יום חמישי, 31 ביולי 2014

הטבע של אומנויות הלחימה

הקראטקה הוא כמו סלע. כל דבר שהוא פוגע בו מתנפץ לשניים או זז אחורה.
שום דבר לא יכול להתמודד מולו חזיתית. הפרד ומשול, מפצל לשניים ומחסל.
ככל שידמה יותר לסלע כך יהיה יותר חזק. לחזק את עמדתו בקרקע, לא להשאיר נקיקים לחדור דרכם ולחזק את הביצורים, להיות חזק ויציב.

האייקידוקה הוא כמו מים. אט אט הוא נע בין נקיקי הסלע ומפרק אותו לגורמים. כל חור קטן, כל חלק שאינו מחובר לקרקע לחלוטין וכל רסיס סלע שניתן לגרוף הוא תוקף. נע הצידה ולא מתמודד עם הסלע העוצמתי ישירות ואז שובר אותו במקומות החלשים ביותר. אין סלע בלי חולשה שניתן לנצל.
ככל שידמה יותר למים כך יהיה יותר חזק. לרכך את הגוף, לזרום עם כל תנועה, לא להתנגד ולנוע לצדדים.לעבוד לאט וחזק, בעדינות אבל בביטחון.

האומן הוא כמו הטבע. הוא מבין שלא המים או הסלע יצליחו להתמודד מול כל דבר שיעמוד בפניהם. הוא שואב את העקרונות שמנחים את כולם ומנצל אותם לטובתו. רגע של נוקשות ורגע של רכות. זז הצידה ותוקף חזק, תופס את המרכז וזרם עם התנועה של היריב.
הוא מנפץ את המים לרסיסים ושובר את הסלע לגורמיו.
מביס את הקראטקה והאייקידוקה. הוא הלוחם האמיתי. 

דילמת השמנה - סיכום שבוע

טוב, זה היה שבוע רבוי פעילות. בעיקר ההתחלה שלו.
ביום שלישי אחרי שסיימתי לעבוד וירדתי לבית הקפה של המעסיק שלי אחת המלצריות סידרה לי המבורגר ובירה. ישבתי, נרגעתי, אכלתי וצפיתי במלצריות יפות מתרוצצות מצד לצד וקלטתי שזאת פעם ראשונה השבוע שבאמת התיישבתי ונרגעתי.
יום רביעי היה דומה. חזרתי הביתה ונרגעתי לחלוטין (ואז רצתי לאימון). הייתי אמור לסגור ובסוף בגלל מצב משעשע לא סגרתי.

רכשתי שני ספרים חדשים. אחד קרוי חשיבה חדה והוא אחד הספרים היותר מעניינים שקראתי לאחרונה והשני שאקרא אחריו הוא ספר בסדרת אמבר, ספר פנטזיה שאמור להיות מצוין. אני נהנה מתקופות של קריאה אינטנסיבית.

השתפרתי במפוחית. אני מסוגל לנגן עכשיו תווים בודדים לא רע בכלל ולקרוא ולנגן תווים חדשים ביותר קלות.

עכשיו לנושא הפוסט, הדילמה. זה שם קצת מפגר לסוגיה מפגרת. דילמת השמנה זו דילמה שלא מעט אנשים מתמודדים איתה והיא האם לקיים יחסי מין עם מישהו שאתה לא נמשך אליו מינית רק בשביל הסקס. ארחיב אותה אפילו לקיום יחסי מין עם מישהו שאתה לא רוצה להיות איתו למרות שנראה טוב. היא עולה מהדילמה שעלת בפני. חזרתי לטינדר. תמיד כשאני מתחיל עם נשים שאינן מושלמות עבורי בעיני יש איזה רעש קטן במוח שלי שלא משחרר אותי.
האחת אני לא נמשך אליה כלל והשני נראית מעולה ואפילו מתעסקת בMMA, מה שעושה אותה למגניבה רצח, אבל משהו בה לא מצא חן בעיני.
מעט מאוד בנות המוח שלי לא מרעיש לגביהן או מרעיש חלש דיו כדי לזרום עם זה.
אני טיפוס בררן, אין לי מה לעשות עם זה.
יש שהשוו אותי לטד מאיך פגשתי את אמא שלך. זה לא אמר לי הרבה עד שראיתי את העונה הראשונה והגעתי למסקנה שחוץ מהבעיות שלו עם נשים הוא לא דומה לי בשום צורה.
speaking of which, נורא אהבתי את פרק 21. הוא מדבר שם על טעויות שאנחנו עושים ובכל זאת איננו מרגישים רע עליהן. זה בדיוק איך שאני מרגיש לגבי מכלול הטעויות המפגרות שעשיתי עם המש"קית.
אמרתי לה שאני התחלתי איתה, נתתי לה ברכת יום הולדת, היא יודעת כמה אני רוצה אותה, אמרתי לה שאני רוצה שנהיה ידידים, שלחתי לה משהו מאוד אישי ולא טוב, כתבתי לה שאני לא רוצה שנהיה ידידים והתעלמתי לה מהתחת. כל אלו הן טעויותיי המפגרות שאני מרוצה מכל אחת מהן. הן פגעו בי מאוד אבל אני מרוצה מהן.
אף על פי שניסיתי כל צעד אפשרי, אני עדיין לא מצליח להוציא אותה מהראש שלי.
בקראטה זה עובד לא רע. המחשבות עליה מאפשרות לי להוציא את מלוא הרוע, הכוח והיצירתיות לפגוע שלי. גם באימוני קרדיו ושרירים.
באייקידו זה מפריע לי מאוד. המחשבות עליה מפריעות לי לעבוד לאט, נכון ורציף.

באשר לפיתרון הנוכחי לדילמה, בלעתי את התרופה כמו שוט והצעתי למתאבקת לצאת לפני שיכולתי לשבש את זה. ורק אז ביטלתי את זה. טוב, זה לא הוגן. נודע לי שאני אמור לסגור אז ביטלתי. מה אני יכול לעשות?

צעד חשוב נוסף שעשיתי היה למצוא התנדבות. צעד שעשיתי היום בבוקר למעשה.
הטקסט על התנדבות השפיע עלי לעשות את זה אבל שני דברים נוספים. ראשית, קראתי סטטוס שביקר את העובדה שהתקשורת לא מספקת שירותי בידור בזמנים האלו שפעם האוכלוסייה צריכה מאוד בידור. הבנתי שמצבי לא רע בכלל אבל יש ילדים שחרא להם ועדיף להירתם לעזור להם. זו תהיה התנדבות קשה עבורי כי אין לי בפועל זמן פנוי עם העבודה והצבא והכל לעומת התיכון בו הייתי פנוי אבל אנסה לדחוף את זה ללו"ז הצמוד לייק שיט שלי. הסיבה השנייה היא שאהבתי איך השבוע הזה עבד עם הפעילות האין סופית הזאת והתיזוזים מצד לצד. זה מה שאני רוצה עכשיו.

יום רביעי, 30 ביולי 2014

האם צריכה להיות פלסטין?

צריך לפרק את הבעיה הפלסטינית לאידאולוגית ופוליטית. האם הם ראויים למדינה? והאם משתלם לנו לעבוד עבור מדינה עבורם?
התשובה לשתי השאלות בעיני היא לא אבל אתקוף את הראשונה. בשנייה דשתי פה קצת. כמובן שיש לציין וזה חשוב מאוד שאני לא מתיימר להבין באמת את הסכסוך. אין לי הרבה ידע בו.

השאלה שצריך לעסוק בה היא איך מחלקים את השטח בשאר העולם.
התשובה היא בדרך כלל לפי מודל הלאומיות. אנשים בני תרבות זהה וזיקה לטריטוריה המתבטאת בשהייה ארוכה מאוד בה ויצירות תרבותיות המבטאות את הקשר הזה לאורך ההיסטוריה מתאחדים לכדי משהו הקרוי לאום ותובעים את זכותם למדינה בטריטוריה זו.
כמובן שזה לא תמיד המצב. ארצות הברית ואוסטרליה זכו למדינות על ידי שחיטה והשפלה של האוכלוסייה המקומית עד שהפכו לכנועים. למרות שעם הזמן הם התגבשו ללאומים ועמים מגובשים אחרי קום המדינות שלהם.
מדינות ערב יוסדו תחת הסכמים פוליטיים בתום מלחמת העולם הראשונה ולא כי היה הבדל בין הערבים של ירדן למצרים. הם כולם הגיעו מערב הסעודית ולכולם תרבות די זהה. שוב, בעקבות העובדה שהם חיים תחת מדינה זה גיבש אצלם תרבותית ייחודית עם הזמן.
בשורות אלו חבויות עבורי מספר שאלות.
ראשית, מה ניתן להגדיר כתרבות? צריך להבחין בין תרבות לתת תרבות במסגרת תרבות ובכלל לבדוק תרבויות. השתמשתי ברשומה קודמת במילה תרבות אבל היא נושאת עבורי משהו מאוד לא מוגדר. מטאפיזי קצת. אני משתמש בה כהסבר אבל קשה לי להגדיר אותה. לכן, לטעון להשפעות בגללה זה בעיני קצת בעייתי ( וזו כמובן הסתייגות מדבריי ברשומה ההיא ). כדי שהיא תהיה הסבר טוב היא צריכה להסביר מכלול של דברים, שנוכל לזהות את הקשר בין התרבות לדברים עליהם הם משפיעים בעזרת ניסויים, לראות כיצד לשנות תרבויות וכמובן לחזות בעזרת תיאורית התרבויות דברים. חבל שאנתרפולוגיה זה לא פיזיקה ולכן לא בר מדידה וביצוע ניסויים כמוה. בלי הגדרה מסודרת לתרבות אין לי גם הגדרה מסודרת לאיזו קבוצה זכאית למדינה ואיזו לא לפי מודל הלאומים. הרי גם הסודנים שעלו לפה מכילים תכונות שמאפיינות אותם מסודנים בסודן. הם יודעים קצת עברית למשל. האם הם תרבות? קשה לי למצוא מישהו שיאמר שכן. בינתיים זה יוותר בתור תחושת אצבע ולא משהו מסודר. ייתכן שאקרא לעומק באנתרופולוגיה בעתיד. Guns germs and steel נמצא אצלי במדף הרבה זמן ועדיין לא הייתה לי הזדמנות לקרוא אותו בצורה מסודרת.
השאלה השנייה היא האם זו הדרך היעילה ביותר לחלק את העולם?
כנראה שלא. כנראה גם שהתשובה מורכבת יותר מזה. יעילה באיזה מובן?
חשבתי בעבר על חלוקה אידאולוגית של העולם שתוביל לכך שיהיה אפשר לנסות מודלים מדיניים וכלכליים שונים אבל סביר להניח שבני אדם לא יחפצו להשתתף בניסוי חובק עולם ומתמשך כזה.
החלוקה לפי תרבויות מאוד טבעית לנו ועונה על צורך שלנו להתחלק לקבוצות, שבטים, פרי לידה וקשר תרבותי.
עדיין יש קהילות ערביות בצרפת, רוסיות ואתיופיות בישראל ויהודיות באמריקה. קל לנו לתקשר עפ אנשים בני אותה תרבות. זה קשר יותר פשוט ומצריך פחות עבודה מקשר אידאולוגי למשל. זה מכנה משותף להרבה מאוד אנשים.
אני מניח שזה היתרון של חלוקה כזאת. מנגד, גם דתות הוא מכנה משותף ותרבותי שקל להתאחד תחתיו. אם כי יש בו חסרונות מובהקים כי הן נוטות להתפצל לקבוצות מאוד כנאיות ואלימות.
מאבקי תרבות גם מדרדרים לפעמים לאלימות שלילית. הם לפעמים גם יוצרים תחרות בריאה שמשפרת את כל הצדדים. צריך ריסון נכון לאלימות. השאלה עדיין מורכבת מדי עבורי.

אז אין לי תשובה מספקת לשתי השאלות ובכל זאת אני תוקף את הכיוון האידיאולוגי מהן.
אין ספק שהיהודים זקאים למדינה לפיהם במדינת ישראל.
האם ליהודים יש תרבות עצמאית? כן. היא כוללת טקסטים דתיים כמו התנך, המשנה וכל שאר הקישקושידא אבל גם טקסטים לאומיים רבים ששרים ומספרים רבות על ישראל. היא תרבות בת מספר אלפי שנים שהיה לה קשר רציף עם ישראל. יש לנו מאכלים ולבוש מסורתי רק לנו. יש הבדלים בין מזרחים לאשכנזים. השאלה היא אם הם גדולים דיו כדי להפריד ביניהם ממש לשתי תרבויות שונות.
מה שמשעשע אותי הוא שרבים משתמשים בדת כדי לטעון לחזקה על המדינה למרות שהאתוס שהמדע מתפח בעיני נותן לנו יותר לגיטימציה.
לפי התנך הגענו לפה ככובש ממצרים ששחט את האוכלוסייה המקומית תחת צו אלוהי. פלסטינים השתמשו בזה בעבר מולי בדיונים.
לפי הממצאים סביר יותר שהעם היהודי התגבש מהאוכלוסייה הכנענית הנוודית לפי כאלפיים שנה.
הוא כתב טקסט עוד אז שמייצג את הזיקה שלו לשטח.
לפי הממצאים גם יש קשר גנטי בין יהודים ברחבי העולם. את הטענה של הקשר הגנטי אני מסמך על דברים בויקיפדיה ולא מקריאה מעמיקה כך שאיני בטוח אם הם נכונים.
על אך שגירשו את היהודים ושחטו אותם אין ספור פעמים בהיסטוריה, הם עדיין נשארו בישראל. לפחות גרעין מסוים בהם.

האם הפלסטינים הם תרבות?
לא חושב. ייתכן כי אני מוטה בעקבות דעות על הסיכסוך אבל אני לא רואה הבדלים תרבותיים משמעותיים בין הערבים בישראל לאחיהם בערב הסעודית. אני גם לא רואה הרבה הבדל בין המצרים לירדנים אבל שם הוא יחסית יותר משמעותי. 
המועדים המרכזיים וההיסטוריה של הפלסטינים הם המאפיין העיקרי שלהם וכולם הם בסך הכל חשיפה שלהם ליהודים. הם הגיעו לארץ בכלל בתור מהגרי עבודה תחת העותמאנים. האם השואה הופכת את יהודי אירופה המזרחית לתרבות שונה מיהודי אירופה המערבית או יהדות המזרח?
אם כן, למה הנכבה ומלחמות הערבים הישראלים ביהודים הופכים אותם לערבים מתרבות אחרת?
אני סבור שאת רוב מדינות ערב צריך לפי מודל הלאומים לאחד למדינה ערבית אחת גדולה.

ובכן זה הניתוח הנוכחי שלי מהקו האידיאולוגי.  אני כמובן בור באנתרפולוגיה ונדרש לי יותר חידוד בנושא וקריאה רבה אבל זו נקודת המבט שלי בהתאם למצב.

יום שלישי, 29 ביולי 2014

האם אני אדם רע?

אוי איזו שאלה נהדרת לענות עליה.
היא עולה כי נזכרתי במשהו מלפני כחודש. יש זיכרונות שאתה יודע שידבקו בך לנצח.
זה היה ביום כיף שהצבא אירגן בברכה. הלכתי לשירותים וראיתי ילדה קטנה רצה בפניקה בחיפושים אחר אמא שלה. חבורת מבוגרים פלגמטים החליטו שהדרך החכמה לטפל בעניין היא לצעוק לה "איפה אמא שלך?!"
דרך מצוינת כמובן לטפל בהיסטריה.
אני לא אוהב להיות מעורב בדברים האלה. מישהו בסופו של דבר בא ועוזר להם. הפעם ניגשתי אליה. לא יודע למה. חשבתי שאני יכול לטפל בזה יותר טוב מחבורת הפלגמטים שמסביבה. מהמעט מאוד עד כלום פסיכולוגיה שאני יודע אני למדתי שזה מרגיע ילדים כשאתה מדבר איתם בגובה העיניים שלהם. אמרתי לה שהכל בסדר ואין סיבה להילחץ וליוויתי אותה יד ביד למציל. האנשים מסביב הסיקו שאני מטפל בעניין ועזבו אותה לנפשה.
בסוף מצאנו את אמא שלה.
מה שממש גרם לי להרגיש טוב עם עצמי זו העובדה שהצלחתי להשליט בה רוגע. ייתכן והבנתי קצת אנשים.
זה הזכיר לי סיטואציה שהלכתי לאיבוד בדיסני וורלד כשהייתי בן 5. ייתכן והחוויה הזאת תיחקק בזיכרונה לנצח. ייתכן וזה ישפיע עליה מאוד. מהיכורתי עם עצמי אני יודע שלילדים יש נטייה להפוך את החוויות הקטנות האלו למשמעותיות מאוד.
ילדים תמיד עניינו אותי. אני נוטה לפשט אותם ל"מבוגרים עם חצי מוח מתפקד" שזה תיאור כנראה יחסית נכון. הם פשוט מבוגרים לא מפותחים. אבל זה מה שמעניין בהם. הם מאוד טבעיים. הם לא למדו עדיין יותר מדי על העולם שמסביבם עם המחשבים והטלויזיות. הם לא הכירו אנשים כדי ללמוד איך לעבוד איתם. יש להם מעט מאוד כלים ורובם באו מהטבע. ילד שבוכה שאיבד את אימו עושה את זה כי הוא קשור אליה כי היא הניקה אותו וזה בטבע שלו לדבוק בה.
אני מניח שקשה להסביר את העניין שלי בהם.

ובכן, באשר לתשובה לשאלה, האם אני אדם רע?
כן. אין ספק שאני אדם רע מאוד. יותר מזה, אני נזר למשפחה רעה מאוד. אנחנו כופרים בעיני. החלק הבוגר לפחות. כבר פירטתי הרבה על אבא שלי. אחותי שונאת בני אדם כמוני והיא מאוד רעה אליהם. היא כרגע מפעילה עלי מניפולציות כדי לעשות דברים שאני לא מסכים איתם. היא מאוד משכנעת אבל זהו טבעם של אנשים מניפולטיבים. כשהייתה צעירה יותר הייתה יוצאת עם גברים רק כדי למוטט אותם ולהשפיל אותם ( ראוי לומר שהיא עשת זאת רק לגברים שהתייחסו לנשים כמו זבל ). ואני? אני לא יותר טוב מהם.
זה כמובן אחרי שאני מקבל את זה שמוסר זה עניין רלטיבי תלוי תקופה, מיקום גיאוגרפי, תרבות, משפחה וכל שאר החרא. ביחס למערכת המוסר שלי אני איש רשע. אין בזה משהו רע, רוב האוכלוסייה רעה בעיני. יצא לי לעשות דברים טובים ולכן אני יודע גם להצביע על אנשים טובים בעיני.

אני שקרן אימפולסיבי. כל היסודי שיקרתי. להורים שלי על לימודים (למזלי עם כמה שהייתי עצלן, הייתי גם חכם מאוד אז לפספס חומר לא הייתה בעיה בשבילי אף פעם, עד כיתה י' לא למדתי באמת דברים בבית הספר) ולחברי לכיתה על המון דברים מטופשים. היום אני מוסת את זה יותר אבל גם מועד לפעמים לשקרים אימפולסיבים. בלי לחשוב עליהם או לרצות אותם.
אבל השקרים שאני משקר מרצון הם אומנות. אני מסוגל למנות את כל התסמינים של דיכאון ומצוקה נפשית ולשחק אותם בהתאם. אני מסוגל לשחק עם פסיכולוגים, לבלשט אותם על דמות בדיונית שהמצאתי והם ינתחו אותה כאילו הייתה בן אדם חי ונושם. אני בונה סיפורים אמינים לחלוטין. שקר זה כמו לכתוב תסריט ולשחק אותו באמינות.
It's not a lie if you believe it
וזה מה שאני עושה. אני מאמין לשקרים שלי.
השקר שהכי התעליתי על עצמי בו היה במיון הראשון לחובלים. נתנו לנו מבחן שבו אנו עונים לשאלות מהר כדי שנחשוף מידע לא רצוני על עצמנו. ידעתי מה הם מחפשים שנשדר ובניתי את הרקע שלי ואת האישיות שלי בהתאם. אחרי זה הבאתי אותו לחיים בשיחה עם הפסיכולוג.
פעם שנייה הייתה התקופה שלי בדיכאון בסטילים. זאת הייתה יצירת אומנות כי זה היה משחק בן מספר שבועות. כל רגע אתה צריך להיות בדמות כדי שיאמינו לך. אין הפסקות. זו גם דמות קשה כמובן.
לאחרונה החלטתי לקצץ כמעט לחלוטין את השקרים בשל כל שקרה. זה כולל שקרים לעצמי. כנות עד הסוף. זה הולך לא רע בכלל. יש בריחות אבל לא נפוצות עד כדי כך.

אני אינטרסנט. במודע אני חש מעט מאוד אמפתיה לבני אדם אחרים או למצבם. מבחינתי שיחסלו משפחות שלמות בעזה בשביל שהמצב הביטחוני שלי יהיה טוב. אני אוכל בשר ואני יודע את הנזקים הסביבתיים שזה יוצר אבל באמת שלא אכפת לי (ולעומת מה שהדבילים יאמרו, אין נזקים בריאותיים בצריכה נכונה, הסביבתיים בעיני גם לא כאלו חמורים בהתחשב בכך שכנראה בעתיד בשר יהיה מסונתז). בתת מודע זה עשוי להכביד עלי מוסרית אבל לא אעשה עם זה יותר מדי.

לבסוף, יש את החטא האחרון ברשימת החטאים שלי.האחד שגרם לי לענות ב"כן" חד משמעי על השאלה. אני גנב. זה בהשפעת הדמגוגיה של אחותי אבל אני לא יותר טוב כי אני הגנב.
הצבא לאחרונה הגיע למסקנה שהוא צריך לתת לי עוד כסף להוצאות דירה. כלומר המש"קיות ת"ש שלי הגיעו למסקנה הזאת. הן עבדו קשה בשבילי. מלאכת קודש.
אבל אני לא רוצה או צריך את הכסף הזה. אין לי מה לעשות איתו. אני גונב אותו מחיילים אחרים שצריכים אותו.
אני לא מבין למה זה מפריע לי כל כך. הכסף הזה באמת מגיע לי על פי התנאים. אני מחזיק דירה ואני מוגדר כחייל בודד על כן הכסף שלי. יותר מזה, במידה ואצטרך יש לי את כל ההוכחות שאני צריך לכך שאני חייל בודד. אף אחד לא יכול לומר לי כלום. אני חף מפשע. אבל זאת הבעיה. אני מקבל כסף שאני לא צריך לקבל. הוא לא בשבילי. הוא נצבר בחשבון שלי.
אשתמש בו בסופו של דבר לדברים אחרים. תואר או משהו. מותרות.
וכשהמש"קית מסרה לידי את הכסף לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלקבל אותו ולהרגיש חרא. מה אני יכול לעשות?
אני צריך רק לחכות עוד קצת. עוד מעט אני לא אקבל יותר כסף מושחט. כשאחותי תשתחרר אוכל להפסיק את העברת הכסף המסריחה הזאת. אוכל להוכיח כמובן שכל הכסף שקיבלתי, קיבלתי כראוי ולא להחזיר פרוטה. אהיה חייב לעשות את זה כדי לא להרוס את המשפחה כלכלית. אבל אף אחד לא יגע בכסף הזה שלי. הוא ישאר בבנק להירקב.
ייתכן שהמשברים הכלכליים כן השפיעו עלי. אני חרדתי עם כסף. לא רוצה לגעת או לחשוב עליו ובמיולד בכמויות גדולות. עד לצבא לא פתחתי חשבון בנק ושמרתי את כל הכסף שלי בבית מפחד שהוא יעלם בידיים של מישהו אחר. עד היום אני מפחד שהוא יעלם בגלל איזה משהו.
אני לא משקיע יותר ממה שאני צריך ואני מזעזע עם קבלת מתנות. כל שקל שלא לצורך חורע לי המשבר.
אני מניח שזה חלקית חלק מהמצב. לא רוצה לגעת בכסף שאני לא צריך.
אני זוכר לפני המשבר הנוכחי תמיד שאלתי את אבא שלי אם הוא שומר כסף בצד למקרה ויצוץ בלתם כמו פעם. הוא שיקר לי אני מניח.
אני זוכר פעם אחרונה שהייתי שם ורציתי לאכול איפה שהוא והוא אמר שאין כסף לזה היום בגלל עסקה גדולה.  פחדתי לבזבז כסף כל הנסיעה. הייתי צריך לראות את זה כסימן שהכסף שם מתנדף כמו מים בסיר מבעבע.

אני עושה דברים טובים גם:

אני משתדל להיות אזרח טוב. אם אני נתקל במשהו יקר ברחוב אני אחפש את בעליו ואשאיר את הטלפון שלי באזור ואקח את הפריט במידת הצורך לשמירה. היה מצב שכמעט נסעתי עד ירושלים כדי להשיב משהו.
הילדה היא דוגמה נוספת.
אני משתדל לחייך לאנשים ולסייע ככל האפשר.

בבית הספר התנדבתי כל שנה. הייתי בפרויקט משפחות שכולות, מעון לילדי עובדים זרים, מד"א, מחזה תרפי לניצולי שואה ותנועת נוער (אם מישהו באמת מחשיב את זה). אם אצא לטיול סוף צבא (במידה ויהיה לי כסף מיותר, דבר שלא קיים) זה יהיה לשמורה באפריקה כדי להתנדב לטפל בחיות בסכנת הכחדה. אפילו קבעתי לעצמי חוקים להתנדבות כך שהיא תהיה באמת התנדבות טובה:
א. לא להתנדב במקום שבו יש הצטברות מתנדבים. מד"א למשל. במיוחד מד"א. אחרי שראיתי את כמות המתנדבים שם החלטתי שאתנדב רק במקומות שבאמת צריך בהם אנשים ויש מחסור. מאבק הפנדות הוא דוגמה לחוסר איזון שזה יוצר. פנדות מקבלות תקציב עצום כדי להוציא אותם מסכנת הכחדה בזמן שמתעלמים ממינים אחרים. זה פוגע בהם מאוד. אם אנשים היו מחפשים איפה צריך לתרום במקום לתרום איפה שהם רוצים זה היה הרבה יותר טוב.
ב. לא להרוויח כלום מההתנדבות. אני לא סובל את תעודות ההוכרה ושאר הזבל בסגנון שמתנדבים מקבלים. מתנדב צריך להתנדב בשביל התנדבות ולא כדי ששמו יהיה כתוב על קיר ושהוא יוכל להראות לכולם שהוא אדם טוב. זה למה אני גם לא מאמין שצריך לעשות רעש מהתנדבות. זה מגעיל אותי. בבית הספר שלי מי שזכה לתעודות היה לרוב המתנדב הרועש ולא הטוב בעיני. מישהי שעשתה בדיוק מה שאני עשיתי בתנועת נוער רק פחות טוב ויותר רועש קיבלה תעודה כזאת. זה עיצבן אותי. שאלו אותי אז אם גם לי מגיע וסירבתי.
ג. לא להתקבע במקום אחד. זה חוק אישי שלי ללא סיבה האמת.
אבל חיבלתי בעצמי בתת מודע לא מעט פעמים. אני מתנדב לא טוב. למשפחה השכולה הבטחתי משהו גרנדיוזי ובסוף מה שיכולתי לעשות היה מאוד צנוע, את הילד הזר שחנכתי הייתי צריך לעזוב בסוף ולא נפרדתי ממנו כראוי, לא הייתי מסוגל לומר לו שלא אגיע יותר, ממד"א פרשתי אחרי מספר משמרות, למחזה לא הגעתי למספר חזרות חשובות בגלל מבחנים בבית ספר שלא הסכימו לי לדחות, אני גם לא מרגיש שתרמתי שם כל כך. תנועת נוער זה לא התנדבות.
עשיתי אנשים שמחים אני חושב. הם יאמרו לי שאני אדם טוב. אני לא. אני איכזבתי אותי ואותם בסוף.
יותר מזה, אני מתנדב ממניעים אינטרסנטים גם כן.
התנדבתי בהתחלה כדי לצאת משגרה ולעשות משהו לא נורמלי. המשכתי כי מחקרים מראים שהתנדבות עושה אותך מאושר ולבסוף ניצלתי את זה וכתבתי את זה כשניסיתי להתקבל לפרויקטים שונים. הם ביקשו כמובן את זה אבל זה מאבד את הטעם בהתנדבות.

אבל כל אלו לא עושים אותי לבן אדם טוב. אבא שלי תרם מעשר תמיד. אנשים רעים עושים דברים טובים גם כן.
קל לעשות דברים טובים לאנשים שאתה לא מכיר. השאלה היא אם אתה טוב לסביבה ולחברים הקרובים שלך.
אני לא אדם טוב בעיני.
אני אינטרסנט, שקרן ונצלן.
אין בזה דבר רע, רוב בני האדם כאלו וסובלים גם מחוסר מודעות, טיפשות ועושים את זה בצורה יותר גסה ולכולם.


אני מסתכל על מה שכתבתי ומגיע למסקנה שאמנם יש לי פגמים ואין ספק שאני צריך לעבוד עליהם, אבל הגזמתי בתגובתי.
הכסף שאני לוקח אני חייב לקחת כדי שהמשפחה שלי לא תתמוטט. לא משנה איך אסתכל על זה, אין לי מה לעשות אלא לקבל את הכסף. בחלק מההתנדבויות אני פגעתי בגלל בעיות אבל בחלקן לא הייתה לי ברירה. אף על פי כן תרמתי לאנשים וגרמתי להם להרגיש טוב. הילד שלי נהנה לשחק איתי כדורגל וקיבל בוסט לביטחון העצמי, המשפחה השכולה אחרי זה הרגישה יותר בטוחה לדבר על המוות ואף חיפשה דרך להנציח את בנם טוב יותר ומה שעשיתי במד"א לא יסולא מפז. הדברים שאני עושה למען אנשים אחרים עושה אותי לאדם יותר טוב.
אני גם מטיב עם חבריי. יותר מדי אפילו. לפעמים אני פוגע בהם בצורה מטופשת אבל אני בדרך כלל נרתם לעזור להם.
ובכן אז אני לא רע או טוב. אני נייטרלי כנראה. יש לי עוד דברים לעבוד עליהם. השקרים וחוסר האמפתיה במיוחד.

כך או כך תמיד יישארו לי הזיכרונות. הזיכרון מהילדה שעזרתי לה, מהחניך שלי צועק את שמי ורץ אלי מהר ומחבק את רגליי, בקושי מצליח לגרד את הברך שלי עם ראשו. אני משחק איתו כדורגל וצוחק מהאנרגטיות והשטותיות שלו, כאלו הם ילדים. הזיכרון שלי במשחק הכדורסל לכבוד בנה של המשפחה השכולה שבו הם הודו לי, הטלפון שלהם כשהם הודו לי, החיוך של ניצול שואה שאני יודע שהוא לא העז לחייך לפני הפרויקט.
זיכרונות שתמיד יהיו בתוכי ותמיד יגרמו לי להרגיש טוב.

יום שני, 28 ביולי 2014

מסכות

כל בני האדם עונדים מסיכות.
מסיכות לעבודה, מסיכות ליציאות עם חברים, מסיכות לדייטים, מסיכות לסקס, מסיכות לימי זיכרון, מסיכות לחגים ואירועים משפחתיים. כל אחת היא אדם אחר לחלוטין. חלקן נורא מקושטות, יפות ומחביאות היטב את פני העונד וחלקן זולות ונעשו בידי חובבן.
הם עונדים אותן ברצינות משונה כשהם משתתפים בטקסים הפגניים שלהם. עומדים דום לצפירה ומדקלמים את הטקסטים המוכרים שלהם: "הכרתי מישהו שנרצח", "הוא מת גיבור", "נורא... נורא..." כאילו הדפיסו לכולם את אותו תסריט.
הם מצטטים טקסטים שהוכתבו להם מראש בטלויזיה ביום שישי הקודם בתוכנית שאמרו להם לצפות בה בעודם עונדים מסיכה חברותית וצוחקים צחוק מאולץ, הם צוחקים מאותם סיפורים על אנשים שחרגו במקצת מהטקס וחצו אל גבולות הטאבו צחוק שמסתיר פחד מהלא נודע ועל אותם אנשים מסכנים שהחברה אמרה להם להעמיד אותם בפולחן כי המסיכה שלהם לא תאמה לאירוע.
וכשאתה מוריד מהם את המסיכה אתה לרוב רואה את אותו הדבר. אדם מבועט ומפוחד שמנסה שהמסיכה שלו תעבור את ביקורת חבריו. אדם קטן, לא מיוחד במיוחד. לא הכי חכם, לא הכי יפה, לא הכי חזק, שכל מה שנותר לו להיות זה הכי נורמלי. הכי זווית ישרה, משחזר את הטקס בצורה הכי אחידה. עוד אחד מיני רבים שאי אפשר להבדיל ביניהם.
בעבר פחדתי שאני דומה להם או שאני יותר גרוע. לא רקדתי יפה כמוהם ולא הייתי מתואם כמוהם. פחדתי שאני מפלצת. היום מתברר לי שאני אדם אך יותר טוב מהם. אני מזהה את המסיכות כמה שהן: צעצוע עלוב. כלי שהעניקו לו יותר מדי חשיבות עם השנים. אני עונד אותן אבל. אני נהנה לענוד אותן בהומור, בלי רצינות, כבדיחה, סאטירה על המסכות. העולם הוא התיאטרון שלי. אתם הבובות והעזרים. שחקני המשנה. אני משחק איתכם מריונטות שלי. צוחק על הצורה המזעזעת שאתם רוקדים ומשחקים ולפעמים גם מאתגר אתכם להוריד את המסכות.

הטקס אפור, אכזרי ומגעיל. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות כדי להוסיף לעולם קצת צבע הוא לרקוד ולהעמיד פנים שהוא תיאטרון.

יום שישי, 25 ביולי 2014

אהבה מרחוק/אובססיביות

לא יודע מה קרה לי
מילים לא אומרות מאום
ואני לבד ורע לי
ואת לא אומרת כלום

אני יושב פה, מחכה לך
מחכה לך וכותב
כי אנ'לא יודע איך לומר לך
כמה שאני אוהב.

אם תפגעי בי אפגע בך בחזרה
אם תהיה קרה אלי אהיה קר אליך
אם לא תפגיני לי את אהבתך אתן לך רק לחי קרה
אם תרצי אותנו בתור ידידים אהיה כאבק אליך.

אך דעי תמיד מי אמור, תמיד אצפה בך מרחוק.
אם תיפגעי אהיה שם כדי לטפל בך
אם מישהו יפגע בך אני אצוד אותו ואזיק לו
אם תהיה אבודה בחיים אהיה המצפן שלך

כי כל ורד צריך נסיך שישמור עליו מכבשים
גם אם הוא מרחיק את הנסיך בעזרת קוציו

יום חמישי, 24 ביולי 2014

כמה גרוע אני עם נשים

אני כל כך גרוע עם נשים שהייתה בחורה שיצאתי איתה לסרט והתלהבתי כל כך מהסרט שלא התעסקתי איתה. אני כל כך גרוע עם נשים שאותה בחורה גם סימסה לי לפני כן בצורה לא קשורה לחלוטין "אוף אני ממש צריכה להזדיין לפני הצבא" ובכל זאת לא מימשתי את זה.
אני כל כך גרוע עם נשים שבמסיבה שהייתי בה עם אותה בחורה וידידה שלה, היא נמרחה עלי ואני בכל זאת התחלתי עם ידידה שלה. היא דחתה אותי כמובן כי חברות לא יוצאות עם בנים שחברות שלהן דלוקות עליו.
אני כל כך גרוע עם נשים שנודע לי אחרי זה שהיא נותנת בקלות והאמת שהיה לה גוף סבבה. אישיות מעצבנת אבל.

אני כל כך גרוע עם נשים שהייתי מודע לכך ששתי פולניות שהגיעו לארץ לחופשה דלוקות עלי ובכל זאת כשהציעו לי לצאת לבר איתן לא הלכתי כי ידידה שלי שהלכה איתן רצתה שלא אבוא ואני הייתי עייף מארוחת שישי.

אני כל כך גרוע עם נשים ששכבתי עם גרמנייה על הדשא, לבד, בלילה, אחרי ששנינו התגוששנו בצחוק עם כדור והיינו עייפים, הסתכלתי לה בעיניים ולא נישקתי אותה.
את הצ'פחה על זה קיבלתי כשהיא הגיע לארץ והיא כבר יצאה עם מישהו.

אני כל כך גרוע עם נשים שיצאתי עם רוקרית בולגריה בלונדינית שבאה כנראה מאיזה חלום דפוק שחלמתי בלילה עם יותר מדי אלכוהול ותפסה צורה לאלילת רוק אמיתית שצעירה ממני בשנה שהתלהבה ממני כשהיא הופיע ולא יצאתי איתה פעם שנייה כי היא הייתה נורא שקטה ולא מצחיקה בדייט ראשון. עד היום אני דופק את הראש בשולחן ואומר לעצמי כמה אני מטומטם על הפלאטה הזאת כשאני רואה תמונות שלה עם חבר שלה.

אני כל כך גרוע עם נשים שכשאני ואבא שלי עלינו על רכבת חזרה הביתה באחת מהיציאות מחובלים והייתה שם חיילת שכרגע סיימה טירונות, מבולבלת לחלוטין מעכו, פלירטטתי איתה רק כדי להרשים את אבא שלי (שלפחות יראה שהסיבה שאני לא משיג נשים היא לא כי אני לא מסוגל אלא כי אני מטומטם). היא צחקה ונהנת והרגישה שאני איזה לוחם מנוסה. לא לקחתי את הטלפון שלה. אבא שלי צילם תמונה שלה בלי שהיא שמה לב והראה לאמא שלי. שניהם צחקו עלי על הפלטה המפגרת הזאת.

אני כל כך גרוע עם נשים שבפעם אחרת שעליתי על רכבת ופגשתי מישהי והצלחתי לגרום לה לצחוק וכן לקחתי את הטלפון שלה איבדתי אותו בתיק.

אני כל כך גרוע עם נשים שלא הייתי בנשף בכלל עם הדייט שלי לנשף סיום בית ספר. היה מצחיק יותר עם חברים שלי.

אני כל כך גרוע עם נשים שניסיתי לצאת מאזור הידידות עם מישהי שאני ידיד שלה שנתיים ועשיתי את זה בכך שהתנתקתי ממנה לחלוטין. אני כל כך גרוע עם נשים שהדרך שהצעתי לה לצאת הייתה כשהייתי שיכור לחלוטין והיא ליוותה אותי הביתה.

אני כל כך גרוע עם נשים שאתמול דיברתי עם בחורה מדוכאת שמצאה חן בדרך שלי ובמקום לנסות להוציא מזה משהו ירדתי למשרד שלי וראיתי פרק מהאח הגדול עם אנשים מהצבא. תוכנית שאני לא רואה עם אנשים שאני לא אוהב.

וכשאני רושם את כמות החטאים שלי אני מגיע למסקנה שאני מסוגל להיות חבר בן זונה ויש לי נתונים מעולים. מה שחסר לי זה רצון ואומץ להביא את זה לשם.
רשימת הנשים שהייתי יכול להיות איתן עם קצת יותר השקעה עומדת בשתי שורות מסודרות ואני מתהלך ביניהן וסוקר אחת אחת. מוצא פגמים בכולן ועובר דרכן. ייתכן וכל אחת מהן היא דלת אל עבר זוגיות מאושרת וחיים טובים אבל אני לא מוכן לבדוק. הדלת שרוטה בפינה.
אני חייב לגלות מה יש בקצה המסדרון. אני רואה אור שם. אני בטוח בזה. יש שם מישהי יותר מיוחדת וססגונית מכל מה שאני עובר פה. כשאני מתקדם אני פתאום מגלה פחות ופחות דלתות משני הצדדים. אני חושש אבל ממשיך ללכת לכיוון אותה דלת שאני משוכנע שקיימת. עם הפרופורציות הנכונות, הסגנון שאני אוהב.
אבל כשאני מגיע לסוף, איפה שאין יותר דלתות אני מוצא רק מראה תלויה על הקיר. בבואה משתקף גבר קשיש בא בימים שהאדם היחיד שאולי יש לו סיכוי איתו הוא מלאך המוות. אני מנסה ללכת אחורה אבל רגלי לא מסוגלות לשאת בנטל. אני מתיישב לי ליד המראה ומנסה להיזכר בכל הנשים שויתרתי אליהן.

בינתיים אמשיך לנסות לזיין בטינדר (סליחה, להיכנס למערכת יחסים עמוקה ומשמעותית בטינדר, כמו כן יש לי כלב ודירה לבד והייתי ביחידה קרבית).

אחרית הדברים וקצת בוליטיקה

שבת שלום
אני מניח שאם היה כבר התרה אז כל שנותר עכשיו למחזה הזה הוא הסיום.
זה מדהים איך לפעמים החלק הטיפש של המוח עושה החלטות יותר חכמות מהחלק החושב.
אחזור ליום ראשון. אימון אייקידו מוצלח במיוחד. חשבתי עליה רבות אבל היו רגעים שלמים וטובים שיכולתי להנות מהטכניקות כמו בעבר. נזכרתי בתקופה בין בית הספר לצבא שבה כל הזמן התאמנתי חשבתי לעצמי שזו הייתה תקופה טובה. לא הטרדתי את עצמי עם דברים שוליים כמו מערכות יחסים או כסף ויכולתי להנות מהאימון. להיות נוכח לחלוטין ברגע. נזכרתי בדמות של תודעה ריקה והבנתי שאני דומה לו במקצת. הייתי רוצה להשיב עתרה ליושנה ולהשכיח מראשי את הבחורה. 
במשך שלושת הימים הראשונים של השבוע המעטתי לדבר איתה והייתי מרוצה מזה יחסית כי עשיתי את הדבר הנכון. לפעמים התבדחתי עם אנשים וראיתי אותה מחייכת מהצד וזה הסב לי עונג אבל לא דיברתי איתה ישירות. 
אז טעות עבר התעוררה. לפני 14 ימים שלחתי לה מייל עם יצירה דיכאונית במיוחד שלי (Real Folk Blues). פאק, לפני 14 ימים כתבתי אותה? הזמן עובר כל כך מהר ואני ממהר להשתנות בו. אני לא מאמין ששלחתי לה את הדבר הזה. הוא כל כך דכאוני וברמה יותר נמוכה מרוב התוכן פה. מסתבר שהשמטתי את החלק של הגינה שהיה המרכז של הקטע גם.
בקיצור חשפתי את עצמי בפניה. זה הוביל לתגובה זועמת שלי שבסופה החלטתי שאני לא רוצה אותה בחיי אלא אם כן זה מסתכם בקשר רומנטי.
בראי מבט, החלטה מעולה בשבילי. היא עשתה אותי מדוכא. המחשבה על זוגיות אפשרית תמיד הטרידה אותי בידידות הזאת. זה כבר לא אפשרי. ניצחתי את המחשבה שלי. אני מרגיש אפילו שניצחתי אותה.
זה האיך שייתכן והיה טעות.
יש יצירות שאני יושב עליהן מספר ימים. 2 דפים שאני חוזר וקורא ועורך. רובם לא מתפרסמים פה (למעשה אולי יצירה אחת באמת ישבתי עליה פה לזמן משמעותי). זה בלוג אימפולסים, מקום לשחרר בלי לחשוב על אסתטיקה או צורה. התקווה היא שזה יוציא את האמת לאור. חבל שהיצירה האחרונה שכתבתי הייתה יצירת אימפולס. משהו שרציתי שיהיה מוכן מהר וישתחרר ממני. כשאני קורא את זה עכשיו אני מבין שזה לא כזה טוב.
רציתי להשוות אותה המון זמן ליין. למשקה חריף שאם אתה לא שולט בו הוא שולט בך. הוספתי את החלק של הוודקה כדי להוזיל את מערכת היחסים כי זה מה שאני מרגיש עליה. המערכת ידידות הזאת זולה, בדיונית, שגויה.
כל בקבוק הוא שיחה או מפגש איתה. היין הוא ההתחלה בה זה היה מרענן והוודקה זה הסוף.
זאת הייתה טעות לא ללטש אותה כי זאת היצירה הראשונה שהראיתי למישהו. מישהי כמובן. סימסתי לה אותה כשכתבתי שאני לא מוכן שנהיה יותר ידידים. זה למה בער לי לפרסם אותה כל כך מהר.
הדבר השני שאני מצטער עליו הוא שפירסמתי את הבלוג הזה. הוא לא צריך להיות מוכר בציבור. מישהו אמר לי פעם שאם הייתי חושף בפומבי את דעותיי ומחשבותיי היו שולכים אותי למוסד או לכלא. הוא צדק.
כשפירסמתי בעבר בפייסבוק דעות שלי התגובה הייתה בין אהדה כשניגחתי פעילי שמאל רדיקאלים וחארות דתיים לבין גינוי חריף כשביקרתי פעילי ימין רדיקאלים. הכי גרוע זה כשאתה מבקר פיסת חרא שכולם מתלהבים ממנה עדיין. אני לא רוצה לכתוב כלום על המלחמה בפייסבוק כי אנשים לא אוהבים את זה. אני מביע דעות בדיונים כשמישהו טוען משהו ממש מטומטם אבל כלום מעבר לזה.
קשה לי להרגיש רע עם ההחלטה הזאת כי היא התלוותה למשהו מאוד חשוב שעשיתי וזה להשתחרר ממנה.
אולי הגיע הזמן לצאת מהארון ולהראות לכולם מי אני בלי להרגיש עם זה בושה או מלוכלך. שתזדיין האנושות. אני יותר מוצלח מרובה ולא צריך לצנזר את עצמי.

מה התגובה שלה? לשמחתי היא הפגינה אפטיות כשנתקלנו. שמה אוזניות והתעלמה ממני. מנגד, היא שלחה לי הודעות בערב. אחת ששואלת אותי מה אני חושב על המבצע והשנייה בצחוק על משהו.
אני לא מבין למה היא מתייעצת איתי על המבצע. אני לא התבטאתי בפניה בצורה כה פוליטית והיא לא הפגינה עניין עד כה בדברי בנושא. יש שמבקשים את דעתי בפוליטיקה אבל אלו לרוב אנשים שאני גם חולק אותה איתם בלי שיבקשו.
היא חושבת שאנחנו קרובים? ידידים או משהו? היא לא סימסה לי קודם לכן בלי שאסמס לה קודם.
כידוע אני איש אייקידו. אם היא תפנה אליי אקבל זאת ללא התנגדות. שלא תצפה שאכתוב לה או אדבר איתה מיוזמתי.

לפעמים אני אומר לעצמי שעוד יבוא היום והיא תהיה שלי. הבטחתי לה שאלחם עליה בפעם הראשונה שהצעתי לה לצאת איתי. בדמיוני עולה תמונה שלי מסיע אותה לצימר בצפון ושם מוזיקת רוק שקטה באוטו. היא מנמנמת במושב לצידי. יש שקט כזה מהנה. רק שני בני אדם שמרגישים קרובים זה לזה מסוגלים להכיל רגעים של שקט ודממה בלי בושה או צורך מיותר למלא אותם בשיחות חולין. היא מופתעת כשהיא מגלה שהגענו לשדה התעופה ולא לצימר בצפון. אני לוקח אותה לבולגריה לצימר ביערות בולגריה שאני מכיר כל כך טוב. זה לכבוד השנה שהיינו יחד. אנחנו לוקחים סוס ורוכבים בין הנחלים והשדות. אני מנשק את עורפה כל הדרך.

ככל שהפגישות ביננו ימעטו כך אני מנחש שהמחשבות האלו ימעטו יותר ויותר.




מעניין לעניין: המלחמה ^^

איך אני שונא לכתוב עליה. אני לא רוצה כי אני מנסה להתנתק ממנה. זה שכולם מזיינים עליה את השכל גורם לי לרצות לירות במישהו.
מספר דברים מפריעים לי.
ראשית, אנחנו מתעסקים עם ארגון מעורר רחמים בכוחו. הוא לא משתווה לשום דבר שנלחמנו איתו בעבר. אם כן, למה כל כך הרבה חיילים מתים? היו איזה 7 חיילים שמתו בנגמ"ש לא תקין שהפסיקו את השימוש שלו ב2004 וחייל או שניים שמתו מכוחות שלנו. מה זה צריך להיות? אני באמת חושב שאם מלחמת ששת הימים הייתה חוזרת היינו מתים מהר. כל ההתלהבות שלנו מכוחו של צה"ל עצובה. אין מה להתגאות פה. זה לא חוכמה לנצח ילד קטן.
אני לא אומר שאנחנו לא צריכים להרביץ לילד הקטן. זאת בעיה של העזתים שבמקום לבנות את השטח שהם זכו בו הם בחרו בבחירות של 2006 בחמאס. זה שכובשים אותם ולכן הם לא יכולים לבנות פה כלום זה תירוצים.
היהודים קיבלו שטח כבוש מהבריטים ובכל זאת בנו בו התיישבויות, חקלאות וערים. מי שטוען שהשתמשנו גם בארגוני טרור כמו העזתים צודק חלקית. השתמשנו בהם רק לאחר זמן רב שהייתה התיישבות וגם זה כי ראינו שהבריטים לא משחררים לנו אוויר וניסינו המון צעדים דיפלומטיים שנראו כי הם לא עובדים. אפילו אז כשפוצצנו את מלון המלך דוד זה היה בהסתייגות היישוב היהודי ובביקורת חריפה. ניסינו למעט בטרור ככל האפשר.
העזתים לא כל כך מסכנים. הם פשוט מנהלים את המצב שלהם חרא. אם הם היו יותר דיפלומטיים ופחות טיפשים היה להם הרבה יותר כוח בידיים. יש להם פאקינג מימון של מדינות ערב (קטאר, איראן ושאר הדרעקס) אם הם רוצים לצד ארגונים הומניטריים. יש להם תדמית של כבוש מסכן ולא חסרה עיתונות שתסקר אותם.
חוץ מזה שה"כיבוש" החל רק לאחר שהם תקפו אותנו. ככל שהם יראו יותר שאפשר לבטוח בהם כך מן הסתם יבטחו בהם יותר.

אולי זה לטובתנו, ככל שהם יותר קיצוניים ומסוכנים כך לנו יש יותר לגיטימציה לפגוע בהם.
העולם לא חש אמפטיה לאנשים שחוטפים ורוצחים שלושה נערים.
זה גם למה אני מצדד בהמתנה עם הפעולה הקרקעית ומצדיע לביבי על המהלך הזה. אנחנו ניסינו שיחות שלום והם נכשלו ורק אז תקפנו. יצאנו הרבה יותר טובים מהם במבצע הזה. מי שצריך לראות את זה ראה את זה.
באותו נושא, אני חושב שזה מגוחך ההתנגדות המפגרת של הימין להפגנות שמאל. על חופש הביטוי שמעתם חבורתם פרימיטיבים? אני אוהב את הטיעון שבעיתות מלחמה לא צריך למחות וצריך להיות מאוחדים. וואלה יופי. אז בעיתות וויתור על שטחים צריך להיות מאוחדים ולאסור על מחאות ימין. או רצח ראשי ממשלה שמאליים. פאקינג צביעות. אולי אולי הייתי מקבל את הטיעון הזה אם הוא לא היה מסוכן כל כך. הימין הקיצוני והמתון-נוטה-לקיצון בארץ יודעים מה זה דמוקרטיה כמו שאיש עיוור יודע מה זה צהוב. הם תמיד יחפשו לצנזר הפגנות שמאל. אם יתנו להם לצנזר את זאת, הם יחפשו גם את הבאה.
איך זה קשור לנושא של תדמית העזתים? ובכן ככל שהשמאל ימחה ויראה יותר מגוחך בטלויזיה (כמו המחאות בצרפת) כך הוא ירחיק ממנו אנשים שפויים. זה בדיוק למה אני אוהב שטבעונים מוחאים. הם יוצאים כל כך מגוחך שאין אדם מתון או נורמאלי שיצדד בהם במצבים האלו. זה מושך רק את הקיצוניים, האלימים, הטיפשים.

השמאל טוען שאם היינו מקבלים את התנאים של חמאס זה היה פועל לטובתנו.
אני מאמין שהוא טועה. בצורה מתמשכת אבל.
חמאס הראה שהוא לא מסוגל לקיים שלום גם לשנה. הוא ארגון דתי רדיקאלי שפועל בצורה דתית רדיקאלית. הוא טיפש. אי אפשר לבטוח בו בשלום. המצב שבו אנחנו תוקפים כל כמה זמן ומתים מעט אנשים בעיני יוביל לפחות הרוגים מפתיחה של השטח ולאפשר להם לעשות מה שהם רוצים. יותר מזה, אם הם יתקפו ואז נחסום אותם שוב נחזור על אותו סיפור תדמיתי שלילי בעולם כמו פעם קודמת שחסמנו אותם. מצור מתמשך זה פיתרון הביניים הכי טוב לנו עכשיו לדעתי.
הפיתרון הכי טוב בעיני יהיה עקירה מוחלטת של חמאס. אבל עקירה כזאת דורשת יותר מרק עקירה של הארגון חמאס אלא גם של האמונה בעבודה בעזרת טרור. זה ידרוש לדעתי חינוך של העזתים והקניית ערכים. מנגד, אם נתחיל לממן שם בתי ספר לא נראה באור חיובי כל כך על ידי העולם.
אני לא מצליח להבין איך פעילי שמאל חושבים שהם מתדיינים עם גוף לוגי ודיפלומטי כשהוא מפגין התנהגות כל כך עיוורת. נתחיל מהמשא ומתן שלו. הוא חושב שבתור הצד המפסיד שסופג יותר הרוגים, הוא בנקודת מיקוח לדרוש שיממנו לו נמל תעופה. 
אצטט תגובה שלי שמסכמת את המחשבות שלי על אותו משא ומתן:
"משא ומתן זה כשלשני הצדדים יש אינטרסים ומשהו שהצד השני רוצה. בהתאם לגודל החשק של השני בדבר שלך ואינטרס שלך אתה מותח את העסקה ככל הניתן. לחמאס בפועל אין כמעט כלום עלינו. כל ההתנהלות שלהם פתטית ולכן ניתן לסחוט לו את התחת עד שיזכור איך לעבוד שוב."
ארגון שיודע להתנהל היה רואה שהוא לא בנקודת מיקוח. או שהיה ממשיך לתקוף עד שהמאזן היה משתנה או שהיה מקבל תנאים שהיו פועלים לטובת הצד השני יותר.
בפועל אני לא מצליח לראות מה חמאס מחפש במבצע הזה ולמה הוא לא פשוט מקבל תנאי כניעה.
חשבתי בהתחלה שהוא תוקף כדי לקבל תמיכה עזתית. אם ישראל תתקוף אז יהיה לחמאס אפשרות להאשים את ישראל בצרות של העזתים ולגרוף חזרה תמיכה שם.
אבל למיטב ידיעתי המצב הופכי. העזתים מרגישים שזה אשמת חמאס.
האפשרות השנייה היא שחמאס פשוט רוצה לטבוח בחיילים שנכנסים לשטח שלו עכשיו. לא אכפת לו שהציבור שלו נפגע, שזה בזבוז כסף מוחלט שהיה יכול להיות מושקע בבנייה של הגדה או שאזרחיו מתים.
שוב, כשאתה מצביע לא נכון בבחירות אתה סובל. קשה שלא לחושב אמפטיה אליהם על החלטה כל כך מטומטמת שפגעה בהם כל כך אבל זו אשמתם.
אני רוצה להוסיף לפה טענה שלי בנושא יו"ש על הדרך.
הסיבה שאני לא מאמין שויתור שטחים ישיג שלום היא כי אני לא מאמין שהצד השני יודע דיפלומטיה מערבית וגם כי זה לא תואם דיפלומטיה מערבית. אני אסביר:
לאחרונה קראתי את דיפלומטיה של קיסינג'ר ומשם עיצבתי את אמונותיי הפוליטיות. הוא מציג את רעיון מאזן הכוחות. שלום בעזרת מאזן כוחות. שני הצדדים (או שלושה או המון מדינות שונות) מאיימים זה על זה כך שאף אחד לא יחשוב על תקיפה.
אם נוותר על יו"ש לא יהיה מאזן כוחות. יו"ש זה אזור הררי עם עליונות אסטרטגית על המישור. אם הם ירצו לתקוף הם יוכלו.
אני לא מאמין שהסכם שלום הוא מה שימנע מהם לתקוף. שלום זה דבר שקיים אך ורק בתודעה של העם. אם העם לא יאמין יותר בשלום אז הוא יתקוף. לא חסר טריגרים לאיבוד האמונה בשלום. תחושת נבגדות מישראל, מיכשול דיפלומטי וכו'. אם למדנו משהו ממדינות ערביות-מוסלמיות הוא שהן נוטות להיות מאוד לא שקטות או רגועות. יש סיכון רב בשלום כזה.
אבל גם אם היה מאזן כוחות מלא אני לא חושב שזה היה מונע תקיפה. בעבר חשבתי שאין לי בעיה עם העברת שטחים למדינה פלסטינית למשל בנגב ובצפון הארץ. אזורים בעלי יתרון אסטרטגי אבל לא משמעותי עלינו.
קיסינג'ר טוען שמלחמת קרים התחילה כי ברית המועצות זרה לעבודה הדיפלומטית של אירופה. היה מאזן כוחות וזה לא היה משתלם בו לברית המועצות לכבוש את קרים אבל הם עשו זאת כי הם לא האמינו ברעיון של אינטרסים שמאזנים את המצב.
אני לא מאמין שערבים יודעים דיפלומטיה מערבית. זה לא מעניין אותם. הם פועלים מאידאולוגיה, דת ושאר הירקות.
הם לא טיפשים כמובן. יש דיפלומטים שם. אני חושב למשל שתורכיה פונה למדינות ערב בצעד דיפלומטי הגיוני. המערב לא קיבל אותם אליו אז הם פנו לברית אחרת חזקה גם כן. על כן רואים איסלמיזציה של תורכיה.

לבסוף יש את התקשורת. היא בכלל מעצבנת אותי פה. אין להם מה לומר באמת אז הם אומרים את אותו זבל מטומטם שוב ושוב ושוב. בוקר צהריים וערב חוזרים על שמות החיילם שנהרגו עם מעט מאוד מידע להוסיף. בונים לו"ז מאולתר שבנוי מכלום. מעבים את התוכנית עם מומחים לכלום שמזיינים את המוח על שטויות או חוויות של אנשים לא מעניינים על דברים לא מעניינים או סיפורים שנקטעו. דרמה שלמה שלא עושה כלום חוץ מלהלחיץ את המוח של ההדיוט העובד הפשוט.
בסופו של דבר הם יודעים כלום. הצבא לא מוסר להם יותר מדי מידע. הם אפילו לא יכולים להיכנס לרצועה. הם יודעים פחות כנראה ממה שיודעים כתבים מחו"ל.
הסטטוסים גרועים באותה מידה. אנשים פולטים שטויות ביחד כמו המון שמדקלם את ההמנון. מריעים לצה"ל, מגנים את השמאל וכמובן שאנחנו הצבא הכי מוסרי עלי האדמות.
הציבור המטומטם כמובן צופה במרקע הריק כל היום בלי שיהיה לו מה לחדש. מה הטעם בזה? לא עדיף לעשות משהו יותר פרודקטיבי עם הזמן? למשל, לקרוא ספר על הסיכסוך שסביר להניח שיחדש לך הרבה יותר מהחדשות?
כמובן שאין סיבה לוותר על החדשות כי זה נותן רייטינג אחושרמוטה. יותר מדיון מרתק על "האם לאק ורוד מתאים יותר לציפורניים שלך מסגול-בהיר?".
מה שמאוד מעניין אותי זה האם האח הגדול שילמו לערוץ 2 כדי להיות הדבר היחיד שמשודר חוץ מהחדשות ואם כן כמה.

אואואו עוד משהו באמת אחרון אם כבר דיברנו על האח הגדול. נזכרתי בקטע מ1984 בו סמית נע בעיר ושומע הפצצות טילים. אף אחד לא מדבר על זה שהעיר מופצצת ושמישהו הצליח לתקוף את העיר.
עלה בי הפחד עוד מהמלחמה הקודמת שנגיע למצב הזה. התקשורת מצונזרת מאוד. לפעמים יש טילים ואין אזעקות וסביר להניח שזה פשוט טיל שיורט.
אני לא מפחד שנגיע למצב כמו בספר שיש התקפה ולא מספרים לנו. אבל הפחד קיים.

יום שלישי, 22 ביולי 2014

לחיי הנשים

אהובתי,
אני זוכר את היין הראשון שבאמת אהבתי.
גוורץ של בלו נאן. יין לבן סמי דריי. טעם של פירות האביב בפה. חזק מספיק כדי ליצור רושם ובכל זאת חלש ועדין דיו כדי לא להרתיע. מפתה זו ההגדרה הנכונה.
ניגשתי אליו בחשדנות של ילד. בחנתי את כוס הזכוכית העדינה ואת הנוזל הלבן שבתוכה. הרחתי את היין לאט ובזהירות. ריח מזמין של התעוררות מיקיצה ארוכה בשדה. אז מגיעה הטעימה. הרגע שהכל משתלב לכדי שלמות. מנגינת פסנתר וסקסופון, ריח האוכל שבאוויר והיין מתמזגים ומערבלים את חושיך. מרקם קטיפה דקה, ורדים ממלאים את פיך.
האווירה סוגרת את עינייך ומרפא את שריריך ואתה מרחף באווירה החושנית הזאת.
מסתכל עליך מרחוק. קרן השמש של יומי. מרגיש כה מעט חום ממנה. היא מדברת איתי רק עם עיניה.
אני ניגש בפחד ובחשש. מדבר איתה על נושאים עינייניים כדי לבחון אותה.
לבסוף אני ניגש לטעום. מה היא מרגישה, איך היא מתקתקת. מנסה להבין את מכלול הטעמים שלפני. קצת פלפל, קצת פירות. מנגינת צחוקך, הריח של שיערך, המוח הפעיל שלך. אתה לא מסוגל לעצום את עיניך מחשש שתפספס אותה.
אתה מתמוסס. חושיך מתערפלים. מנסה לטעום עוד אבל הבקבוק כבר ריק.


ידידתי הקרובה,
לחיים לנו. אני מרים את כוס הוודקה הזאת לכבוד מאהבך. אדם משחמו ומעלה.
קשה לתאר וודקה במילים. כשמה הרוסי מרמז היא מטעה מאוד. היא נראית ומרגישה כמו עוד משקה פשוט. עוד כוס מים, voda, אבל יש בה משהו שונה. היא מחממת את ליבך ומצננת את מוחך הקודח בימים הקרים. היא גורמת לך לצחוק ולחזור להיות אותו ילד שטותי שהייתה.
הנוזל הקר מנקה את המרזבים מהבוץ של היום ולבסוף נוחת לקרקע ומחמם את ליבך.
הנחמה היחידה של עובד היא אותה כוסית נפלאה בסוף היום.
אבל תיזהר ממנה כי היא בוגדנית. אם ידך המחזיקה בבקבוק חלשה מדי תמצא את עצמך ממוטת על הרצפה בסוף היום.
האווירה השמחה היא השקר המתוק. מה שנשאר בתחתית הכוס הוא הדיכאון והכאב. כשנגמר היום והאווירה המתפוגגת אתה מוצא את עצמך במיטה לא מצליח להירדם שוב. מחשבותיך מעסיקות אותך. אתה מאשים את עצמך ומטחבת בך. שמש זורחת ואתה קם מהמיטה סהרורי. יוצא החוצה אל יום גשום נוסף. אתה מצטער על אותו בקבוק כל היום.
ברקים ורוחות. סערות רגשות. לילות ארוכים. אין אור בשמיים.
היא נשארת איתך ולא מרפה. גורמת לך להרגיש רע. עוד מעמסה על מוחך הקודח. זה מעגל שאתה מודע לקיומו ולא מסוגל לברוח ממנו. הבריחה היחידה מהכאב של הבקבוק הקודם הוא הבקבוק של הערב.
על כן אני אומר לחיים ומוזג לעצמי עוד כוס.

יום שני, 21 ביולי 2014

רידקורציה של המציאות

היום חזרתי כועס מהאימון קראטה. הרתחתי לעצמי 2 ביצים קשות והתיישבתי מול המחשב (ועכשיו אני יכול לכתוב בלשון הווה). האם באמת לגשת לזה עכשיו? כאילו מאוחר רצח וגם ככה כתבתי שני פוסטים היום. אין מצב שאני משאיר את זה ככה. אני חייב לכתוב על זה.
לאחר האימון דיברנו על מה לא? המלחמה המטרידה הזאת. היא תפסה אותי חזק לאחרונה עם זיוני מוח מעצבנים. כל אופן, יש לנו בחור נחמד מאוד באימון שהוא בעל נטיות שמאליות מאוד. לי זה לא מפריע. אני לא מסכים איתו בשום צורה אבל אני לא מסכים עם רוב האנשים.

ואז נטען הטיעון הבא: "יש להם יותר לגיטמציה על האדמה הזאת מלנו, בכל זאת הם פה 4,000 שנה"
"אתה מודע לכך שהם עלו לפה בתור מהגרי עבודה בתקופת השלטון הבריטי והעותמאני? זה מתועד בספירות אוכלוסין וטקסטים שלהם"
"הבריטים היו שלטון אימפריליסטי כובש, מן הסתם הם ישקרו"
"גם העותמאנים?"
"מאיפה נראה לך מגיע השם פלסטין?"
"מהשם פלשתים שהרומאים שינו אותו לפלסטין ואז הבריטים השתמשו בו ואז הערבים לקחו"
"היהודים כבשו את השטח הזה מהכנענים המקוריים כשעלו ממצרים"
"יציאת מצרים לא קרתה, היהודים הם כנענים שהתיישבו באזור, זה הקונצנזוס המדעי"
"אתה מתכוון של מוסדות ציוניים משוחדים"
"האקדמיה הבריטית משוחדת? האמריקאית? הצרפתית? הקונצנזוס הוא שיציאת מצרים לא קרתה והיהודים כנענים במקור. גם אם אתה טוען שפלשתים הם הפלסטינים, הפלשתים הם גויי הים, הם פלשו לאזור מבחוץ"
"מאיפה נראה לך הם הגיעו? אל תאמין למה שכתוב בתנ"ך עם היהודים"
"אני אומר שיציאת מצרים לא קרתה! גויי הים כנראה בכלל הגיעו מאזור מערב אירופה"
אז הוא הציג שם של ארגון שלהבנתי "חוקר" את ההתיישבות של הפלסטינים באזור לפני 4,000 שנה.
כמובן שזה לא נאמן למקור כי קשה לשחזר מידע בין הצעקות ב"דיון" הזה.
מה שהפריע לי פה זה העיוות של האמת למען אידאולוגיה. אני יודע שטבעונים, דתיים, סוצאליסטים, ליברליסטים, פרו קנאביס, בריאתנים, רופאים הומאופתים ושאר הבולשיטולוגים אוהבים להתאים את המציאות לעולם המשונה שלהם אבל הסקתי שפעיל שמאל שנראה אינטיליגנט יחסית לא יעשה את זה.
זה פשוט שינוי מוחלט של ההיסטוריה לטובת הערבים.
זה לנסות למחוק אותה ולבנות אותה מחדש.
זה פשוט לא בסדר.

המחשבה המעוותת הזאת שכל המוסד האקדמי משוחד מיסודו הורגת אותי.
יש אינספור ספרים מצוינים שפורשים את ההיסטוריה של כנען. צריך פשוט לפתוח ספר כדי להבין מי צודק פה.

אני חושב שהבעיה היא בחינוך (איך לא?). אני לא חושב שהתיכונים צריכים לגשת לנושא הקנאביס, הדתות, המודלים הכלכליים, הרפואה וההיסטוריה היהודית (טוב אולי לקחת בהם קצת, במיוחד בהיסטוריה היהודית) אלא לגשת באמת לשורש הבעיה.
אתה לא יכול להקנות לבני אדם ידע שיחסן אותם נגד כל צורות הבולשיט בעולם. אתה צריך ללמד אותם לדוג דגים במקום לתת להם אותם. צריך ללמד ילדים לחשוב חשיבה ספקנית, מדעית לדעתי.
הם צריכים ללמוד מגיל צעיר פילוסופיה של המדע, ספקנות, מהי אמת, מציאות, מחקר מדעי. איך ניגשים למחקר. איך אוספים מידע.
ילדים פשוט לא לומדים את זה ואז גדלים המבוגרים שבמקום לחשוב על השטויות שכתובות בעיתון או באיזה תור טבעוני ולחקור מקורות מידע, הם מקבלים את המידע ברצון.
מערכות חינוך בעולם עברו את השלב הראשון כבר. אנחנו נמצאים בתקופה שמכנים לילדים ידע לשמחתנו ויש ידע בשפע. עכשיו הגיע הזמן ללמד ילדים איך לנתח ידע, לחשוב ולהשתמש במאגרי הידע שברשותם. זה יהיה הרבה יותר יעיל ויאפשר להם לחקור.
אם הייתי קונספירטור הייתי מאמין שמעדיפים שלא נחשוב כדי שלא נחקור ונקבל ברצון את החרא שהממשלה רוצה לזרוק לנו. הייתי מאמין גם שיצרו את הטלויזיה בשביל זה.
אני חושב אבל שזה לא המצב. המצב הוא שגם לפוליטיקאים שלנו לא הכנו צורת חשיבה ספקנית ולכן הם לא ספקנים ולא תומכים בגישה הזאת. פירון אורתודוכס למשל כך שאני בספק אם למד לחשוב ולחקור בצורה עצמאית באמת. יש לנו שרים שמתנגדים לתיאורית האבולוציה מטיעונים מטופשים להחריד. מר ארדן היקר רצה להגביל את השכר בקופים לניסויים ולא ראה מה רע בזה. הגברת יעל גרמן מתנגדת במוחה הריק להפלרת מים והיא לא מבינה את ההשלכות של הצעדים המטומטמים שלה.
העשייה צריכה לבוא מארגונים שכבר קיימים ויהיו הניצנים של מהפכה של חשיבה ספקנית. חשיבה חדה למשל הוא ארגון מצוין כזה.
מהם צריך לצמוח מעגלים שיתחילו באוכלוסייה החילונית הפוצית-תל אביבית ויעברו לשאר הארץ ולבסוף יפעילו לחץ על הפוליטיקאים.
השאלה מה הסיכוי לזה.
אני מאמין שאפסי.
נקווה לטוב בעתיד.

יום ראשון, 20 ביולי 2014

האם זה גזעני?

משהו מעניין שעולה אצלי הרבה.
אני טוען הרבה פעמים לתכונות מסוימות אצל קבוצות אתניות או מגדר ותוהה אם זה גזעני. אני לא מאמין שצריך להתייחס אליהם שונה בשל אותן תכונות אלא פשוט שהן קיימות.
בקבוצות אתניות זה יותר ברור שהתשובה היא לא. לא מדובר גזענות. אני מודע לכך שההבדלים הגנטיים בין בני אדם זניחים ושההבדל העיקרי הוא כנראה תרבותי. אני לא מאמין שיש הבדל כל שהוא מבחינת אישיות בין ערבי בן התרבות המערבית לאירופאי בן התרבות המערבית. מנגד, לדעתי יש סיכוי גבוה יותר שיפני בן התרבות היפנית יהיה שונה מבחינת אישיות מאירופאי בן התרבות האירופאית.
ההבדלים הם לא גזעיים אלא תרבותיים. הדגש על ערכים שונים שכל תרבות מטפחת בהתאם למיקום הגיאוגרפי, לרקע ההיסטורי, הפוליטי וכדומה. לדוגמה: אני טוען שהתרבות הערבית ומשפחות ערביות אינן מטפחות חינוך ואני מסיק זאת מתוקף זה שכמות פרסי הנובל שהעולם הערבי קוטף נמוכה מאוד. הגיוני להסיק שזה נובע מכך שרוב העולם הערבי חי בעוני מכפיר אבל העולם הערבי חי בעוני מכפיר בעיני בשל התרבות גם כן. זה לא שאין להם משאבים כלכליים עוצמתיים לעומת האירופאים (בכל זאת, נפט). זה זה שהרווחים מהם אינם מתגלגלים לעניים. באירופה זה נמנע בשל מהפכות ותנועות השכלה שעודדו מערכות כלכליות שגם העניים מרוויחים מהן ושמחלישות את העשירים. בעולם הערבי זה לא קרה. למה? כנראה ממכלול סיבות היסטוריות שונות ואני חושב שלתרבות יש חשיבות בזה מאוד.
בשל כך אני מקדש את התרבות המערבית. בעיני היא מוצלחת יותר. היא גילתה את המדע בעיני כי היא מעודדת השכלה ותרבות. שני אלו לא חשובים לעולם הערבי היום (לא ניתן להתווכח שפעם זה היה חשוב להם).
כלומר ההבחנה פה היא לא לפי צבע עור אלא לפי תרבות. ערבי אירופאי בסדר גמור מבחינתי.
גם לערבי בן התרבות הערבית לא אתן יחס שונה.
מנגד, האם לא מדובר במשהו פסול גם כן? לגזור תכונות על כלל האוכלוסייה?
הייתרון בזה לדעתי הוא שזה מאפשר לחקור. כשאתה אומר שהתרבות הערבית אלימה יותר ביחס למערבית או שהיא נוטה יותר להיות קיצונית מבחינה דתית או שהיא לא מעודדת השכלה אתה מעודד לשאול למה זה ככה, האם יש לזה קשר לתרבות ואם כן מה הקשר (יש בי חשש שלשאול איך תרבות יוצרת את זה מסיקה שתרבות היא זו שמובילה לכך, מין הסבר טאוטולוגי כשאפשר אולי יהיה להסביר את זה עם עוני למשל יותר טוב).
החיסרון הוא שאתה מרגיל את עצמך לחשוב שכל הערבים ככה ולהתייחס אליהם שונה בשל כך. אני חושב שהיתרון גדול מהחיסרון. אני מקווה מאוד שלא אתן יחס שונה לערבי פרטי שאפגוש ולא אסיק מיידית שהוא בור בתת מודע (במודע כמובן שלא). אם אראה שקיטלגתי אדם לא נכון אפסיק ליצור הבחנות תרבותיות.

זה יחסית קל לפתור. אבל מה לגבי הבדלים בין גברים לנשים? פמניסטיות רבות טוענות בפני שההבדלים הביולוגיים היחידים בין גברים לנשים הם מערכות הרבייה וההתעברות. זה כמובן לא נכון לחלוטין. יש הבדלים קטנים גם במבנה המוח ועוד אבל השאלה היא כמה הם משפיעים. אני חושב שהם משפיעים יותר ממה שיחשב פוליטיקלי קורקט. רוב התרבויות בכדור הארץ היו פטריארכיות. אפשר להאשים רק את הלחצים החיצוניים של הסביבה של כדור הארץ בזה אבל אני חושב שיש מקום גם להסבר ביולוגי. לי אין אותו אבל אני חושב שההבדלים בין גברים לנשים הפכו את הנשים ליותר פאסיביות ברוב התרבויות בעולם. הן אחראיות גם לחלק מהתפיסות הסקסיסטיות על נשים כמו למשל זה שנשים עדינות.
הטענה הזאת בהחלט יכולה להיחשב שובניסטית.
זה תלוי איך אתה מגדיר זאת. פעם הייתי נעול על ההגדרה הזאת לשובניזם: "אפלייה על רקע הבדלים מיניים". בהגדרה ה זאת זה לא שובניסטי. אין פה אפלייה אלא רק אבחנה.
אבל ההגדרה בעייתית ואני חושב שאני כן שובניסט כשאני טוען את זה. עם נשים יצא לי ליפול על הכשל של להסיק על פרטים תכונות שהן לא נכונות וזה הוביל להיותי סקסיסט.
מנגד, אני כן חושב שזה בריא ליצור את ההבחנות האלו רק לשם מחקר.

מה לגבי השקפת עולמי? אני מנסה להיות לא סקסיסט ולא גזען. אני מאמין שכל בני האדם צריכים לקבל יחס זהה עד שהם הורסים אותו עם היותם טינופת אנושית (נו... בני אדם). לחלוטין יחס זהה. אני לא מאמין שילד או ילדה צריכים לקבל יחס שונה גם בילדות בשל המגדר שלהם. כל ילד צריך לבחור לבד אם ללבוש טי שרטים, מכנסיים, שמלות או חצאיות בהתאם לטעם שלו.
אומנם חצאיות, לק, אודם וכיוצא בזה נוצרו כבגדים לנשים מסיבות מובנות (אצל נשים האזורים המאופרים נחשבים למיניים ולכן כדי למשוך גברים הן מדגישות את החלקים האלו, חצאיות נוצרו כבגדים פלרטטניים) אבל אין סיבה שגבר לא יוכל ללבוש אותם או שלא יהיו פתוחים לאפשרות שהוא ירצה ללבוש אותם בתור ילד.
ילדים לא צריכים גם שיתייגו אותם שונה בשל הבגדים שהם לובשים אלא לפי האישיות שלהם.
אבל זה מאוד אוטופי. נרצה או לא, תמיד נתייג בני אדם. זה הטבע שלנו.
אני מאמין שאנחנו רואים מגמה במדינות מערביות שגברים מאמצים תכונות יותר נשיות ונשים מאמצות תכונות יותר גבריות לכדי איזון מסוים (הנוטה לכיוון הנשי) מסיבות שגם הן הגיוניות - גבר נחשק מוגדר כגבר שמסוגל להבטיח לצאצאים שלו סביבת גידול טובה ושיהיה פורה. שרירים בחברה המודרנית הם מיותרים יחסית (למעט יתרונות כמו ביטחון עצמי, רוגע ואושר שהם מציעים). גם דומיננטיות רבה מדי וכיוצא בהם. לכן גבר נחשק יהיה גבר נשי יותר לטעמי.
אם העולם המערבי לא יקרוס מהאיסלאם ומדינות פרימיטביות בסביבה, אני מאמין כי בעתיד נראה קווים מגדריים הרבה יותר מטושטשים ועולם הרבה יותר נשי. נשים גם יתפסו הרבה יותר כוח בתור נשות עסקים. גם גזע יהיה פחות בעיה אם האיסלאם ידעך.
בעולם כזה סקסיזם וגזענות יראו הרבה פחות.
אבל כנראה שאני טיפוס מאוד אופטימי.

ההתרה

יש לי מעין מנהג משונה לגלח את הראש כשאני מגיע להארה מסוימת בחיים. השבוע גילחתי את הראש.
היה שבוע מעניין.
קודם כל, רכשתי מפוחית והשתפרתי בנגינה מאוד. כמובן שיש עוד המון מקום לשיפור.
זה נראה כי התקופה האחרונה הייתה של צמיחה. אני לא יוצא הרבה עם חברים ובודדתי את עצמי מאוד חברתית וזה איפשר לי המון זמן לעצמי ללמידה ובנייה. הרבה פעמים בצבא אני פשוט עולה למעלה ומתבודד לי בשקט שלי למחשבות.
מנגד, החלטתי ליצור מנהג חדש עם הבחורה ההיא. אני מנסה להסדיר ארוחת צהריים יחד בנוהל.
זה לא כזה אקטיבי כמו שזה נשמע. בפעם הראשונה היא פשוט התיישבה בשולחן שלי כשאכלתי להפתעתי (אחרי שויתרתי על כל קשר כל שהוא איתה). פעם שנייה ציפיתי שלא תבוא (כי דחיתי אותה עם האגו המטופש שלי וניסיון להיראות מנותק) והיא באה שוב. ואז ידידה שלה התיישבה לידינו. פעם שלישית אמרתי לה שאני לא רוצה להתיישב יחד עם ידידות שלה ואז היא הופיע ונעלמה מיד כדי להבהיר את הנקודה (ואז סימסתי לה וקניתי לה אוכל...) והיא וידידה שלה התיישבו.
כשידידה שלה הגיע בפעם הראשונה הייתי מאוד אנטי. אני שונא אנשים חדשים והיא עיצבנה אותי במיוחד משום מה. משהו אצלה מאוד מתחכם ואני לא מחבב את זה. גם באו עוד איזה מאה אנשים לשולחן חוץ ממנה. נהניתי מאוד מהארוחה הראשונה כי היו קלפים על השולחן ודיברנו תאכלס וצחקנו וזה חרא שאני אוהב אז למה לקלקל את זה עם עוד בני אדם? זה אפילו לא ממשיכה אליה. זה באמת כי אני לא רוצה לראות עוד בני אדם. אמרתי לעצמי אבל שעלי לקבל את זה פשוט ככה. במקסימום תמיד אפשר לקום וללכת אם זה נהיה יותר מדי בשבילי. חוץ מזה שתמיד טוב להחזיק מספר מערכות יחסים נוספות בקרייה. אז הגורל החליט להזכיר לי שאני אנטיפט ונתן לי מספר סתירות לחי.
כמה שאני שונא בני אדם אני אוהב לעבוד. כשמישהו מציע לי לעבוד ואני לא עושה כלום בצבא אני פשוט קם ועוזר. אז עזרתי למישהי והעבודה שלי לא הייתה טובה. כשבאתי לתקן הרעיפו לי תלונות והתקשרו לממונה שלי ואמרו לו שאני לא עובד כמו שצריך. לקח ראשון מאותו היום הוא לא לעזור יותר אף פעם לאנשים שאתה לא קרוב אליהם ושאתה לא מנסה להשכיב. נוסיף לזה איזה מונוגולואיד מטומטם ששבר לי משהו שהשארתי על השולחן ואז שיקר שהוא לא (וכמובן אחרי זה אותה בחורה גם דיברה עלי איתו) ולבסוף ריכלו עלי עובדי חדר האוכל. פאקינג הידד. אני אוהב בני אדם.
הבחורה אמרה לי פעם שאני מחפש ולידציה חיצונית יותר מדי. מהיום זה הולך להשתנות.
חוץ מההשפעה המשמעותית שהיה לזה על הראש שלי, צמח מזה קטע שכתבתי יותר מאוחר השבוע שקראתי לו ההתרה שממנו צמח הקטע שפירסמתי פה כשנהייתי יותר רגוע. אני מאוד מרוצה מהצורה שהקטע יצא. ההתרה ישאר בכיס של המכנס כנראה (אני משאיר מספר קטעים שלי במכנס כדי להזכיר לי מי אני).  הוא באמת ביטוי חזק של תסכול וזעם.
הוא לא עוסק באנשים האלו. הם קטנים מדי כדי שאקדיש להם קטע. הוא עוסק בבחורה ההיא. נודע לי עליה משהו שהכעיס אותי. יותר נכון, נודע לי עליה משהו ועל כן הרעפתי את כעסי עליה. גם עלי במידה מסוימת.
אני מקווה לטוב עבורה בשל אהבתי אליה. היא בחורה שמודעת מאוד טוב למצבה הפסיכולוגי ובכל זאת נראה לי שאינה עושה הרבה כדי לתקן אותו (כמוני כזה ^^) זה מכעיס אותי. מה שיותר מכעיס אותי כנראה הוא שהיא לא איתי וזה כנראה המקור לתיסכול אם אהיה כנה לרגע.
הבחורה היחידה שבאמת רציתי אותה ולא רק מינית ואני לא יכול להיות איתה. מחשבות רומנטיות בלי מקום עולות לי לראש וכל שביכולתי לעשות הוא להשליכן לפח. הבחורה הראשונה שבאמת גורמת לי לשים תשומת לב על אסתטיקה. רוב הנראות שלי מבוססת על אידאולוגיה (למשל, תספורת), אני מתנגד נורא להיראות כפי שאחרים רוצים.
אני טוען שאני הבחירה הראציונלית לה אבל אני לא זה שמחליט כמובן מה הכי טוב בשבילה או עם מי היא תצא. בשבת שוב נפלתי לאותם הרהורים על האם להישאר ידיד שלה או לפרק את זה או לפעול לחברות במעטה ידידות. אני מנסה למעט לדבר איתה אבל לא מסוגל כי אני כה נהנה מחברתה. אותה זה מעצבן. היא לא רוצה שאסמס לה יותר מדי. או זה או שהיא נהנית שהיא יודעת שאני שלה או שניהם או אף אחד מהם. אני באמת לא יודע. ביום חמישי זה הגיע לאבסורד אמיתי. נלחמתי עם עצמי לא לגשת אל המשרד שלה ולדבר איתה כי מחד כעסתי עליה ואמרתי לעצמי שזה לא בריא לדבר איתה ומגיסא אני כה נהנה מחברתה. מן הסתם נהגתי כמו טיפש וניגשתי למשרדה. אלוהים מזל שהיא לא הייתה שם.
משהו מאוד מעניין ששמתי לב אליו הוא שכל פעם שאני אומר לעצמי שאני מנתק לחלוטין את המחשבה ממנה ומוחק את מספר הטלפון שלה מהנייד שלי פתאום צץ איזה משהו שמצית אותי מחדש.
זה שהיא באה לאכול איתי זו דוגמה אחת.
אתמול בלילה החלטתי שאני מוותר לחלוטין שוב בזמן אימון (מוח רגוע ונקי ועיסוק שימלא את הפנאי מאוד תרם לזה) ואז מישהו אמר לי שהוא חושב שהיא מאוד מעוניינת בי. אני עדיין אוותר עכשיו כי אין טעם ברדיפה המפגרת הזאת ויש לי די והותר דברים לעשות עם הזמן שלי ובכל זאת.

מעניין לעניין, התחלתי לעבוד השבוע גם. אני לא שלם עם ההחלטה הזאת. היא כן תכניס לי כסף אבל היא לא תורמת לבית או לבנייה העצמית שלי. אף אחד לא יהיה מוכן להסתייע בכסף הזה במשפחה שלי והעבודה עצמה מאוד מטופשת ולא ערכית (קפיטריה בבית אבות, בקושי עבודה יש שם). אחכה איתה חודש ואראה. הסיבה העיקרית שלקחתי אותה היא שאני בקרייה כי אני חייל בודד וצריך כסף כך שמן הראוי שאעבוד.

אם כבר מדברים על הצבא, ארבעה אנשים כבר התפלאו על התפקיד שאני עושה בקרייה וטענו שאני לא מממש את הפוטנציאל שלי.
הראשון היה יוצא חובלים מלפני מספר חודשים שהתפלא שהגעתי לשם ושאני מסתדר עם האנשים כי הוא טען שהם פחותים. כשהסברתי לו שיש שם מישהו שלומד מדעי המחשב ואני לומד ממנו זה קצת שינה את צורת החשיבה שלו. השני זה חבר שלי מחובלים שגם הופרש ונמצא בקרייה (אבל הוא סגם אז זה קצת שונה מן הסתם). השלישי זה מישהו שהתנשא עלי כי הוא חשב שאני איזה בור כי אני בתפקיד נלוז ואז דיברתי איתו על טוקוויל, מקיאוולי, הובס ואורוול שזה קצת שינה את התפיסה שלו ורביעי זה בחור שעבד איתי והתפלא שאני מבזבז את הזמן שלי שם.
אין ספק שהעבודה הזאת לא מממשת את הפוטנציאל שלי ומנגד, אני מפיק ממנה תועלת אישית הרבה יותר מכל עבודה אחרת בצבא. זה גם הפתיע אותי בהתחלה כי כשהתגייסתי חשבתי שאמצא תועלת דווקא בתפקידים גדולים. לא הערכתי עבודה כלומניקית שמאפשרת לך ללמוד בזמן הפנוי. אני לועג לכל אותם מודיעינצ'יקים וקרביים שמבזבזים את השנים שלהם בצה"ל על כלום. מלבד אולי מסלולים שבאמת מבטיחים מימוש פוטנציאל אדיר בתחום כל שהוא.
עלתה לי המחשבה כשכתבתי את השורות האלו שבאזרחי גם אמצא עבודה כלומניקית שתאפשר לי ללמוד אבל אז מחקתי אותה כשהבנתי שאני צריך משהו שידחוף אותי קדימה ולכן עדיפה לי עבודה שתעשה את זה.
מה שכן,זה מאוד מעניין לראות איך בני אדם מקטלגים אותך ישירות בהתאם למה שאתה עושה. הם תמיד מופתעים כשאני יותר חכם מהם. כל החוויה של להיות עם אנשים בתפקידים פחות טובים לימדה אותי המון. במיוחד על לא לשפוט בני אדם מהר מדי. יש אצלי בצבא כמה אנשים מאוד מעניינים. גם אם לא אוכל איתם ארוחת צהריים ואדבר איתם על דברים שמעניינים אותי, הם בהחלט שימושיים לי והם לא מיותרים כמו לא מעט בני אדם אחרים. החוויות שלי בקורס מנוען אחרות כמובן.
זה כאילו הגורל הבן של זונה שדפק אותי בחלק שכתבתי למעלה החליט גם ללמד אותי לקח על לשפוט בני אדם.
זה לא ישנה את העובדה שאני שונא בני אדם וחושב שהם יצור קטן, זניח ומעורר רחמים אבל זה בהחלט נותן לי כבוד לאינדבידואלים מסוימים ואזהרה לא לשפוט אנשים מהר מדי.

לבסוף, ניתוח קל של הטקסט שכתבתי:
זה עוסק כמובן בבני אדם שבורים. הכבשן הוא ניתוח עצמי ופטירת הבעיות והתסביכים הפנימיים שמפריעות ומפריעים להם להגשים את עצמם. ברגע שהם חושפים יותר מעצמם (או שהכבשן חושף ושורף בכאב של התגלית ופתירת הבעיות) ככה הם מתרפאים יותר. אני מאמין ששתי הדמויות אינן מסוגלות להיכנס לכבשן לבד. הן צריכות זה את זו בשביל זה. יש להם את אותה צלקת. זה אבא שזנח אותם. אצל הדמות שלי זה יותר מאבא שזנח, החלק המשמעותי אצלי זה ניכור חברתי שהוא מקור הבעיות העיקרי שלי.
קשה לי להחליט אם יש ביניהם קשר מיני. על כן רציתי שהעירום שלהם יהיה ילדותי ותמים.
גן העדן איננו משהו רוחני אלא משהו ממשי לחלוטין. הוא הצלחה בחיים. בקריירה או בזוגיות או בכל דבר שחפצים בו. רוב האנשים נכשלים בו כמובן אבל הדמויות מצליחות כי הן מבינות את עצמם סוף סוף. יותר מזה, זה שהם רואים זה את זה ומסבירים זה לזה א ת הבעיות שלהם מאפשר להם להבין את עצמם.
יש את נושא היופי פה מאוד. הם יותר יפים ככל הם מתקדמים בתהליך. יותר נכון לומר שהם מגלים את היופי שבהם ומעריכים את עצמם פתאום. העיניים של האישה במיוחד מציגות את זה.
נושא הגוף גם חשוב פה. הגוף האנושי המגושם הוא כמובן מטען של דברים שאנחנו נושאים איתנו שמפריע לנו להתמודד עם בעיות בחיים בצורה נכונה. בתודעה ריקה עסקתי בכך יותר. בעיני ככל שאנחנו מתנתקים יותר כך אנחנו מסוגלים להתמודד עם הבעיה יותר טוב.
מנגד, התנתקות חזקה מדי כמובן מוציאה את הלחיות מהחיים. הסמוראי בתודעה ריקה הוא הגזמה לכיוון הזה. הוא מצליח מאוד במה שהוא עושה אבל לא מסוגל להנות מזה. ההצלחה שלו עלת ביכולת שלו לנהל יחסים עם בני אדם ולהיות אנושי. זה גם מנע ממנו להיות אהוב.

שתי שאלות עלו לי בזמן הכתיבה:
האם הבחורה בסיפור היא הבחורה בחיים שלי? ובכן, בגללה כתבתי את זה כמובן. היא עוררה בי את העניין לבחורה בסיפור. בגללה אני גם מאמין שאנחנו חיים בעולם אפור וצריכים לתקן את עצמנו. אבל אני לא חושב שהיא מי שתמצא איתי את גן העדן. מי שתעשה זאת תהיה בת זוג רומנטית כנראה שתהיה דפוקה באותה מידה שאני.
האם אני ראוי להיקרא "אדם שבור"? 
אני בהחלט דפוק פסיכולוגית. עד לאחרונה שנאתי את עצמי ואני משתמש בהמון מגננות כדי לא להיפגע מאנשים. לא הייתה לי מערכת יציבה מעולם (חוץ אולי מאחת עם ידידה מאוד קרובה שמזמן לא דיברתי איתה). בסופ"ש בידרתי את עצמי על ידי תגובה מגעילה למישהי שאני מכיר, התנשאות מעליה ואז לגרום לה לרצות לחסום אותי. אבל לכל בני האדם יש פאקים כנראה. כמה שהרקע המשפחתי שלי דפוק, לא הרגשתי אותו על בשרי עד למשבר הנוכחי. היה לנו משבר כלכלי נוסף גדול יותר בעבר אבל הוא פסח מעלי. אני לא מבזבז הרבה כסף או רוכש דברים יקרים, אני מתנתק חזק מהסביבה, לא קורא אנשים טוב והייתי מסומם מהורמונים של גיל ההתבגרות. לכן, לא הרגשתי מצוקה כלכלית בשל כך (אפילו שגרנו בבית של סבא וסבתא שלי שלא מתאים לכל כך הרבה אנשים). לא יודע, ייתכן וזה השפיע עלי ולא שמתי לב. בדיוק כמו שלאחרונה עד שלא הצביעו לי על הכעס שלי על אבא שלי ועל השנאה העצמית שלי לא שמתי לב אליהם. ניתוק רגשי בא אלי מצד אבא אני חושב.
אל תבינו לא נכון, לא הכל בצד שלו רע. בזכות הצעד שלו אני גאון. יש רק מישהו אחד במשפחה שלי שהוא גאון כמוני עם אותה צורת מחשבה אנליטית וגם הוא מהצד של אבא שלי.

אז זה היה השבוע שלי.

שבוע טוב חברים דמיוניים.