אנחנו עלובי החיים. לה מיסרבלס. נשמות אבודות בלימבו שגורל, קארמה, גלגול נשמות, אל אכזר או אקראיות פשוטה השליכו לעולם ללא תשומת לב, בהזנחה אכזרית, אלימה. עולם ציני. מפוייחים מעבודה סיזיפית ותלאות קיום הבלהות הזה, מזוהמים. חולדות קטנות המתרוצצות בין נקיקי העולם הקשה הזה. מסתתרים, מפחדים.
אבל אנחנו גאים. מסתכלים על העולם ובזים לו ולתוכנו. על אותם לבקנים מאושרים מזדיינים שמצחקקים להם במכוניות פאר עם ילדים קטנים ולבקנים שעשו עם איזו אישה אוהבת, עקרת בית, כמקובל בריבוע הקטן שהם חיים בו.
אנחנו המנצחים. אלו שחיים מחוץ לריבוע. אלו שרואים את העולם כמו שהוא. את הזיוף הגדול. הכל בנוי ומעוצב מנפט גולמי. הלוחמים של המציאות, הגיבורים, האבירים בשריון הנוצץ שאת סיפורם לא יספרו. כשאנחנו מניפים את חרבינו והולמים באויב המר אנחנו יודעים שהאדמה לא תספר את סיפורינו כשהיא תמחץ אותנו. העצים לא יבכו עלינו, השמש תמשיך לזרוח והלבקנים ימשיכו לחייך.
אז למה אנחנו מפחדים? למה אנחנו לא מעיזים להיות מאושרים? להצטרף אליהם? להיכנס לריבוע חזקים ומפוקחים?
אנחנו מחובקים בפחד בגיהנום המסריח הזה. את מסתכלת אלי בעיניך השחורות, העמוקות, השונאות, הרעות, הפוחדות, שתי תהומות שכשאתה מסתכל אליהן אתה מתמוסס ונופל לנצח לתוכן בלי דרך להימלט.
אני צועד את הצעד הראשון איתך לכבשן. את נרתעת אבל נצמדת לגופי בתלותיות. או אולי אני זה שתלוי בך?
צעד ועוד צעד והאש צורבת, מכאיבה, מנפצת. כתמי הפחם נשרפים ראשונים, נצרבים וחושפים עור לבן בוהק. את לופתת את גופי בחזקה, בכאב שקשה לתאר ואני צועד איתך פנימה. כתמי הפחם כבר לא מסתירים את שער הקש היפיפה והעדין שלך. את עורי החלק. אנחנו נזכרים כמה יפים אנחנו. יופי תמים של ילדים שלא הושחט על ידי יצרים מיניים.
אנחנו חייבים להגיע יותר עמוק. לגרעין הרקוב של העולם, למרכז הכבשן. הבגדים נשרפים ואנו נותרים שנינו ערומים, חשופים. אנחנו מסתכלים זה אל גופו של זה ופתאום רואים הכל. כל צלקת, כל מהלומת שוט וכל דקירה שספגנו. חשים בבושה כשהכל נחשף. כל אחד מצפה שהשני ילעג לו ויגעל ממנו. אבל ההאשמות אינן מגיעות. אני מסתכל אל ליבך ואת אל ליבי ושנינו מזהים את אותה צלקת מוכרת. אנחנו נזכרים ששנינו נפגענו באותה צורה. שני חרסים שניתצו שמהם ניתן לבנות כלי חדש יחדיו. לפתע אין בושה יותר. אין פחד לנוע עירומים, הכל נראה פתאום טבעי. למה בני אדם לא נעים בעירום תמיד? ממה הם מפחדים? אנחנו מתקדמים בבטחון בכבשן.
העור, השרירים, העצמות. הכבוד, האגו והפחד. כולם נשרפים בכאב שאין לתאר עד שלא נותר כלום מלבד נשמות זחות, נקיות, מתוקות, בוהקות.
אנחנו רואים זה את זה בבירור כעת. כל פרט, לא נותר כלום להסתיר אותנו.
אנחנו מרחפים עם העשן השמיימה. צופים בכוכב הקטן שלנו מתרחק ורואים את ענני גן עדן, ולהאלה.
את שניהם מחבר גרם מדרגות עצום. אנחנו מבחינים בנמלים קטנות, בני אדם, מנסים לטפס במעלה המדרגות. אנחנו מאושרים כשאנחנו מבינים שלא נצטרך להצטרף אליהם במאבק לטיפוס מעלה. מרחפים בקלילות ובלי מחשבה. גופים מגושמים פוסעים צעד ומועדים שניים. איך הצלחנו לנוע בגוף המכני והקשיח הזה?
זוכרת את הצעד הראשון לגן עדן?
זוכרת איך פחדנו בהתחלה? כמה קל הכל פתאום? כשאנחנו ביחד?
ואנחנו מחייכים זה לזה. היא עם עיני התכלת שלה שתמיד מרעננות את הנשמה שלי כמו אגם יפיפיה ביום אביבי שאני פשוט לא מצליח להבין איך אני מסוגל להסיט את מבטי ממנו.
חיוך רחב, רגוע.
אנחנו סוף סוף חופשיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה