הפרח הכי יפה

פקחתי עיניים, הייתי שכוב על המיטה, השרירים מחלימים מהערב לפני, קשה לתאר את הנחת בתהליך ההחלמה אחרי יום סוער. קמתי, נעמדתי על הרגליים, הן עוד כואבות, הכנתי קפה, יצאתי למרפסת. האוויר הנקי קטף את ריח הדשא בחסות הסערה של אתמול בלילה.
וכך הרגשתי ביום שבו השמעתי את השיר הזה, אחרי כל מה שעברנו.
הגוף שלי עבר טראומה, בקושי יכולתי לנשום, הייתי בסערת רוחות ואז... ואז דיברנו על זה סוף סוף. עליי ועליך ועל מה שהיה ויכולנו להתרפק זה על גופו של זה. ומילותינו עטפו זה את זו ויכולנו לנוח לבסוף אחרי כל הבלאגן. ולמה בכלל הפסקנו לדבר?
ואיך יכולתי להגזים כל כך?
לפעמים צריך הלם כדי לטפל. צפיתי בך ישנה במיטה וראיתי יצור יותר עדין אפילו מהקשר בינינו. ואיך אני בכלל מסוגל לשבור אותו? ואתה מופתע כמה קל זה. אז מה עכשיו? הפחד תופס אותך, אבל דווקא היום משום מה אתה רגוע יותר מאי פעם, אחרי כל מה שעברתם. ואולי בגלל זה אתה מבין שבלי הרוגע אתה תתעוור ותשבור אותה, היא צריכה מזור ואוזן קשבת.
וכשהיא כועסת, זה סימן שהיא נפגעה. וכשהיא מעליבה, זה סימן שחסר לה משהו. וכשהיא מאכילה אותך חרא... סימן שאתה צריך לנסות יותר טוב. ולשם מה? כי מה עוד יש בחיים חוץ מפאזלים שצריך לפתור? ואלו חידות יותר חשובות מהנשים שאתה אוהב?
וכשהאוויר הקר נכנס לריאות ונותן בעיטה בדרכו לקנה הנשימה שעוד רועד מליל אמש, אתה נשאר מחייך כשאתה חי באמונה מלאה שזה הכל הופך את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, המציאות, להרבה יותר מעניינת.
**********************************************************************************
נפרדתי מהפייסבוק והפסקתי לכתוב טקסטים לאחרונה כדי להתמקד בספר. הוא חייב להיחתם ולפרוץ הדים כבר. בשבילה.

מגיע לך שיר אהבה ממני,
אפילו שלא קל לי לכתוב כמו בעבר.
אני רוצה שיהיה לך זיכרון אחד נקי ממני
שידעו שאהבתי אותך

כתבתי בתחילתו.

אבל רציתי להחיות את הבלוג המת והתחלה טובה תהיה בפירסום של כל אותם דברים שהיו עד כה בDraft.

סיימתי עם זה כמדומני. רוב הדברים האחרים שבתיקייה ההיא הם מכתבים לה.

'לטל חלומות', 'לטל תקוות' לטל כך וכך וסיומת של מחשבות מהלילות בלי טל.

אז עברתי לתיקיית Writing במחשב, ממנה אעלה דברים שלא העליתי לשום מקום אחר עד כה ואני אוהב.

היצירה הזאת נכתבה כשחזרנו לדבר אחרי הנתק השני. חשתי רגיעה כשכתבתי אותו. לא הייתי מודע באותה תקופה כמה קשה היה לי בלעדיה אבל כשזו התפרסמה הבנתי זאת. כי לפתע כבר לא היה לי כואב.

'מספיק בן אדם, בשביל לשמור, בשביל לקיים, לא לאבד'

פגשתי את השיר הזה בבוקר אחרי השיחה בין שנינו. עד אז לא שמעתי אותו מעולם. כשהקשבתי למילים זה הרגיש לי כמו התחייבות אמיתית לא לאבד אותה, להיות קשוב לדבריה ולהפסיק לפגוע בה.

אולי אפרסם פה מכתב חשוב שריגש אותה מתחילת השנה שאחרי בה כתבתי במפורשות שמתפקידי לשמור עליה.

איכזבתי את עצמי היום. לא נורא. אפרוץ הדים.

היה עליי לציין את ההיתקלות בקטע זה כי הוא מיוחד.