נפש ערומה

אז אחרי שהתאהבתי ב-Rick and Morty, בואו אסביר מה אני באמת אוהב שם.

ריק אדם סופר משכיל וסופר נבון. התובנות שלו על חיי האדם כל כך קולעות שזה מדהים.

בפחות משנה מורטי מגיע להבנה שאף אחד לא קיים לשם תכלית מסוימת, אף אחד לא שייך לשום מקום וכולנו הולכים למות. ההיכרות של ריק עם כל היקום והיקומים פתחה אותו להבנות רבות מסוג זה.

"love" is just a chemical reaction that compels animals to breed. It hits hard, Morty, then it slowly fades, leaving you stranded in a failing marriage.

אבל איך מתמודדים עם אלו? יש סתירה בין מה שאנחנו רוצים להאמין בו לבין המסקנות שהתודעה מגיע אליהן.

לכולנו למשל מפריע הרג. יש משהו בגוף שלנו שמקשר בין זה לבין חוויות שליליות (למעט אנשים מסוימים שאינם מסוגלים להקשר לאנשים רגשית ולא חשים רע מכך ואז אנחנו קוראים להם חולים וסוציופתים). מנגד, מוות זה חלק ברור מהחיים. כולנו אוכלים בשר, כולנו יודעים מאיפה הוא מגיע, לאף אחד לא אכפת. יותר נכון, זה לא שלא אכפת לנו, זה שאנחנו מתגברים על כך עם כל מיני חסמים: הן לא מרגישות כמונו, הן טיפשות, זה חלק מהטבע וכן הלאה. כל הטענות האלו פגומות, אבל הן עוזרות לנו להתגבר על הדיסוננס בין הצורך שלנו להרוג כדי להתקיים או להנות לבין הקשיים שלנו עם הפעולה הזאת. באותה מידה, לאומים ודתות עושים את אותו הדבר.

זה מביא אותנו לחטא הבא של התודעה: אנחנו מאמינים שאותם ערכים שאנחנו מצבים לעצמנו הם חלק מהטבע. "כבד את אביך ואת אימך" הופך לצו אלוהים, איטליה הופכת לישות בפני עצמה שיש להילחם עליה, זכויות אדם מוטבעות בנו מלידה. משום מה הן לא שוות הרבה אלא אם הן גזרת אלוהים או משהו כזה. משום מה אנחנו מתקשים להבין שתרבויות שונות מחפשות דברים שונים.

אז קורה מצב כמו שקרה לאחרונה ש-140 אנשים נרצחים בצרפת וראש ממשלת ארה"ב קורא: "זו מתקפה על כל האנושות וערכיה האוניברסלים". בני אדם מבכים שאותם מוסלמים מנותקים מערכים ופועלים בצורה לא מוסרית. אבל זה לא נכון, פשוט קשה לנו להשלים עם ההבדלים הקשים האלו. הערכים האוניברסלים האלו הם בסך הכל ערכי המערב. טוב האדם ואיכות חייו מוחזקים על ידי ההומניזם בעוד את רוב העולם הערבי מעניין יותר האיסלאמיזם. היינו טוב האל שלהם. בעוד צרפת נלחמת כדי שבני אדם יחיו שם טוב, דעא"ש ומדינות מוסלמיות רבות נלחמות נגד הכפירה בערכי המוסר האוניברסלים של האיסלאם.

התודעה היא גוף יוצר, מכונן שדורשת שליטה במציאות ומנגד, נחשפת למידת השרירותיות שלה יום יום. החיים תלויים על חוט השערה, הרצון הוא המצאה אנושית שמולבשת על מנגנונים מכניים פיזיקאלים וכימיים וכל בחירה שעשויה להיראות לנו היא תוצר של חוקים מאוד דתרמניסטים.

ספרים שקראתי טוענים לפרדוקס בפסיכולוגיה. מחד, התיאוריות הפסיכולוגיות טוענות שניתן להסביר את ההתנהגות האנושית בקשרי סיבתיות עם השפעות הסביבה ומאורעות העבר. ה"לוגוס" של הנפש בתרגום פשוט. מנגד, הטיפול הפסיכולוגי אמור להציע דרך לטפל באדם בכך שיחשפו את התודעה לנפש ויתנו לאדם בחירה בחייו. אך איפה הבחירה? הרי אמרנו שזה לא תלוי ב"רצון" האדם אלא בשילוב של גנטיקה וסביבה.

ומכאן אנחנו מגיעים למסקנה שהפסיכולוג לא נותן לאדם בחירה, הוא עוד השפעה סביבתית על נפשו.

אדם שמאמין שאין לו שליטה על חייו לא יכול לשנות אותם ומנגד, הוא לא צריך שיטה בחייו כמו שהוא צריך את אשליית השליטה שמורכבת גם היא מהשפעות סביבתיות על נפשו.

התלישות של החיים והמחסור בתכלית, ההבנה הראשונית שהתודעה מגיעה עם המון סתירות לדברים הפשוטים יותר אצלנו כמו הרגש, כל אלו מביאים את ריק לסוג של ניהליזם. רובנו מתעלמים פשוט מהסתירות האלו (במיוחד אלו שהתודעה שלהם לא חזקה ורועשת כל כך), חלקנו מודעים אליהן ומעדיפים את האשליה, אחרים רודפים אחר פסגות פילוסופיות אקזיסטנציאליות כדי לספק לתודעה רוגע, ריק פשוט חי עם זה. הוא הפך לסוג של ניהליסט. הוא אלכוהוליסט נהנתן פשוט שמחפש להשכיח את תרדות המח. כל אימת שאהבה מופיע בחייו: אם זו חברות, משפחה, חתונה של אדם קרוב, הוא זורק הערות רוויות ציניות וכנות להחריד כדי להסביר את הדכדוך שלו. אין מה להתמקד בערכים, ברגשות עמוקים ובאהבה, אין להם משמעות.

באחד הרגעים הכי נוגעים מבחינתי הוא אומר שהוא לא מאמין בנישואים כי הוא לא הצליח לגרום לזה לעבוד והוא יכול להפוך חור שחור לשמש.

מה הסיכוי שזה באמת אמיתי ולא שקר שאנחנו מספרים לעצמנו כדי שלא נמות לבד? בסופו של דבר ככה כולנו מתים, לבד.

יכול להיות שהוא לא הצליח לגרום לזה לעבוד כי הוא כזה חכם? כי הוא יותר מדי מודע לדברים?

מאחורי השליטה שלו בחייו והשנאה היוקדת שלו לאנשים שלא נחשפו לאמת וחיים את החיים הבורגניים הבטוחים והאידיוטים שלהם (וראוי לציין את הסצנה בסוף הפרק האחרון של העונה השנייה בה המשפחה נקלטת בכדור הארץ והממשלה מיד דואגת לג'ף עם כדורים נגד דיכאון ותכלית והוא מאושר מזה כמו התולעת שהוא), עומד בסופו של דבר בן אנוש. כבן אנוש גם הוא עבד לרגשותיו ואהבותיו הקשים. הוא לא יכול להתעלם מהם.

הוא בוכה כשמורטי בסכנה ומחפש להגן עליו, הוא מנסה לדאוג לאוהבים שלו ולא להתעלק עליהם, הוא רוצה שהם יצמחו, הוא פוחד מהבדידות.

זה הדבר הכי יפה שעומד מאחורי Rick and Morty. בפרק של הראשים המעופפים המשפחה ניצבת בין הדילמה להתמסר לאורח חיים בריא שיעשה אותם מאושרים אבל דורש לקבל חוקיות פגומה לעולם שעשויה לבגוד בהם בטווח הארוך, או לקבל שרירותיות מוחלטת וחסרת ערכים ולזרום עם הרגע. ריק יכול לעשות דברים נפלאים כי הוא לא פוחד מהמוות, מהפגיעות ומהעליבות כי הוא נחשף אליהם בצורה כל כך חזקה בחייו. הוא מסוגל לצעוד קדימה בלי להילחץ ולקבל החלטות נכונות בשל כך. אבל הוא לא מסוגל לעשות את המסע הזה תוך כדי שאכפת לו ממה שקורה.

אני אוהב את ריק כי אני מתמודד עם אותן התנגשויות בין האשליות שהתודעה מאכילה את עצמה לבין האמת הכנה ביותר וקשה לי להתמודד איתן. אני מסתכל על ג'ף סמית'ים למינהם ואני מצד אחד מכנה בטיפשות והאטימות שלהם שמאפשרת להם להעריך את הדברים הפשוטים כמו זיון, אוכל חרא ומסיבות רועשות ואינם צריכים לצלול לדיכאון עמוק, ומנגד אני נהנה מהניתוק החופשי שלי מהשיגרה הגנרית ומהיכולת שלי לגרות את עצמי בצורה פנימית בלי רעשים חיצוניים.

אני אוהב אותו כי בסופו של דבר אני רואה אדם מאוד בודד ומסוגל להתחבר לבדידות שלו. איש לא מצליח להבין מה שריק ראה ואת הסיבה שהוא מאמין במה שהוא מאמין. איש לא חושב כמו ריק בסביבתו ולכן הוא לא יכול להיות קרוב לאדם אחר. אין אף אחד שיחלוק איתו את הסבל שבעיסוק בקיומיות.

ואני גם בודד באותה מידה. אנשים לא מדברים איתי על הדברים שאני כותב עליהם. כשאני מגיע לבסיס כל יום, נושאי השיחה שלנו מאוד רדודים. פוליטיקה, כסף, עבודות ואנשים. אני שונא את זה. כשאני מוצא חבר שכן חולק איתי את האהבות האלו, זה מכיוון נורא שונה כי אנחנו חוקרים את העולם בצורה אינדווידואלית.

אני אוהב אותו כי הוא מנסה מאוד להתנתק מהאנושי שבתוכו ומתקשה לעשות זאת.

שמעתי שאומרים שדמויות המשנה בריק ומורטי קיימות כי לא ניתן להתחבר לדמויות הראשיות.

אני לא מבין את זה. ריק מבחינתי הוא אחת הדמויות הכי אנושיות שראיתי על המסך, ולו רק כי הוא מאוד מזכיר לי את עצמי. עם כל הדפקות, החולשות והיכולות שלו.