לזאתי נו

לטלית שכולה תכלת,
לטל שמנקה את הלילה, מרענן את העלים, מחיה המתים.
לטלטל שמסתיר פנים טהורות מלאות בתום של חיוניות צעירה עם בגרות מלאת תבונה.
לטהורה והטוהרה שברבבות הדברים שאתה נכנס לה להיכל בחגים ובמועדים, זמנים שמחים ורגעי אבל עצובים, קודרים ובפרקים תמימים של החיים אתה מתעטף בלבנים אצלה בסלון, מתנקה מהחטאים וחש זך וחף מהחרא של עשרות אלפי הפעימות.
לטל שמטלטלת נפשך כמו מטולטלת מסודרת ונראה כי הכל מסודר מראש מפסגות של האקסטזה עד להשפלות לסטזנה מלאת חנופה כהוא זה כאן. כי הנפש מטילה השכל איתך ומטרטרת את התבונה למסעות גדולים של קריעת שריר ולמה?
כי למטמטמת שכלי ששכח איך לספור, להגות, להתבטא, לכתוב וייתכן אף לקרוא, מתי לאחרונה ניזון ממספוא? בחן את תוכנו ונתן לשכלו מנה ראויה?
והמתייגת אירועים או המתוייגת בהם באלפי תמונות וזכרונות שמתעצמות כשהעיניים נעצמות ואני תועה לחלום, כי המח אינו בורא אבל המשמעות נבנית ולא יש מאינו כי יש אותו
המתגעגע , אה רגע, זה אני. אוי, קצת נסחפתי. בקיצור מה באתי להגיד?
אני מתגעגע אחושרמוטה.
כמו אפלטון לסוקרטס.
שלך,
זה שתמיד נמען לצרכייך.