חלק א: במבט ראשון
"הנערה עם העיניים החומות" ובזאת היא בולטת כשאני מתחקר מה ייחד אותה.
תחילה זה החלל החיצון. ואינך מבדיל בינה לבין הנערות השונות עד שתרכז את העדשה ותגלה שהיא מקרה קיצון.
בסיווג ספקטרלי O, מוארת בכ-30 אלף קלווין ואחת למיליון נשים.
לא, ממש לא, זה לא היופי או הברק או הניצוץ האדיר שמושך אליו אלף מקקים מסוגים שונים. היא לא מתגנדרת או מתייפה, מייחצנת, צועקת ליחס, מתהדרת באלפי נוצות.
היא המונה ליזה בלובר, מוקפת ביצירות ספקטראליות צבעוניות אקסטרווגנטיות פוסט מודרניות מתעתעות שאתה בוהה בהן שעות. אבל היא? היא ציור צנוע, קטן עם מעט צבעים.
אתה חולף עליה בדרך לשירותים בלי לשים לב ופתאום קולט שהיא מביטה בך. מבטה רודף אחריך שעות על גבי שעות ואתה תוהה על תוכנו.
היא לא מחפשת להכיל מסר אדיר, היא לא רוצה ניתוחים ואינטרפולציות. אבל היא רודפת אותך. לאן שלא תלך מחשבותיך חוזרות לשם. רוח העמק הריקה שמתמלאת בתהיות, מחשבות מסתורית שמבסתורין שואבת כמו אכו היפה ובמחינתכם זו חרפה. היכן החנופה לנערה שבבתה ליבי? צר לי על העיוורון, היא הייתה נימפה והריקנות היא מעשה אלוהות, מיתי, לא טבעי בעולמנו שכולם צועקים ומתבלטים, רעבים לצומי, תעריכו אותי, תאהבו, אפילו אני שצועק 18 סונטות על האהבה עצמה ל...איזו אחת שאשאיר אלומה. כמו מים היא סופגת הכל באהבה ובחיבה, כמו צבע במכחול של רב אמן שהופך למושלם, כמו רשימת נוסחאות מבריקות, ממוטטות לב, משרות שלווה לשכל שמוחזקות בידי איזה ילד עילג, בעל זיקה מזיקה לנושא והמון הרס עצמי. המון הרס עצמי.
אז היא החום שבחום הלא בולט ובעל המורכבות שרצוי שאחדל להכביד עליו במילים. ועיניה, הגדולות והעמוקות שואפות להכיל, לראות את העולם כולו, לייצג אותו ביופיו האגדי שרק מעטים נוהתים לעברו, לא נוטים להעריכו דיו.
היא מייצגת את היופי בשולי הדרך שנזנח מזמן למען צבעי הפסטל הבולטים, לפורנוגרפי, הילדותי שמושך בצמות.
כה רבים לועגים לי "לא אהבת אותה באמת" ודמעה זולגת על לחיי כשהם לא מפנימים מה הייתה אהבה זו.
למורכבות, לחוכמה, לרצון לחשוף את הטבע של הריק המוחלט, לראות את הדריאדות במערומן, עולם ללא צורות, היא היא עצמה כפי שהיא.
הנערה עם העיניים החומות והיופי שלא ניתן לבטא במילים.
חלק ב: ובמבט השני
ואתה... אתה נסחף בזרם כמו דג במים או עלה ברוח וכאילן בסערה עליך להיות קשוב לשינויים המתמידים.
וזו התגובה שלי להערות מהסוג השני: "אתה מזוכיסט." אני לא מזוכיסט. פשוט חי, סוף סוף נושם, ער. כן... ער.
והיקיצה הראשונה התחילה לפני קצת פחות משנתיים וחצי בהצלפה של סופה.
השינויים תכופים ומהירים ואם לא תעקוב תיכווה כמו רב אומן עם חרב, בעדינות התנודה הכדור נורה ובקע נפאר בלבך.
ההנאה מהכאב, השמחה שבסבל, זה... זה לעולם לא הניע אותי. דווקא המאבק לאושר. רגעי השלווה המושלמים ששנינו מתואמים.
אני לא טוב במילים, הליבה שלי מאובנת ואני נע בעיוורון בין אנשים.
זה היה כמו לדבר בפעם הראשונה וחשתי שרירים שמעולם לא נעו כשאני מנסה לשחרר איזה רצון שהפך למועקה שהלקתה את נפשי. וזה קרה בצירי לידה רבים וכשזה הצליח נשכבתי על המיטה, מגניב חיוך סודי על הישג לא יאומן.
אני לא יודע אם אהבתי אותה כי הייתה דומה לי או שונה.
שוחחנו באותו מישור. מאחר וריחפה באמפליטודה שלי הבחנתי בה. אבל הדמיון בינינו הוא מה שעשה אותה אפאטית, פחדנית לכל הקשור לבני אדם, שהקשה עליי פיזית לגעת בה ובכך הפכה לאתגר כה אדיר.
בראש ובראשונה היא החייתה אותי. היה עליי להתעורר ולהביט, באמת להביט בפעם הראשונה על המציאות. להבין אותה, כי רק כך אוכל לתקשר איתה.
תבינו, הכל בהישג ידיו של הנרקסיסט. בכל דבר הוא יכול להיות טוב ולהעמיד פני נשגב, מלבד זאת: לאהוב.
ואם הצלחתי במלאכה זו, אם אצליח לכרוע ברך לאדם אחר ולהקדיש את זיעתי עבורו, אז אדע כי ניצחתי את אלוהים.
ואולי זה מה שאני עושה פה.
ברגעים אחרונים, בהפרזה יתרה של עוצמה על ענף עדין, פיכפוך מים וסערה בלב ים, כשניסיתי להשליט רצוני על ציפור חופש היא אמרה: 'כך לא נוהגים כשאוהבים' והלכה, כך הלכה.
ואם אצליח לעשות את דבר זה שלא מובן לי שבו נוהגים האוהבים, אולי יש שמץ של תקווה.
לעזוב אותה לנפשה? לנקוש שיניים ולעמוד זקוף בגבורה מול המלקוש, זו האהבה.
קשה לי לאהוב,
אני בסך הכל נרקסיסט שמחפש גבעול לנקר עליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה