נפש ערומה

"אבא... אבא היה אדם נורא שקט.
הוא לא היה אומר מילה לא במקום. תמיד סקר את הסביבה, היה ממוקד. אבל זה לא כי היה ביישן.
אני זוכר שפעם הוא חנך קבוצה חדשה והתיישבתי לידו והוא צפה בהם מבצעים רנדורי ו... צוחקים. הוא שנא כזאת התנהגות באימון. שכולם מפסיקים לתרגל כדי לדבר ביניהם. ברגע אחד הוא צעק דממה וכולם סתמו את הפה.
זה לא היה דוג'ו עצוב, כולם פשוט היו מרוכזים במה שקורה בתוכם וסביבם, בעבודה עצמה במקום בדיבורים.
לא הרבה הכירו את הצד הזה אצלו, כשהתחלתי להתאמן בגיל שמונה אני זוכר שחבורת גברים מיוזעים מתבוננים בי בדריכות כשאני מחזיק חרב שבגובה שלי והוא עובד איתי ואז היה לו מבט בעיניים... כאילו הוא רוצה להרוג אותי כשחתך בבת אחת את האוויר.

אבא היה בראש ובראשונה אומן. אם היה נתקל בכלי נגינה שלא ראה מימיו, הוא היה מצמיד את השפתיים לחורים ומנסה להתחיל לנשוף עד שיצא מזה מוזיקה.
הוא אהב לחקור כל דבר שבא לידו והמלאכה המרכזית שלו הייתה חשובה לו במיוחד.
אני זוכר שהייתה מדבר איתו ברגיל ואז הייתה מזכיר משהו שראית בUFC או קרב מגע והוא פתאום שינה פאזה לגמרי.
כל דבר היה בשבילו חקירה פנימית, הוא אף פעם לא שיתף איש בהן, אפילו לא אותי. הוא האמין שעל כל אדם לגלות את דרכו לבד.
כל פעם ששאלתי אותו שאלות הוא במקום נתן לי תרגילים לבצע. כשהראיתי לו את הגילגולים שלי, הוא שם לי חמש כריות אופקיות ואמר לי להתגלגל מעליהן ואז חמש אנכיות.
כשהראיתי לו את האגרופים שלי הוא פשוט עזר לי לבנות מאקיוורה.
כשהייתי ממש קטן זה היה מבלבל במיוחד. התשובות שלו תמיד היו מדויקות. 'מה קורה אחרי המוות?'
'לא יודע'
'יש אלוהים?'
'אין לי מושג'
'למה הירח משתנה בשמיים?'
או! הוא לא היה משיב, הוא היה פותח לי ספר ומראה ומוסיף לי עוד המון שאלות לחשוב עליהן. הוא תמיד היה מדריך ברוחו יותר מאשר אב. כל הזמן כזה רציני. רק כשכבר הייתי מבוגר הוא היה יותר משוחרר וגם אז הייתה לו את הפינה הרצינית.
תמיד היה יותר כיף לראות אותו אחרת.
כל שנה היו רק שני מועדים חשובים בשבילי - יום ההולדת של אמא ויום העצמאות. הוא תמיד התעקש שנכתוב ברכות זה לזה ונתעמק במה שאנחנו מעריכים באדם שמולנו. כשכתבנו לו ניסינו תמיד לרגש אותו אבל הוא רק האזין בשקט והנהן. עם אמא? פתאום אנחנו שומעים אותו אומר דברים שלא חשבנו שיש בתוכו. הוא היה כל כך רגיש. היא תמיד הסמיקה. אני חושב שהוא היה מסתיר את זה מאיתנו. כשחזר מהעבודה הוא היה בא ישר אליה וחיבק אותה ואז האנרגיות חזרו לגופו והיה איתנו עד הלילה.
וביום העצמאות, אתם יודעים... הפעם היחידה שראיתי אותו משתכר ודומע.

שמעו, אף אחד מאיתנו לא מרוצה ממה שהוא עשה בשנים האחרונות.
המעבר לארץ אחרת מוטט את אמא, השקט ששרר בבית, הוא ממש הביא איתו את המוות לכאן.
אבל אני חושב שכדאי לזכור את אבא כמו שרצינו לזכור אותו.
ויודעים מה? גם זה חלק ממנו שאהבתי לראות. כי זאת פעם הראשונה שהוא היה לי אבא. הוא היה חלש וטעה והיה אנושי.
זה היה כמו לקלף בצל ולהגיע לגרעין. אני שמח שנחשפנו לזה רק בסוף אבל זה היה חלק חשוב לכולנו."

כשסיימתי את ההספד אמא ניגשה לעברי. שיערה כבר התחיל להאפיר אבל הוא עדיין היה ארוך, חלק ובריא. עיניה איבדו מהברק אבל נשארו חומות וצלולות. החיוך נשאר על פניה עד לזקנה.
"זה מה שאתה חושב שנמצא בגרעין של אבא שלך?"
"אמא, זה לא הזמן עכשיו."
"אתה יודע למה אהבתי אותו?"
"האמת? לא." כי הם נראו כל כך לא מתאימים.
"אני זוכרת לילה אחד שנרדמנו על המרפסת מול פיצוצי הפגזים. היינו אז בני 25 כשהתחלנו באמת לצאת. אז הייתה מלחמה וידענו שאין ממש איך להתמגן כי אם טיל נופל על הבית, הוא יתמוטט. אז בחרנו לפחות להינות מזה.
וכשאני התעוררתי הוא לא היה שם כדי שאחבק אותו.
נכנסתי פנימה והיה חושך מוחלט אבל צורתו המגושמת הייתה ברורה על הרצפה וקול יבבות שקטות יצא ממנה. חיבקתי אותו ושאלתי
'מה קרה?'
הוא החזיק קריאה למילואים. הוא הסתכל עליי.
'אך בחיים לא תעזבי את המדינה הזאת, נכון?'
ופשוט לא היה לי מה לומר לו. הוא נשבר בזרועי. נרדמנו שם על הרצפה. למחרת הוא לא היה בבית.
אתה יודע מה הפחד הכי גדול שלו היה?"

"להתאהב בבחורה ציונית. כי הוא לא רצה לחיות שם והוא ידע שאם יתאהב באחת זה הסוף שלו. מאז שהכרנו בצבא, הוא רדף אחרי תמיד אבל נאבק בהבנה שאם זה יקרה, העתיד שלו לוט בערפל.

לא עברנו לפה בשבילו. עברנו לפה כי הוא רצה לשמור עליי והפחד שאפגע שם עבר את הגבול. ולא הייתי מרוצה, אבל ידעתי למה הוא עושה את זה ופשוט לא יכולתי להילחם איתו יותר. גם אני אהבתי אותו."

אני זוכר בסוף חייו, באחד הרגעים האינטימיים היחידים שהיו לנו, שנינו ישבנו על בקבוק בירה בחוף יווני מבודד ובהינו בגלים. הוא אהב לצפות בהם במדיטציה.
אז הוא אמר לי, ולא הכניתי לזה חשיבות שם:
'אלוהים, העולם הבא, כל אלו קיימים רק אם אתה בוחר להאמין שהם קיימים.
תדבוק במשהו ותראה שהוא הופך לכח הכי גדול שמניעה את חייך.'

אני מניח שזו המהות של חייו.