מסכות

כל בני האדם עונדים מסיכות.

מסיכות לעבודה, מסיכות ליציאות עם חברים, מסיכות לדייטים, מסיכות לסקס, מסיכות לימי זיכרון, מסיכות לחגים ואירועים משפחתיים. כל אחת היא אדם אחר לחלוטין. חלקן נורא מקושטות, יפות ומחביאות היטב את פני העונד וחלקן זולות ונעשו בידי חובבן.

הם עונדים אותן ברצינות משונה כשהם משתתפים בטקסים הפגניים שלהם. עומדים דום לצפירה ומדקלמים את הטקסטים המוכרים שלהם: "הכרתי מישהו שנרצח", "הוא מת גיבור", "נורא... נורא..." כאילו הדפיסו לכולם את אותו תסריט.
הם מצטטים טקסטים שהוכתבו להם מראש בטלויזיה ביום שישי הקודם בתוכנית שאמרו להם לצפות בה בעודם עונדים מסיכה חברותית וצוחקים צחוק מאולץ, הם צוחקים מאותם סיפורים על אנשים שחרגו במקצת מהטקס וחצו אל גבולות הטאבו צחוק שמסתיר פחד מהלא נודע ועל אותם אנשים מסכנים שהחברה אמרה להם להעמיד אותם בפולחן כי המסיכה שלהם לא תאמה לאירוע.
וכשאתה מוריד מהם את המסיכה אתה לרוב רואה את אותו הדבר. אדם מבועט ומפוחד שמנסה שהמסיכה שלו תעבור את ביקורת חבריו. אדם קטן, לא מיוחד במיוחד. לא הכי חכם, לא הכי יפה, לא הכי חזק, שכל מה שנותר לו להיות זה הכי נורמלי. הכי זווית ישרה, משחזר את הטקס בצורה הכי אחידה. עוד אחד מיני רבים שאי אפשר להבדיל ביניהם.
בעבר פחדתי שאני דומה להם או שאני יותר גרוע. לא רקדתי יפה כמוהם ולא הייתי מתואם כמוהם. פחדתי שאני מפלצת. היום מתברר לי שאני אדם אך יותר טוב מהם. אני מזהה את המסיכות כמה שהן: צעצוע עלוב. כלי שהעניקו לו יותר מדי חשיבות עם השנים. אני עונד אותן אבל. אני נהנה לענוד אותן בהומור, בלי רצינות, כבדיחה, סאטירה על המסכות. העולם הוא התיאטרון שלי. אתם הבובות והעזרים. שחקני המשנה. אני משחק איתכם מריונטות שלי. צוחק על הצורה המזעזעת שאתם רוקדים ומשחקים ולפעמים גם מאתגר אתכם להוריד את המסכות.

הטקס אפור, אכזרי ומגעיל. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות כדי להוסיף לעולם קצת צבע הוא לרקוד ולהעמיד פנים שהוא תיאטרון.