העתקתי יצירה, יצאה לי יצירה חדשה

בוא נשחק משחק.

נתיישב על ספת הטיפול ונשלה את עצמנו שיש פה התקדמות. אני אעמוד על שתי רגליי השבריריות ואתפשט למענך ואתה תקשקש כמה שקרים למחברת. תחפון את שדיי ותדבר על כמה שהתפתחתי. אסנטז דמעות מלוחות רוויות בצער וסיפורים טובים ואתה תלקלק אותן מלחיי. אגע בך ואתה תחשוף כלי זין. תדקור אותי וזה יכאב, אבכה עוד ותהיה מרוצה. זה המפגש הכי טוב שלנו. תלחש באוזני, אבל לא אשמע אותך יותר עם כל הרעש שמסביב. אבל החדר שקט. רק האורלוגין בפינת החדר מתקתק תקתוק נוראי בתדירות העליות והמורדות שלנו אבל באי התאמה חולנית. אלו קולות הספקות הפנימיים, הצעקות שמשהו פה לא בסדר, הרגשות המאשימים אותי. אני עומדת בדין שמיים תחת מבטיהם השופטים של קליניקאים, כרובים ודייני האמת. וכבר איני רואה טובה אישית מהטיפול. אתה נהנה מיצירת הפאר, משחק איתה כאילו היא בבעלותך. וזו באמת בבעלותך. הגוף העירום, הצלקות, הדמעות, הכל למענך. שתיקח. כבר לא טבעי, לא הרמוני, לא אישי, שלך הכל. כנראה שלעולם לא אבין מה לא בסדר איתי. כנראה שלעולם לא אהיה נורמאלית.

בוא נשחק משחק.

אחזור בסוף היום ואתיישב על המיטה. אתה תתקרב ותנחם אותי. אתה רוצה למצוא לי טיפול אבל אין. אפילו מחלה לא קיימת. ובכל זאת, משהו מטריד את שנינו. אני לא יכולה שלא לספק את החטטנות שלך. השקרים נערמים, הסיפורים מתעבים. קשיים בעבודה, ימים גשומים, הורים מתסכלים. ואתה קונה את הסיפורים וממשיך לנחם. ייתכן שזה מסב לי עונג, אבל במקום כל שהוא אני שונאת אותך. כל הצטדקות, כל התמסרות, כל נגיעה שלך רק עושה לי רע. האם תבין אותי אי פעם? האם תמצא לי תרופה?

בואי נשחק משחק.

אני מסתכל לך בעיניים וידע שלא הכל בסדר. אני ניגש לעזור ואת מתרחקת. אני בא לגעת וזה רק גורם לך לבכות, או לכעוס, או להיאנק מכאב. בהחלט משחק מאתגר. האם יש פתרון? האם זו בכלל חידה?
וכל פעם שאת מתרחקת מהמגע שלי, זה כואב לי, וכל פעם שזה כואב לי, אני חש אשמה, האם יש מפלט מהכל? בבקשה אמרי לי.
כל יום את חוזרת מבית המטפל חבולה, כל לילה את צוללת למיטה בלי לומר מילה. השיער פרוע, העיניים אדומות. ואני באמונה מלאה שאיפה שעומדת היום אישה זקנה וקרה, הייתה ילדה יפה פעם. ביערות נשכחים, אי שם בעבר המתוק עמדה הילדות, כשהכל היה טוב בינינו ואת היית מאושרת. התקווה הזו מחזיקה אותי עומד. עוד אמצא אותך בין שכבות הכאב. את עוד מדיפה ריחות של עצי השקד בתקופת האביב, הריחות האלו מחזיקים אותי לצידך. לא אוותר. אדע למצוא אותה. היכן שהוא בין המשחקים.

*********************************************************************************************

הייתה לי בחירה היום בין שתי יצירות סופר מטרידות. בחרתי בזאת.

לא יודע מה עבר עליי כשכתבתי אותה אבל יש בה משהו לא רע.

אתמול חפרתי בין היצירות למען הספר והעליתי את ההיא. בדקתי את התאריך, ה-25.09. חזרנו לדבר בפעם הקודמת רק ב-09, הפסקנו לדבר אי שם לפני ה-06. עברו בין שלושה לארבעה חודשים, לא הרבה כשבוחנים את זה בפרספקטיבה אבל הם היו עוצמתיים במיוחד.

"מתי תפסיק לאהוב אותי?' את עלולה לשאול, 'אפסיק לאהוב אותך כש...' אני עשוי להשיב" הייתה תחילת קטע שרציתי לכתוב ועצרתי מבעדי. כעת ממוקד רק בספר, רק לפרוץ הדים. הוא עושה לי בחילה היום, אתמול הקאתי בכח את המילים האחרונות בסיישן כבד של כתיבה. מודה, זו קצת רמאות מה שאני עושה פה.

התעוררתי בבוקר למבט עיניה בבהלה כשהכל חלף לנגד עיניי ואז המח התעורר גם כן והרגיע אותי, זו רק תמונה מן העבר.

אני עוד אוהב אותה. והמשך הקטע אמור היה להיות סונטה ארוכה על מכאובים וימים אין קץ בהם ליבי פועם פעימות פעימות של דם לשכבת המח שאחראית לויסות הדופאמין. אפסיק לאהוב אותך כשארכן בקבר, הייתי כותב. כשהיקום יתפוצץ, אבל זו רק הפסקה כי אמשיך לאהוב אותך בפעם הבאה שחלקיקינו יורכבו מחדש.

ואת תהיה שונה בפעם ההיא, כי את הטלת קוביה מיוחדת במינה, וכשאמשיך לאהוב אחפוץ משהו שנעלם מהיקום, בן כמה מיליארדי שנים.

סטופ.

חשבתי על הגאוותן והמלך. ביכתי את כול אותן הפעמים בשנה הראשונה והשנייה לקשר שניסיתי להשליט סדר לכל הסיפור. השנה השלישית מיוחדת במינה. את לא חושבת? הצלחנו שזה יקרה, עד שזה התפוצץ שוב. אבל הבנתי כעת בעת כתיבת אותן שורות בספר מהי אותה אובססיה חולנית שהפריעה לך.

הבנתי מה התכוונת שלא אהבתי אותך באמת. אהבה זה להקריב למען אדם אחר, לא לתת לו הכל תמיד.

ואם הזיק לך שנתתי יותר מדי, סימן שעשיתי זאת מאינטרסים אישיים. וכשהתמתנתי ונרגעתי, הבנתי שאהבתי אותך באמת. כי הרסנים והכבלים ששמתי על פי ואלף ניוטון כח שהפעלתי על אצבעותיי לא ללחוץ על הכפתור הארור בשתיים בלילה ולשאול אותך 'רוצה לדבר?' כל אלו כי הבנתי שאהבתי אותך.

ולא רציתי שתבכי או תיפגעי. רציתי לראות אותך מטיילת בשדה, רוכנת ראשך בביטך תחתיי, עוצמת העיניים ואומרת לעצמך שניצחת. רוצה שחיוך יזדרבב סביב שפתיי כשאני רואה אותך, אפילו עם אחר ולומר לעצמי "עזרתי לה"

"היא צמחה יפה זאתי, היא כבר לא מפחדת לאהוב."

וטיפת צער נופלת על לב כבד, דמעת מים בקרטר ספוג שמן של מכונה כבדה, שחורה ומזוהמת. כי אם הצלחתי וגדלת למשהו כל כך נפלא, והיה לי הכבוד לקחת בזה חלק, זה שווה את ייסורי האהבה הכוזבת. כי אהבתי אותה! וכך אני יודע זאת. שבשם האהבה והחיוך הקסום שלה אני מסוגל לחצות את נהרות השאול.

אז אכן אני עשוי לענות, ולשקר, שביום מן הימים אפסיק לאהוב אך אם נהיה כנים, לא אעזוב לבולגריה. לא אברח, לא ארחיק לכת. כי לבי שייך לפה ולא לדגל, אלא בשם הסבל, לאותה נערה ועיניה החומות.

השתניתי. אני אומר לכם. אבל זו לא התכלית, רק הצורה.

לא הפסקתי לאהוב אותה מאז שכיניתי אותה ארטמיס והמצוד החל.

הצורה, באלף מעלות קלווין המסתי את כל הפיח והגועל ובשלוש שנים של דם ויזע זיקקתי משהו טהור מדי לכוכב הזה. התבטא במשפט כל כך פשוט, ששמחתי שבחלקי היה לומר אותו:

'את יודעת שאת בין האנשים החשובים לי בעולם?'

'זו הייתה אהבת נעורים' היא אמרה 'וטוב שהיה, וטוב שעבר' אבל היא לא מבינה. זו לא אהבת נעורים, לא תשוקה ספוגת הורמונים. זה... זה סיפור. גדול יותר ממין, גדול יותר מדימוי. גדול יותר מכל מה שרציתי, אותו הילד שבחיים לא רצה להתאהב. בלי לגרור אותה לשולחן ולזיין, בלי לשבת על הבר ולהשתטה.

רק להביט לתוך עיניה בשתיקה נינוחה ולומר לה 'את יפה'

ולדעת, שהמנגינה תישאר לנצח.