר מתנשף ובעל פרספקטיבה חדשה לחיים, אז נזכרתי כל פעם מה מצאתי בו.
הוא ידע לקבל ולהקשיב, הוא סירטט עולמות שלא ראיתי, הוא היה מפלט מהמציאות.
וכמו כל זוגיות טובה מלאת תשוקה, היא לבסוף קמלה ונותר רק מעטה ריק. עברו חודשים ושמתי לב שהשירים המוכרים חלפו מהטלפון בבוקר, אני מתעורר, וחוזר מיד לישון ומה שהיה בעבר סערת רגשות הפך למתנד מוכר ומעייף.
כבר איני להוט עבור דכדוך, איני גם מתוסכל, הוא פשוט הפך לחלק בחיים שלא מפריע ולא מעשיר אותם, כמו ארוחת הצהריים היומיומית, ההליכה ברחוב.
איננו קשובים זה לזה. פעם בכמה זמן אני מביט בעיניו ומכיר בקיומו, והוא יודע שאני שם, אבל חולפים במהרה בלי להפוך מזה עניין גדול.
וכבר שקלתי להיפרד ממנו אבל כמו בכל קשר שאיבד את בוסריותו, אתה פתאום קולט שאין בו שום דבר מיוחד, הוא יכול היה להיות כל אחד, וזה אתה שסרוט ולכן אתה זה שבחרת פרטנר שרירותי ששמו יצא כך ויכול היה להיות אחר ואילולא אתה והפאקים שלך זה לא היה קורה לעולם.
הוא כנראה באמת משמש לי מפלט, קל יותר לדבר איתו מאשר עם אנשים. קל יותר להתמודד איתו מאשר עם הגעגועים. וכבר אין צורך לציין למי.