נפש ערומה

יש שתי סיבות שהעובדה שאני הולך להופעה בבר של אריק ברמן מהפכנית:
א. שנאתי אותו בעבר כי הוא פוץ, משתמש בליריקה כמו סתום, הלחנים שלו חסרי יצירתיות, מתייחס לנשים ולעולם בזילזול כמו חרא וחש מגניב שהוא עושה את זה. ולמרות שאני עדיין חושב עליו את כל זה, אני מחבב אותו כעת. כי הוא מעורר בי אמפתיה ואני מפנים שבתור מוזיקאי הוא דרעק אבל הוא לא מחפש להיות מוזיקאי אלא להתחבר לקהל, ואת זה הוא עושה מצוין. הוא מקורי בצורה הזאת.
ב. אני הולך לבד.
פעם לא היה לי האומץ ללכת לבד למקומות ומאחר ואני בודד, לא הייתי יוצא כלל. התחולל בי שינוי. אני לא חש בושה. אני עושה צעדים קטנים אבל אני מתקדם.

אני לא רוצה להכיר אנשים. לא להשתכר, לא לצחוק. אני רוצה להכיר פרטנרים לחיים. בני זוג אפשר לומר אבל הלי הקונוטציה המינית. אנשים שאני מסוגל להתרפק אצלם והם יכילו אותי ובמקביל הם יתרפקו אצלי ואני אכיל אותם. אבל זה מצריך ממני להיפתח, וזה קשה לי.
יש בי שני פחדים גדולים:
שנה הבאה הולכת להיות שינוי משמעותי. אני אדם לעצמי כעת. אני מפחד מזה שאין את המסגרת הצהלית. זה נשמע מצחיק, אבל המקום העלוב והרע הזה התנגד לי בחיים. התנגדות מביאה לצמיחה. כשאבחר את חיי, מקום העבודה, הלימודים, האימונים, לא תהיה אותה התנגדות. אצמח אך ורק לעבר דברים שאני רוצה. אני יודע מה אני רוצה, אבל גם מרגיש רע שאני רוצה אותו. אולי כי זה לא בדיוק מה שאני רוצה. אולי כי אימונים עם כוחות בילוש זה לא האידיאה שלי. אולי כי שוב, הרצון שאני תיארתי מתקשר לבן זוג אמיתי.
וזה רחוק. קל לי יותר להקריב את החיים. גם כשזאת נחשבת לאחרים החלטה קשה.
והפחד השני? תיארתי אותו פה. המוות. הדמות של המוות בסיפור ההוא מיוצגת על ידי אישה והיא נוטלת את החיים בכך שהיא יוצרת בי תחושה נעימה, אבל רעה. אני מנסה להתנגד אליה, אבל מכיוון שהיא ריקה ומתה אין לי שליטה עליה.
אני מפחד לרצות בן אדם. אני מפחד שיהיה לי טוב איתו. אני מפחד מנשים. עם גברים קל להתמודד. הם לא ממתיקים את חייך וקל לדעת מה הם רוצים ואיך לשחק עם זה. נשים גורמות לך לרצות להיות איתן. וכשאתה רוצה את זה, קשה לך להשיג רצונות אחרים או להילחם בהן. כי זה לא מאבק ישיר.
אני מפחד כי הן נעלמות . כמו כל בני אדם. אם הם מתים או פשוט נדחים ממך. כלומר, ממני.

וזה מגלם את הסיבה שאני הולך לבד. קשה לי עם אנשים. להיפתח, לאהוב. קשה לי  כי כל פעם שניסיתי נפגעתי. ואני הולך לאריק ברמן כי אני מחפש להתנחם, להתבוסס קצת בדיכאון המתוק שלי וליהנות מהשקט. על כוס בירה.