לא הבנתי את משמעות המילים "אני אוהב אותך" עד הרגע הזה. אנחנו חושבים על הביטוי ומדמיינים נסיכה של דיסני מנשקת את פרינס צ'ארמינג. היא לא אוהבת אותו. היא חושקת בו כי הוא סקסי. הגיבן אהב את איזמרלדה. ייתכן אף שאיזמרלדה אהבה את הגיבן. קשה לראות אהבה במגדלי השן של היופי.
"אני אוהב אותך "אומר שאת האדם היחיד שאני מוכן לסמוך עליו בעולם עם הסודות שלי. אני אוהב אותך אומר שכאשר אני מתוסבך ומתוסכל, אני מתקשר אליך לעזרה, אני אוהב אותך הוא הדאגה שלי אם משהו קורה לך.
וזה אומר שהיא לא מחויבת להיות תשוקה מינית, יכול להיות שלא נתנשק מתחת לשקיעה, אהבה יכולה להיות לגבר, לאישה ולכלב, לאהוב זה לחוש ביטחון בחיקו של אדם אחר ולרצות את הביטחון עבורו.
"אני אוהב אותך "אומר שאת האדם היחיד שאני מוכן לסמוך עליו בעולם עם הסודות שלי. אני אוהב אותך אומר שכאשר אני מתוסבך ומתוסכל, אני מתקשר אליך לעזרה, אני אוהב אותך הוא הדאגה שלי אם משהו קורה לך.
וזה אומר שהיא לא מחויבת להיות תשוקה מינית, יכול להיות שלא נתנשק מתחת לשקיעה, אהבה יכולה להיות לגבר, לאישה ולכלב, לאהוב זה לחוש ביטחון בחיקו של אדם אחר ולרצות את הביטחון עבורו.
נשכבתי במיטה והבנתי שאין לי מה לחלוק איתך. את לא תהיה שם בשבילי. אם כל כך קל לך לוותר על הקשר איתי, סימן שזה לא היה חשוב לך מלכתחילה. סימן שאין מקום אצלך עבורי. נשארתי. בודד.
כי אין אדם שאהיה מוכן לבטוח בו. אני שונא את יתר העולם. וכשאני שכוב, חשתי חלל נבקע בבטן, ריקנות שאין לתאר, בדידות תהומית שאיש לא יבין. בבוקר שבתי לבסיס וכול המערכות שבניתי בזכותך חייכו אליי ואני אדיש ולא רוצה להיות שם יותר.
והבנתי שאין לי מקום בקרב בני אדם. השקעתי מזמני על מישהי והיא לא אהבה את שראתה. איש לא יאהב. זה בלתי נסבל וכן יתר על המידה. אבל למה זה כל כך כואב? היו זמנים בהם הייתי נכנס בבוקר לחדר בקרה, מחליף לב' ועולה ישר להתחיל יום עבודה בלי לדבר עם איש. היו זמנים שהייתי פותח ספר בקופי טיים וקורא כל היום. היו זמנים שהייתי לבד וזה לא הפריע לי כי ידעתי שאין לי מקום. ואז היא הגיע והרסה הכל, הרגילה אותי לפנטזיה הזאת. אני אמתי, אני לבד בעולם.
אמתי... זוכר כשפתחת את הבלוג הזה? ואז עברת לפייסבוק ולא הבנת למה יש לשמור עליו? אני נזכר בתחושות עבר, זו הסיבה. כי באנשים לא בוטח לשמוע את דעותיי אבל הריק? הריק הוא חבר
***************************************************
7 אמריקאים ו-3 צרפתים. הבלוג שלי נהיה ממש האב של סוטים. ולפני שהססמולנים הגייז של פרשת אלשך יתעוררו ויאמרו 'לא כל האמריקאים והצרפתים סוטים' (למרות שהם כן), 2 מקורות הכניסה העיקריים לאתר פורנוגרפיים משום מה והשלישי זה אתר אסטרטגיות מניות סיני. תאכלס זה לא חשש, כי מישראל אף אחד לא מגיע. מאוכזב? לא יודע. אני בעיקר נורא מבולבל.
בסופש עליי לסיים פרק שאני יושב עליו חצי שבוע ומציק לי בספר ואעלה לדף הפייסבוק.
היום בקראטה טל קפצה לי לראש לפתע ואמונה חזקה קפצה עליי שהיא כבר הפסיקה לכעוס.
כנראה זו הזיה, אבל זו הייתה תחושה משונה.
אני מתגעגע אליה נורא. מה אפשר לעשות?
אם תשלח הודעה ותשאל מה קורה אני מתקשה להאמין שאתאפק. אשלח לה בדיוק מה שקרה בזמן שלא הייתה. את הפוסטים בבלוג שנפתח מחדש, הדף בפייסבוק והמכאובים שעולים בו, הספר כפי שנראה עכשיו, השיחות שלי איתה שלא דיברה כי אני חסום, התמונות.
זה ילחיץ אותה והיא תעזוב שוב...
תבינו שאחרי זוגיות מחורבנת שנורא דיכאתי את עצמי עבורה כדי שזה יעבוד, והדברים ששמרתי בבטן על ההורים, וואלה זה היה צריך להתפוצץ.
אתם יודעים איך הבנתי שהצורה השתנתה אבל האהבה נשארה תמיד? כי כשזה הסתיים עם קוף כתבתי בפעם הראשונה יצירה מאז פגרה ארוכה של דיכאון יצירתי. לא משנה מה קרה בשלוש השנים האחרונות, היא תמיד הייתה המוזה שלי.
קראתי דברים שכתבתי מהמעט שעשיתי בזמן שהבלוג היה חסום, זה נגיד. תמיד אמרתי שהיא יפה. בצורה שקשה לי אפילו להסביר. אבל זו לא המשיכה המינית. כל הזמן זה כתוב, זו הנשיקה על הלחי. הכנות, הקירבה, החיבור, ה... אידיאליות. של לשכב בשתיים בלילה בשיחה בלי לשאת באחריות ביום למחרת.
נדרתי נדר שאם אי פעם נצא אתחיל להניח תפילין ואלך לבית הכנסת בשישי. אני מאמין שאצרך נס בשביל שזה יקרה.
גם זה שתחזור לדבר איתי זה הטלת קובייה.
אבל אם אי פעם זה יקרה, זה מתוך ההבנה של הדברים. זה מההצפה של הכל כפי שעשיתי.
שאומר 'את חשובה לי' בלי לפחד מהתוצאות ושתבין כמה היא חשובה לי ושאגן עליה כמו על בת משפחה. יותר מבת משפחה... כי אין פה עקבות דם, תחרות, פוליטיקה.
למה אני מצטדק מול חבורת צרפתים חולי מין? סעמק.
אולי אני מצטדק בפני עצמי. אני חש חרא שהפחדתי אותה, פגעתי בכבודה. אולי ראוי היה שתפחד. אולי עליי ללמוד לא להפחיד אותה. לרסן עצמי. אולי באמת יש סיכוי שלא הייתי מודע אליו שהייתי פוגע בה. לא חושב. אני עוד באמונה שזה מהניסיון הכאוב שלה עם גברים. לא הפרתי את כלל הברזל החשוב: לא באתי לביתה בלי שאמרה.
למעשה זה כלל שהנחה את כל השנה הזאת. לא עשיתי דברים בלי שתאמר שהיא רוצה אותם. מאז שבכתה על הלילייה על מפתן הדלת הפסקתי בגישה הזאת. זה הכה בי בכיוון ההפוך: היא חושבת שאני אפאטי מדי. או שלא. לא יודע. קיבלתי סתירה כשהיא אשכרה חשבה שאני מסוגל לעשות דבר כזה. סעמק.
היי רות מתנגן לי עמוק בתוך המח בשעה הזאת ואני לא מצליח לעצום עין.
טל שלי...
לא אעזוב אותה לעולם. גם אם אני לא כותב לה הודעות בשעה זו.
חשוב לי שכל הדברים שכתבתי יעלו למרשתות.
כדי שהכל יהיה מתועד.
למקרה ואיעלם.
כי אין אדם שאהיה מוכן לבטוח בו. אני שונא את יתר העולם. וכשאני שכוב, חשתי חלל נבקע בבטן, ריקנות שאין לתאר, בדידות תהומית שאיש לא יבין. בבוקר שבתי לבסיס וכול המערכות שבניתי בזכותך חייכו אליי ואני אדיש ולא רוצה להיות שם יותר.
והבנתי שאין לי מקום בקרב בני אדם. השקעתי מזמני על מישהי והיא לא אהבה את שראתה. איש לא יאהב. זה בלתי נסבל וכן יתר על המידה. אבל למה זה כל כך כואב? היו זמנים בהם הייתי נכנס בבוקר לחדר בקרה, מחליף לב' ועולה ישר להתחיל יום עבודה בלי לדבר עם איש. היו זמנים שהייתי פותח ספר בקופי טיים וקורא כל היום. היו זמנים שהייתי לבד וזה לא הפריע לי כי ידעתי שאין לי מקום. ואז היא הגיע והרסה הכל, הרגילה אותי לפנטזיה הזאת. אני אמתי, אני לבד בעולם.
אמתי... זוכר כשפתחת את הבלוג הזה? ואז עברת לפייסבוק ולא הבנת למה יש לשמור עליו? אני נזכר בתחושות עבר, זו הסיבה. כי באנשים לא בוטח לשמוע את דעותיי אבל הריק? הריק הוא חבר
***************************************************
7 אמריקאים ו-3 צרפתים. הבלוג שלי נהיה ממש האב של סוטים. ולפני שהססמולנים הגייז של פרשת אלשך יתעוררו ויאמרו 'לא כל האמריקאים והצרפתים סוטים' (למרות שהם כן), 2 מקורות הכניסה העיקריים לאתר פורנוגרפיים משום מה והשלישי זה אתר אסטרטגיות מניות סיני. תאכלס זה לא חשש, כי מישראל אף אחד לא מגיע. מאוכזב? לא יודע. אני בעיקר נורא מבולבל.
בסופש עליי לסיים פרק שאני יושב עליו חצי שבוע ומציק לי בספר ואעלה לדף הפייסבוק.
היום בקראטה טל קפצה לי לראש לפתע ואמונה חזקה קפצה עליי שהיא כבר הפסיקה לכעוס.
כנראה זו הזיה, אבל זו הייתה תחושה משונה.
אני מתגעגע אליה נורא. מה אפשר לעשות?
אם תשלח הודעה ותשאל מה קורה אני מתקשה להאמין שאתאפק. אשלח לה בדיוק מה שקרה בזמן שלא הייתה. את הפוסטים בבלוג שנפתח מחדש, הדף בפייסבוק והמכאובים שעולים בו, הספר כפי שנראה עכשיו, השיחות שלי איתה שלא דיברה כי אני חסום, התמונות.
זה ילחיץ אותה והיא תעזוב שוב...
תבינו שאחרי זוגיות מחורבנת שנורא דיכאתי את עצמי עבורה כדי שזה יעבוד, והדברים ששמרתי בבטן על ההורים, וואלה זה היה צריך להתפוצץ.
אתם יודעים איך הבנתי שהצורה השתנתה אבל האהבה נשארה תמיד? כי כשזה הסתיים עם קוף כתבתי בפעם הראשונה יצירה מאז פגרה ארוכה של דיכאון יצירתי. לא משנה מה קרה בשלוש השנים האחרונות, היא תמיד הייתה המוזה שלי.
קראתי דברים שכתבתי מהמעט שעשיתי בזמן שהבלוג היה חסום, זה נגיד. תמיד אמרתי שהיא יפה. בצורה שקשה לי אפילו להסביר. אבל זו לא המשיכה המינית. כל הזמן זה כתוב, זו הנשיקה על הלחי. הכנות, הקירבה, החיבור, ה... אידיאליות. של לשכב בשתיים בלילה בשיחה בלי לשאת באחריות ביום למחרת.
נדרתי נדר שאם אי פעם נצא אתחיל להניח תפילין ואלך לבית הכנסת בשישי. אני מאמין שאצרך נס בשביל שזה יקרה.
גם זה שתחזור לדבר איתי זה הטלת קובייה.
אבל אם אי פעם זה יקרה, זה מתוך ההבנה של הדברים. זה מההצפה של הכל כפי שעשיתי.
שאומר 'את חשובה לי' בלי לפחד מהתוצאות ושתבין כמה היא חשובה לי ושאגן עליה כמו על בת משפחה. יותר מבת משפחה... כי אין פה עקבות דם, תחרות, פוליטיקה.
למה אני מצטדק מול חבורת צרפתים חולי מין? סעמק.
אולי אני מצטדק בפני עצמי. אני חש חרא שהפחדתי אותה, פגעתי בכבודה. אולי ראוי היה שתפחד. אולי עליי ללמוד לא להפחיד אותה. לרסן עצמי. אולי באמת יש סיכוי שלא הייתי מודע אליו שהייתי פוגע בה. לא חושב. אני עוד באמונה שזה מהניסיון הכאוב שלה עם גברים. לא הפרתי את כלל הברזל החשוב: לא באתי לביתה בלי שאמרה.
למעשה זה כלל שהנחה את כל השנה הזאת. לא עשיתי דברים בלי שתאמר שהיא רוצה אותם. מאז שבכתה על הלילייה על מפתן הדלת הפסקתי בגישה הזאת. זה הכה בי בכיוון ההפוך: היא חושבת שאני אפאטי מדי. או שלא. לא יודע. קיבלתי סתירה כשהיא אשכרה חשבה שאני מסוגל לעשות דבר כזה. סעמק.
היי רות מתנגן לי עמוק בתוך המח בשעה הזאת ואני לא מצליח לעצום עין.
טל שלי...
לא אעזוב אותה לעולם. גם אם אני לא כותב לה הודעות בשעה זו.
חשוב לי שכל הדברים שכתבתי יעלו למרשתות.
כדי שהכל יהיה מתועד.
למקרה ואיעלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה