במסגרת סיכום פגישותינו, הפסיכולוג שלי חזר על שאלה שעלתה בעבר: למה אהבתי אותה?
כי תמיד ניסו לשכנע אותי שלא אהבתי או שזו איזו דפקה שלי.
אבל הוא ניסח את השאלה שוב היום בצורה מעניינת: למה אתה ממשיך לאהוב אותה, למרות שהיא עצמה לא נתנה לך מאום?
אז ראשית זה לא שהיא לא נתנה לי אבל פאק דאט.
גיבשתי תשובה בפגישה אבל היום היא התחדדה. קראתי טקסט של אישה מקסימה שהייתה בעברה זונה שהתפתחה לשיחה) הקריאה, הזונה אינה פוקימון). היא אישרה רבות מהדברים שידעתי כבר על זונות בארץ בעבר מהשיחות עם בלשי המשטרה באימונים. פעם הייתה פה מאפיה צ'יצ'נית שהביאה נשים בכפייה לתחום. אם הן לא היו עושות את זה הן היו מתות. רבות מהן הוכנסו בכח למעגל הסם כדי לפתח תלות.
אותה בחורה מרתקת הייתה על סמים. אבל היא הגיעה לעבוד בזנות רק לאחר מכן בלי קשר ישיר. זנות היום זו אפשרות פרנסה עם הרבה כסף מהיר לנשים בלי שום דרך פרנסה אחרת. אותה אישה התפתחה מאז לשחקנית.
זה סימפטום, לא המחלה עצמה. סימן שלנשים מסוימות אין אפיקים כלכליים אחרים אז הן פונות אליו. מי שלוקח להן את זה, לוקח למעשה את הדרך היחידה שלהן לבנות את עצמן במקום לסייע להן בצורה שתיבנה.
אבל טל מתנגדת לזנות. טל מאמינה באלוהים ואוהבת את הארץ וקוראת חיים שפירא על אהבה ויודעים מה? אני אוהב את זה.
אני חושב שאיבדתי את האידאליזם. השכל שלי לא מאפשר לי לקבל מוסריות או תפיסה עיוורת לעולם. קשה לי להשתכנע שיש לי סיבה טובה להאמין באלוהים ואני יודע שהמדינה הזאת רק מזיינת אותי והאלטרנטיבות טובות יותר.
אני קורא לעצמי Ghost in the shell. רוח במעטה אדם כי אני חש מנותק מהחוויה האנושית ומתקשה להתחבר.
אבל אני רוצה אישה שכן מאמינה באידאלים. שתלמד את ילדיי להילחם ותכריח אותם לבוא לבית הכנסת בכיפור. אני רוצה לרטון שאני מלמד אותם תנ"ך אבל לעשות זאת בתשוקה כי היא ביקשה ממני. גם בשבילי. גם כי אני רוצה להאמין אבל אני פשוט לא יכול. אני מפחד, כבר נפגעתי מהחרא הזה בעבר.
טל אידאלית. לא רק בגלל אמונות כוזבות. היא חריפה, לא אקח את זה ממנה בשום צורה. אבל רבאק, היא חיה בצפון תל אביב. היא לא חיה עם אמא אלכוהוליסטית בבית, לא זרקו אותה ממנו והיא לא הייתה צריכה לישון על ספסל כי בית החייל לא הכניס אותה ולא היה לה חוגר כי החליפו את המנעול בבית.
היא יכולה ללמוד איזה קורסים שתרצה באוניברסיטה, אפילו לעשות תואר מיותר סתם לכיף. אין לה אחים קטנים שצריכים מסגרת, מחשבות איך לבנות תפריט השבוע ואלו מצרכים ולכמה זה יספיק.
אבל זה נפלא. כי אני יכול לבוא אליה עם זה והיא תסיר דאגות מליבי. כשכתבתי על ההמטומה באוזן, חשתי ביטחון כי משהו בה הרגיע אותי. הכל פתיר, די להילחץ, היה יכול להיות יותר גרוע ווואלה צודקת. בעוד אלך לפסיכולוג והוא יאמר לי שאמא שלי צריכה עזרה ושיט כזה.
זו נחמה. מקום לפניה כשכואב. מקום מכיל ומקבל. הכיל יותר מדי והלך... יאפ.
זה חייב להיות קסום, כי כל החוויה הייתה קסומה. לא הרגשתי שייך לצפון תל אביב. הרגשתי כאילו רחצתי את כל הגועל ויצאתי עם מח נקי. ונשבע כשאשתחרר אחפש עבודה בראול ולנברג רק בשביל אותה תחושה.
אני כמו אבא שלי, וייתכן שאהנה כמוהו מבולגריות מקרקרות סביבי. אבל אני לא רוצה להנות מזה. אני רוצה להנות מזוגיות חמה וחזקה, מאדמת מולדת, סיפורי אתוס.
"כי אם אוותר, זו לא הייתה אהבת אמת"
זה שוב מסוג הדברים של מילים לא אומרות מאום.
אני יודע איך אני מרגיש. למה אני מרגיש את זה? יש לי אין ספור הסברים, אני יכול לכתוב אותן בספר סוג ב של כל טרנד הפייסבוקאים עם כותרת גרועה כמו 'אין טעם לאהבה' בפילטר שחור של נוף אורבאני אבל הדאו דה ג'ינג מבטא זאת היטב בפחות כשאומר
'מילים לא אומרות מאום. ' לא באותן מילים. התחושה ברורה אבל.
לא הייתי אמור לכתוב. יש לי שלושה פורמטים: הפרופיל שלי, הדף בפייסבוק ופה. היחיד שאמור להיות פעיל הוא הדף כי לשם אני מעלה את הפרקים. זה פעם ביום או שבוע עם יצירה עתיקה שלא פרסמתי. אבל אסור היה למחשבות האלו לברוח. הן יפות. כמו כל האהבה הזאת לנערה ועיניה החומות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה