ליהל

ליהל,
חשבתי על ההערה שלך על אסף ואופן החינוך הכושל של אבא. את צודקת, הוא באמת נחשב לכושל. אף הורה לא רוצה שהילד שלו יגדל כשהוא מאמין שהמציאות שלו שרירותית ואין קנה להישען עליו. אבל הנה הנקודה: זו התפיסה הכי נכונה של המציאות.
תרבות יפן המסורתית נבנתה על שני צדדים של הטבע שלהם: שדות האורז והאקלים ההרסני. אורז, לעומת חיטה, הוא גידול קהילתי מאוד. אדם לא יכול לגדל ולעבד אורז לבדו ולכן תרבות יפן היא מאוד קהילתית. אין מקום לאינדבידואל בה ובני אדם שווים לפי המעמד שלהם בחברה.
צד שני הוא שהמוות שם כל כך ממשי. בכל רגע יכולה לצוץ רעידת אדמה, טייפון או סופה ולהרוג אותך ואת משפחתך או להשמיד את כל הרכוש שלכם.
זו המציאות שלנו. אנחנו נהנים לחשוב שיש לנו שליטה, אבל היא בגדר אשליה בלבד. גם השליטה שלנו על עצמנו לא באמת קיימת, הרצון שלנו הוא סינטזה של הסביבה והגנטיקה שלנו. וכל לקח שאנחנו מסוגלים להפיק מהמציאות הוא כתלוי התקופה והמיקום.
מה משמעות הדבר? שאם נתפוס את עצמנו כעלה נידף ברוח במקום כאלוהים המכונן מציאות, נהיה פחות מופתעים מהחרא שהמציאות עשויה לזרוק לנו. נגיד אבא מזדיין.
אני חוזר רגע לריק ומורטי, אני אוהב את הסדרה בין השאר כי אין בה קתרזיס. אין בה מסקנה אמיתית. באחד הפרקים הם עוסקים בשאלת הקיום שלנו. האם אנחנו לא בעצם הזיה של אדם אחר והאם הסביבה היא לא הזיה שלנו? המסקנה שהם הגיעו אליה בפרק היא שאנחנו לא נהנדס הזיות שלא מתאימות לרוחנו. אדם מומצא הוא אדם שאין לנו חוויות שליליות שלו. במילים אחרות, האנשים שאנחנו אוהבים קיימים ואמיתיים כי הם מפשלים והם אנשים חרא לפעמים.
תחת מסר זה הם רוצחים כל מי שלא מתאים לתפיסה הזאת וזה מתגלה כהצלחה. עד שהם רוצחים אדם אמיתי שאין להם שום זיכרון רע שלו. מה המסר? שגם זה לא נכון. זה פשוט ההנחה הכי טובה לעבוד איתה במציאות.
כל אמונה באשר היא, כל הנחה, כל תפיסה ואפילו כל מערכת מוסר היא רק משכך כאבים.
"מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא" הוא סיפור שמספרים זה לזה כי המציאות היותר מדויקת - אין לנו מושג, הרבה יותר קשה. במיוחד לתודעה שמחפשת פתרון לחידות.
כשמתעטפים בציצית ומבקשים סליחה מאיזה אל, זה משחק שמבוגרים משחקים כדי לשקר לעצמם שהם יהיו בסדר.
ולמה שנפסיק לשקר לעצמנו? למה שנתבוסס במרירות הזאת? כדי לא להישבר. כשאתה מדויק ביותר למציאות, כך המכות שתחטוף יכאבו פחות. כך לא תופתע, לא תיאבק, לא תפגע.
האם אין אושר בדרך הזאת?
שלא נהיה מגוחכים.
אושר הוא כאשר אתה מרגיש שאתה מתקרב ליעד האולטימטיבי שלך. ריקנות היא התחושה אחרי שהגעת אליו, כשאתה רוצה כבר למות בגיל שמונים (להלן: דובי וינברגר).
איך אפשר להגיע ליעד אם אמרנו שאין כזה ושעדיף לא להתאכזב?
כי יש דברים אמיתיים במציאות. אומנות ואנשים. שירה הייתה קיימת עוד מימי קדם, כמו כן גם לחימה, ריקוד, ציור ופיסול.
גם אנשים קיימים במציאות כמובן ואהבה היא הדבר שעושה אותנו להכי מאושרים.
כדי להיות באמת מאושר, עליך להרגיש שאתה מצליח לשמח אדם הכי בעולם ומתקדם לעבר שלמות אומנותית יותר ויותר.
כשאתה נבגד על ידי אותו בן אדם, עליך לקבל זאת כחלק מהמציאות עצמה בלי להתאכזב וכשאתה נכשל באומנות עליך להבין שאתה צריך לעבוד קשה יותר. אלו כבר לא אשליות, אלו המציאות.
כל מוסר או אידאולוגיה יכשלו. כל ניסיון לכפות רצון פשוט יפיל אותנו.

אני כותב את כל אלו לא כדי שתמחלי לאבא, רק כי אני חולק איתך את המחשבות שעולות בראשי בימים אלו.
זו משנת החיים שאני מפתח לעצמי ונכתבת בספרי. לא לחינם הנזירים הבודהיסטים הם האנשים הכי שלווים ומאושרים בימינו. שלא לדבר על כך שהם היחידים ששלמים עם המוות. לא לחינם דרך הסמוראי לא נופלת על איזה קוד מוסרי, "בושידו" כמו שאוהביפ לזיין את המח אלא נאמנות לאדון יחיד, אהבתו והכבוד הבנוי מכך.
והקושי? למצוא אהבה ללא תנאי במציאות האינדבידואליסטית שלנו.
אומנות כבר יש לי.