השמש הקודחת תלויה לה בשמיים. גברים לבנטינים מסביבי צועקים. הצופה מבחוץ לא מבין למה. הגברים לא יודעים שהם צועקים. אני יודע שזה עניין של תרבות. הסירנות מסביב מיללות מבכי על הפשע שמסביב. אני יוצא מהעולם הצר והאפור הזה לארוחת צהריים. עונד אוזניות וצולל לתוך עולם אחר.
נופל, שוקע, מתמוסס בתוכו. מתנפץ, נשבר, מתמוטט. לא נותר ממני כלום מלבד תודעה.
עולם חסר צבע, צורה, טעם או ריח. המציאות היא לוח עץ דחוס וקשיח שאני מנסה לחבוט בו. להכות אותו שוב ושוב. לחדור לתוכו ונכשל. המחשבות נשברות על לוח העץ כשהן מנסות לפגוע בו. מהן זולג דיו בצבע של דם איתו אני כותב על הנייר הלבן. כותב וכותב עד שכל הדף מתמלא שורות דקות וכשהן כבר מלאות אני כותב בשוליים ובין הרווחים ובין הרווחים של הרווחים עד שלא נותר עוד מהדף הלבן. בסך הכל נייר רך ספוג מדי בדיו. קשקוש, בלגן.
אני שוכב על הרצפה הקרה בתנוחה עוברית בעולם שאני בניתי לעצמי. מאושר, שמח סוף סוף. אני ניזון מהדיכאון שלי. מקבל אותו בגאווה. כל צלקת, כל חור נפשי הרווחתי ביושר. אני אוכל את התיעוב העצמי, השנאה, הכעס והעצב והופך ברגעים אלו למאושר. האקסטזה עולה לי לראש.
וכשהסולן חדל מלהתייפח לי באוזן אני מוריד את האוזניות וחוזר לעולם במצב של מושין. מקבל לחלוטין מה שיש לו לזרוק לי.
אני חוזר הביתה. מבשל, מכבס, מטפל במטלות השונות ופוסק בריבים משפחתיים. הצעקות לא פוסקות לעולם. אנשים רועשים בכל מקום, עולם רועש. רק המוות שקט. לחיות משמע להרגיש כאב וגזור ממנו שאתה קיים, למות משמע להשתחרר מהסבל ולהיות ברוגע סוף סוף. מנגד, להפסיק לשמוח גם. וכשהכל מסתיים אני נועל את עצמי בחדר עם בקבוק של וודקה ומוזג לי כוס.
האלכוהול ממיס את מגן המחשבות שלי. משחרר אותן לאוויר עבורי להסתכל עליהן. הכל נהיה כל כך ברור, מוחשי. אני אוחז במציאות כפסל זכוכית עדין. מסוגל סוף סוף להתפאר ממנו אבל להיזהר שלא לשבור אותו. הבקבוק מתעצב למראה בה אני מסתכל על עצמי. אני מאמין כי אמצא מפלצת מכוערת מסתכלת עלי אבל מה אני רואה? הנוזל השקוף משקף את פניו של נרקיס. בעוד אני מסתכל באהבה, בהערצה אל הדמות המשתקפת ובוחן אותה מקרוב אני רואה קרניים בוקעות בין תלתלי הזהב. ייתכן כי אני השטן? שקרן? מניפולטיבי? ולפתע אני רואה שהעיניים אינן אנושיות. עיני חתול, שד. בוחנות הכל בצורה קרה. מחפשות טרף, דם חם, אוהב ומנחם להתעלק עליו, לחיות ממנו. להנות.
אכן נרקיס. גאון יפה תואר. מרושע. זדוני.
וכשהבקבוק נגמר והבוקר מאיר הזכרונות מהשטן נעלמות. כל שנשאר בתודעה הוא נרקיס.
העבודה לא תמה. לחיות זה לחזור על רוטינה חסרת טעם לעד. לעבוד ולהזיע. החיים שלנו הם אבק אם אנחנו לא עובדים בהם. וברגעי מעמס אלה כשאני סוחב את הסלע הכבד של מחויבות אני רגוע כי אני יודע שאין לי ברירה אלא לעשות את זה. גם אם הייתי הופך את החיים שלי למוצלחים והייתי מתקן את כל הבעיות בהן הייתי סוחב את הסלע הזה ומזיע בשעות האלו ולכן עצם זה שאני עושה את זה כרגע לא ישנה את המצב שלי לטוב או לרע.
לבסוף אני פוסע אליך.
אני מסתכל אל תוך עיניך ורואה תהום שאליה אני רוצה לצנוח.
אני נוטע זרע של בדיחה בך והוא פורח אל צחוק מלבב שמחמם בחזרה את ליבי. את הגינה שלי אותה אני מפריח לכדי שמחה והומור. כשאני מסתכל על החיוך שלך, הגינה שלי, אני חש כי אני עושה משהו אחד כמו שצריך. את מרגיעה אותי באמת, את משמחת אותי באמת, את מביאה אותי למושין באמת. הכל מעבר לזה הוא אשליה. עולמות שאני מעצב בלי סיבה.
אבל כשאני קרב לגינה כדי לגעת בה, לקטוף את הפרחים ששתלתי אני מגלה כי גידלתי ורדים והם דוקרים אותי.
הגינה שלי אינה למגע. היא קיימת כדי שאטפח אותה ואצפה בה בלבד בגאווה.
אז אני מבין שהחיים הם סבל רב שכרוך בשמחה ממה שעשית.
אבל כשאני קרב לגינה כדי לגעת בה, לקטוף את הפרחים ששתלתי אני מגלה כי גידלתי ורדים והם דוקרים אותי.
הגינה שלי אינה למגע. היא קיימת כדי שאטפח אותה ואצפה בה בלבד בגאווה.
אז אני מבין שהחיים הם סבל רב שכרוך בשמחה ממה שעשית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה