האם אני אדם רע?

אוי איזו שאלה נהדרת לענות עליה.

היא עולה כי נזכרתי במשהו מלפני כחודש. יש זיכרונות שאתה יודע שידבקו בך לנצח.

זה היה ביום כיף שהצבא אירגן בברכה. הלכתי לשירותים וראיתי ילדה קטנה רצה בפניקה בחיפושים אחר אמא שלה. חבורת מבוגרים פלגמטים החליטו שהדרך החכמה לטפל בעניין היא לצעוק לה "איפה אמא שלך?!"

דרך מצוינת כמובן לטפל בהיסטריה.

אני לא אוהב להיות מעורב בדברים האלה. מישהו בסופו של דבר בא ועוזר להם. הפעם ניגשתי אליה. לא יודע למה. חשבתי שאני יכול לטפל בזה יותר טוב מחבורת הפלגמטים שמסביבה. מהמעט מאוד עד כלום פסיכולוגיה שאני יודע אני למדתי שזה מרגיע ילדים כשאתה מדבר איתם בגובה העיניים שלהם. אמרתי לה שהכל בסדר ואין סיבה להילחץ וליוויתי אותה יד ביד למציל. האנשים מסביב הסיקו שאני מטפל בעניין ועזבו אותה לנפשה.

בסוף מצאנו את אמא שלה.

מה שממש גרם לי להרגיש טוב עם עצמי זו העובדה שהצלחתי להשליט בה רוגע. ייתכן והבנתי קצת אנשים.

זה הזכיר לי סיטואציה שהלכתי לאיבוד בדיסני וורלד כשהייתי בן 5. ייתכן והחוויה הזאת תיחקק בזיכרונה לנצח. ייתכן וזה ישפיע עליה מאוד. מהיכורתי עם עצמי אני יודע שלילדים יש נטייה להפוך את החוויות הקטנות האלו למשמעותיות מאוד.

ילדים תמיד עניינו אותי. אני נוטה לפשט אותם ל"מבוגרים עם חצי מוח מתפקד" שזה תיאור כנראה יחסית נכון. הם פשוט מבוגרים לא מפותחים. אבל זה מה שמעניין בהם. הם מאוד טבעיים. הם לא למדו עדיין יותר מדי על העולם שמסביבם עם המחשבים והטלויזיות. הם לא הכירו אנשים כדי ללמוד איך לעבוד איתם. יש להם מעט מאוד כלים ורובם באו מהטבע. ילד שבוכה שאיבד את אימו עושה את זה כי הוא קשור אליה כי היא הניקה אותו וזה בטבע שלו לדבוק בה.

אני מניח שקשה להסביר את העניין שלי בהם.

ובכן, באשר לתשובה לשאלה, האם אני אדם רע?

כן. אין ספק שאני אדם רע מאוד. יותר מזה, אני נזר למשפחה רעה מאוד. אנחנו כופרים בעיני. החלק הבוגר לפחות. כבר פירטתי הרבה על אבא שלי. אחותי שונאת בני אדם כמוני והיא מאוד רעה אליהם. היא כרגע מפעילה עלי מניפולציות כדי לעשות דברים שאני לא מסכים איתם. היא מאוד משכנעת אבל זהו טבעם של אנשים מניפולטיבים. כשהייתה צעירה יותר הייתה יוצאת עם גברים רק כדי למוטט אותם ולהשפיל אותם ( ראוי לומר שהיא עשת זאת רק לגברים שהתייחסו לנשים כמו זבל ). ואני? אני לא יותר טוב מהם.

זה כמובן אחרי שאני מקבל את זה שמוסר זה עניין רלטיבי תלוי תקופה, מיקום גיאוגרפי, תרבות, משפחה וכל שאר החרא. ביחס למערכת המוסר שלי אני איש רשע. אין בזה משהו רע, רוב האוכלוסייה רעה בעיני. יצא לי לעשות דברים טובים ולכן אני יודע גם להצביע על אנשים טובים בעיני.

אני שקרן אימפולסיבי. כל היסודי שיקרתי. להורים שלי על לימודים (למזלי עם כמה שהייתי עצלן, הייתי גם חכם מאוד אז לפספס חומר לא הייתה בעיה בשבילי אף פעם, עד כיתה י' לא למדתי באמת דברים בבית הספר) ולחברי לכיתה על המון דברים מטופשים. היום אני מוסת את זה יותר אבל גם מועד לפעמים לשקרים אימפולסיבים. בלי לחשוב עליהם או לרצות אותם.

אבל השקרים שאני משקר מרצון הם אומנות. אני מסוגל למנות את כל התסמינים של דיכאון ומצוקה נפשית ולשחק אותם בהתאם. אני מסוגל לשחק עם פסיכולוגים, לבלשט אותם על דמות בדיונית שהמצאתי והם ינתחו אותה כאילו הייתה בן אדם חי ונושם. אני בונה סיפורים אמינים לחלוטין. שקר זה כמו לכתוב תסריט ולשחק אותו באמינות.

It's not a lie if you believe it

וזה מה שאני עושה. אני מאמין לשקרים שלי.

השקר שהכי התעליתי על עצמי בו היה במיון הראשון לחובלים. נתנו לנו מבחן שבו אנו עונים לשאלות מהר כדי שנחשוף מידע לא רצוני על עצמנו. ידעתי מה הם מחפשים שנשדר ובניתי את הרקע שלי ואת האישיות שלי בהתאם. אחרי זה הבאתי אותו לחיים בשיחה עם הפסיכולוג.

פעם שנייה הייתה התקופה שלי בדיכאון בסטילים. זאת הייתה יצירת אומנות כי זה היה משחק בן מספר שבועות. כל רגע אתה צריך להיות בדמות כדי שיאמינו לך. אין הפסקות. זו גם דמות קשה כמובן.

לאחרונה החלטתי לקצץ כמעט לחלוטין את השקרים בשל כל שקרה. זה כולל שקרים לעצמי. כנות עד הסוף. זה הולך לא רע בכלל. יש בריחות אבל לא נפוצות עד כדי כך.

אני אינטרסנט. במודע אני חש מעט מאוד אמפתיה לבני אדם אחרים או למצבם. מבחינתי שיחסלו משפחות שלמות בעזה בשביל שהמצב הביטחוני שלי יהיה טוב. אני אוכל בשר ואני יודע את הנזקים הסביבתיים שזה יוצר אבל באמת שלא אכפת לי (ולעומת מה שהדבילים יאמרו, אין נזקים בריאותיים בצריכה נכונה, הסביבתיים בעיני גם לא כאלו חמורים בהתחשב בכך שכנראה בעתיד בשר יהיה מסונתז). בתת מודע זה עשוי להכביד עלי מוסרית אבל לא אעשה עם זה יותר מדי.

לבסוף, יש את החטא האחרון ברשימת החטאים שלי.האחד שגרם לי לענות ב"כן" חד משמעי על השאלה. אני גנב. זה בהשפעת הדמגוגיה של אחותי אבל אני לא יותר טוב כי אני הגנב.

הצבא לאחרונה הגיע למסקנה שהוא צריך לתת לי עוד כסף להוצאות דירה. כלומר המש"קיות ת"ש שלי הגיעו למסקנה הזאת. הן עבדו קשה בשבילי. מלאכת קודש.

אבל אני לא רוצה או צריך את הכסף הזה. אין לי מה לעשות איתו. אני גונב אותו מחיילים אחרים שצריכים אותו.

אני לא מבין למה זה מפריע לי כל כך. הכסף הזה באמת מגיע לי על פי התנאים. אני מחזיק דירה ואני מוגדר כחייל בודד על כן הכסף שלי. יותר מזה, במידה ואצטרך יש לי את כל ההוכחות שאני צריך לכך שאני חייל בודד. אף אחד לא יכול לומר לי כלום. אני חף מפשע. אבל זאת הבעיה. אני מקבל כסף שאני לא צריך לקבל. הוא לא בשבילי. הוא נצבר בחשבון שלי.

אשתמש בו בסופו של דבר לדברים אחרים. תואר או משהו. מותרות.

וכשהמש"קית מסרה לידי את הכסף לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלקבל אותו ולהרגיש חרא. מה אני יכול לעשות?

אני צריך רק לחכות עוד קצת. עוד מעט אני לא אקבל יותר כסף מושחט. כשאחותי תשתחרר אוכל להפסיק את העברת הכסף המסריחה הזאת. אוכל להוכיח כמובן שכל הכסף שקיבלתי, קיבלתי כראוי ולא להחזיר פרוטה. אהיה חייב לעשות את זה כדי לא להרוס את המשפחה כלכלית. אבל אף אחד לא יגע בכסף הזה שלי. הוא ישאר בבנק להירקב.
ייתכן שהמשברים הכלכליים כן השפיעו עלי. אני חרדתי עם כסף. לא רוצה לגעת או לחשוב עליו ובמיולד בכמויות גדולות. עד לצבא לא פתחתי חשבון בנק ושמרתי את כל הכסף שלי בבית מפחד שהוא יעלם בידיים של מישהו אחר. עד היום אני מפחד שהוא יעלם בגלל איזה משהו.
אני לא משקיע יותר ממה שאני צריך ואני מזעזע עם קבלת מתנות. כל שקל שלא לצורך חורע לי המשבר.
אני מניח שזה חלקית חלק מהמצב. לא רוצה לגעת בכסף שאני לא צריך.
אני זוכר לפני המשבר הנוכחי תמיד שאלתי את אבא שלי אם הוא שומר כסף בצד למקרה ויצוץ בלתם כמו פעם. הוא שיקר לי אני מניח.
אני זוכר פעם אחרונה שהייתי שם ורציתי לאכול איפה שהוא והוא אמר שאין כסף לזה היום בגלל עסקה גדולה.  פחדתי לבזבז כסף כל הנסיעה. הייתי צריך לראות את זה כסימן שהכסף שם מתנדף כמו מים בסיר מבעבע.

אני עושה דברים טובים גם:

אני משתדל להיות אזרח טוב. אם אני נתקל במשהו יקר ברחוב אני אחפש את בעליו ואשאיר את הטלפון שלי באזור ואקח את הפריט במידת הצורך לשמירה. היה מצב שכמעט נסעתי עד ירושלים כדי להשיב משהו.

הילדה היא דוגמה נוספת.

אני משתדל לחייך לאנשים ולסייע ככל האפשר.

בבית הספר התנדבתי כל שנה. הייתי בפרויקט משפחות שכולות, מעון לילדי עובדים זרים, מד"א, מחזה תרפי לניצולי שואה ותנועת נוער (אם מישהו באמת מחשיב את זה). אם אצא לטיול סוף צבא (במידה ויהיה לי כסף מיותר, דבר שלא קיים) זה יהיה לשמורה באפריקה כדי להתנדב לטפל בחיות בסכנת הכחדה. אפילו קבעתי לעצמי חוקים להתנדבות כך שהיא תהיה באמת התנדבות טובה:

א. לא להתנדב במקום שבו יש הצטברות מתנדבים. מד"א למשל. במיוחד מד"א. אחרי שראיתי את כמות המתנדבים שם החלטתי שאתנדב רק במקומות שבאמת צריך בהם אנשים ויש מחסור. מאבק הפנדות הוא דוגמה לחוסר איזון שזה יוצר. פנדות מקבלות תקציב עצום כדי להוציא אותם מסכנת הכחדה בזמן שמתעלמים ממינים אחרים. זה פוגע בהם מאוד. אם אנשים היו מחפשים איפה צריך לתרום במקום לתרום איפה שהם רוצים זה היה הרבה יותר טוב.

ב. לא להרוויח כלום מההתנדבות. אני לא סובל את תעודות ההוכרה ושאר הזבל בסגנון שמתנדבים מקבלים. מתנדב צריך להתנדב בשביל התנדבות ולא כדי ששמו יהיה כתוב על קיר ושהוא יוכל להראות לכולם שהוא אדם טוב. זה למה אני גם לא מאמין שצריך לעשות רעש מהתנדבות. זה מגעיל אותי. בבית הספר שלי מי שזכה לתעודות היה לרוב המתנדב הרועש ולא הטוב בעיני. מישהי שעשתה בדיוק מה שאני עשיתי בתנועת נוער רק פחות טוב ויותר רועש קיבלה תעודה כזאת. זה עיצבן אותי. שאלו אותי אז אם גם לי מגיע וסירבתי.

ג. לא להתקבע במקום אחד. זה חוק אישי שלי ללא סיבה האמת.

אבל חיבלתי בעצמי בתת מודע לא מעט פעמים. אני מתנדב לא טוב. למשפחה השכולה הבטחתי משהו גרנדיוזי ובסוף מה שיכולתי לעשות היה מאוד צנוע, את הילד הזר שחנכתי הייתי צריך לעזוב בסוף ולא נפרדתי ממנו כראוי, לא הייתי מסוגל לומר לו שלא אגיע יותר, ממד"א פרשתי אחרי מספר משמרות, למחזה לא הגעתי למספר חזרות חשובות בגלל מבחנים בבית ספר שלא הסכימו לי לדחות, אני גם לא מרגיש שתרמתי שם כל כך. תנועת נוער זה לא התנדבות.

עשיתי אנשים שמחים אני חושב. הם יאמרו לי שאני אדם טוב. אני לא. אני איכזבתי אותי ואותם בסוף.

יותר מזה, אני מתנדב ממניעים אינטרסנטים גם כן.

התנדבתי בהתחלה כדי לצאת משגרה ולעשות משהו לא נורמלי. המשכתי כי מחקרים מראים שהתנדבות עושה אותך מאושר ולבסוף ניצלתי את זה וכתבתי את זה כשניסיתי להתקבל לפרויקטים שונים. הם ביקשו כמובן את זה אבל זה מאבד את הטעם בהתנדבות.

אבל כל אלו לא עושים אותי לבן אדם טוב. אבא שלי תרם מעשר תמיד. אנשים רעים עושים דברים טובים גם כן.

קל לעשות דברים טובים לאנשים שאתה לא מכיר. השאלה היא אם אתה טוב לסביבה ולחברים הקרובים שלך.

אני לא אדם טוב בעיני.

אני אינטרסנט, שקרן ונצלן.

אין בזה דבר רע, רוב בני האדם כאלו וסובלים גם מחוסר מודעות, טיפשות ועושים את זה בצורה יותר גסה ולכולם.


אני מסתכל על מה שכתבתי ומגיע למסקנה שאמנם יש לי פגמים ואין ספק שאני צריך לעבוד עליהם, אבל הגזמתי בתגובתי.
הכסף שאני לוקח אני חייב לקחת כדי שהמשפחה שלי לא תתמוטט. לא משנה איך אסתכל על זה, אין לי מה לעשות אלא לקבל את הכסף. בחלק מההתנדבויות אני פגעתי בגלל בעיות אבל בחלקן לא הייתה לי ברירה. אף על פי כן תרמתי לאנשים וגרמתי להם להרגיש טוב. הילד שלי נהנה לשחק איתי כדורגל וקיבל בוסט לביטחון העצמי, המשפחה השכולה אחרי זה הרגישה יותר בטוחה לדבר על המוות ואף חיפשה דרך להנציח את בנם טוב יותר ומה שעשיתי במד"א לא יסולא מפז. הדברים שאני עושה למען אנשים אחרים עושה אותי לאדם יותר טוב.
אני גם מטיב עם חבריי. יותר מדי אפילו. לפעמים אני פוגע בהם בצורה מטופשת אבל אני בדרך כלל נרתם לעזור להם.
ובכן אז אני לא רע או טוב. אני נייטרלי כנראה. יש לי עוד דברים לעבוד עליהם. השקרים וחוסר האמפתיה במיוחד.

כך או כך תמיד יישארו לי הזיכרונות. הזיכרון מהילדה שעזרתי לה, מהחניך שלי צועק את שמי ורץ אלי מהר ומחבק את רגליי, בקושי מצליח לגרד את הברך שלי עם ראשו. אני משחק איתו כדורגל וצוחק מהאנרגטיות והשטותיות שלו, כאלו הם ילדים. הזיכרון שלי במשחק הכדורסל לכבוד בנה של המשפחה השכולה שבו הם הודו לי, הטלפון שלהם כשהם הודו לי, החיוך של ניצול שואה שאני יודע שהוא לא העז לחייך לפני הפרויקט.
זיכרונות שתמיד יהיו בתוכי ותמיד יגרמו לי להרגיש טוב.