לטל רוחות של נשים

לטל שלום,

בטמן עוסק הרבה בפנימיות מול חיצוניות. בקונפליקטים פנימיים שיוצאים בהתגלמות דמויות פסיכותיות כמו הג'וקר. במובן זה, בטמן בתור דמות לבד משעמם לאללה.

אז נעסוק בהארלי קווין. הארלי קווין היא אחות שטיפלה בג'וקר במוסד למשוגעים. היא הוקסמה מהעוצמה, הביטחון הקורן, האידאליזם הדי ניהליסטי שלו. לא פלא, כולנו מוצאים קסם בג'וקר. זו דמות מעניינת. היא חקרה אותו היטב ובחנה כל צעד שלו כדי להבין את הדמות. היא הפכה להיות חלק ממנו. היא התאהבה בו.

וכמו בכל התאהבות חזקה, הראציונליזם נזרק מהחלון והיא משחררת את הג'וקר מהמוסד.

הארלי קווין אינה רעה. היא ילדה ארית טובה שחלומותיה גרמו לה לסטות מדרך הישר. אהבתה חשובה לה. ב"אהבתה" אני לא מדבר על הג'וקר אלא על האהבה עצמה והבדיונות שהיא מנגנת של בית עם ילדים. זה מה שהארלי רוצה. לכן היא רודפת אחרי התחת של הג'וקר, זורמת עם התוכניות שלו לחסל את בטמן בשאיפה שזה יקרב ביניהם ומדוכאת כל פעם שזה נכשל. כי הג'וקר הוא בסופו של דבר ליצן מופרע שכל התמקדותו היא כאוטיות.

אני אוהב את הארלי קווין כי היא מייצגת בעיני קונפליקט שיש לכל הנשים. אתן חלשות מגברים. זה התגלם במיוחד בשחר ההיסטוריה אבל עד היום אנחנו רואים עדויות לכך. נשים הן המטפלות העיקריות בילד, הן אלו שנושאות אותו ברחם, מספקות את החלב, מכינות לו לאכול ומגנות עליו.

כל אלו דורשים משאבים רבים. אבל אין לכן זמן לספק משאבים אלו כי אתן מותשות מכל הטיפול. פה מגיע הגבר לסיפור ומספק את צרכי הנשים. בברירה זוויגית זו, אישה מחפשת גבר שאפשר להיות תלוי בו. הוא צריך להיות חזק, פעיל ומסוגל לספק את צרכיי ילדיו. הוא צריך להיות צייד. היא צריכה לחוש חלשה לידיו כדי לדעת שהוא אימתן, מרוסנת על ידיו כי הוא יודע לדרוש מה שהוא רוצה.

הקונפליקט הוא בין הפסיביות לאקטיביות. באנגלית יש לזה מילה הרבה יותר טובה - submission. התמסרות. כי אתן לא רוצות לותר על מי שאתן, על החופש והנפש שלכן אבל זה חלק מהחיפוש אחר גבר.

כך אני רואה את זה לפחות, לא היו לי שחלות אף פעם. אני מתמודד עם הדרישה שלי מעצמי ולפעמים גם משל נשים לדרוש מה שאני רוצה בכוח. אני שונא את זה.

אין הכוונה רק שנשים חלשות. Kill Bill הוא סרט אדיר כי הוא מתאר את האמהות בצורה יפה. מה אישה יכולה לעשות אם יקחו ממנה את הילדה שלה.

אני מרחיק לכת... רבתי עם אמא שלי היום. אני באופן כללי ממש מתוסבך לאחרונה עם נשים.

המרוקאית כתבה לי לאחרונה:

"Have anyone ever told you that you're perfect?"

ו... וואו. בשבילה זה קשה כי היא מאוד אידאליסטית. המח שלה מסרב להיפתח לאפשרות שאני מושלם בשבילה אבל רגשית היא חשה אליי משהו אדיר. היא אומרת את זה כל כמה זמן כאשר אנחנו נופלים לניגודים האידאולוגים שלנו.

ואני? אני נגעל. לא מצליח להתחבר אליה באמת ולא מבין למה. כי היא מאוד מתאימה לי גם. לעומתה, אני לא נותן לאידאולוגיה להשפיע עליי. אני לא אידאליסט בכלל.

ואז יש את נועה שיצאתי איתה אתמול. מה זה יצאתי? באתי לבסיס עם בקבוק יין לא רע ועוגת גזר. זה קיטשי להחריד איתה. הכל קל כל כך. אני רומנטיקן. אני יודע מה נשים אוהבות ואני אוהב לתת להן מה שהן אוהבות. לבשל, לקנות יין טוב, לצייר, לכתוב, לאהוב, לראות סרט טוב ולסבן אותן עם "עובדות החיים". וזה מעצבן אותי שזה עובד עליה. ובכיוון המנוגד לחלוטין, היא כל כך שטחית שאין לי על מה לדבר איתה.

עם המרוקאית זה עובד כי שנינו ממש נבונים והכל ושנינו קצת מופרעים. איתה? היא לא יודעת מה זה מיזנטרופ, מה זה אלטיסט, מה זה פרגמטי. אני צריך להסביר לה דברים ואני שונא להסביר וכשאני מסביר אין לה תובנות אמיתיות.

אני נמשך למרוקאית. ייתכן שמה שחסר לי עם נועה זה האתגר האינטלקטואלי. היא לא מאיימת עליי.

יצא לי להסביר לך פעם בכמה זמן משהו והתשובה שקיבלתי השאירה לי שאלות שכתבתי עליהן שורות שורות.

ייתכן שעם רוני זה אותו סיפור. היא לא מאתגרת אותי. היא מסכימה איתי כל הזמן.

ואז יש אותך... צילמתי אתמול וידאו, אני מתחיל לעבוד על פורמט חדש. למה? כי הכתיבה היא מחיצה נוחה מביטוי חזק של רגש. התבוננתי למסך, שבמקרה העיניים שלי היו בו אבל בדמיון נקלעתי לעיניים החומות שלך ו...נתתי את המחמאה שאני חייב לך. אני לא אכתוב את זה. את צריכה לראות זאת. רק כך זה אמיתי.

אבל מה שכן, אני מרגיש תמיד שיש אותך האמיתית ואותך כפי שאת רוצה לשדר. זאת שמגנה על הפנימי שבך. החיצונית בטוחה מאוד, חזקה מאוד אבל מזוייפת בעוד את הפנימית... מדהימה אותי כל פעם מחדש, גורמת לי לחייך, להעריך אותך, לחוש אליך סימפתיה. כי היא לא חזקה, היא עדינה אבל גמישה. היפנים מתארים את זה כרוח באורנים. הברושים נוקשים חזקים ואיתנים אבל נשברים מטיפת רוח. האורנים העדינים מתקפלים בעת רוח וחוזרים ומצליפים ונשארים עומדים לנצח.

והמחיצה בין שתי הטלים הוא הרעב שלי לעוד. כמו לאכול לובסטר אם אכלת שלו יש מעטה חיצוני ומה שאתה רעב אליו באמת הוא הפנימיות הרכה, המזינה והטעימה (רק שעם לובסטר אפשר לדחוף לתוך סיר רותח והכין מזה מרק). לפצח, לפרק, לחקור בשביל עוד. האם את מצליחה להבין אותי?

ואז יש את אמא שלי. אם היא מתקשרת פה באיזו שהיא צורה זה כי היא מקור הבעיות שלי עם נשים.

היום ישבתי בשולחן האוכל איתה אחרי תקופה ארוכה. היא לא מספרת מה מפריע לה, היא מנסה לפוצץ את המח שלך בעזרת המבט כאילו יש לה תכונות טלקינטיות (חבל שאין לה).

היא דיברה על נושאים שידעה שיגרמו לי לדבר בצורה שלי: מגש הכסף, מתווה הגז ובשר וסרטן. אני לא רוצה לעסוק באלה כי אני לא אוהב להתווכח עם אנשים עליהם. אני לא רוצה להוכיח את עצמי.

כשאני מדבר עם סאנה (המרוקאית) או עם אדם אינטיליגנטי אחר, אני מגלה לפתע אנשים שאומרים מחשבות שאני מעדיף לשמור בראשי כי הן כל כך סוטות. סוטות במובן של אנשים שונאים אותי עליהן. אבל אני מסרב שלא לחשוב אותן כי זו האמת שלי. אני מרגיש לפעמים כמו הבחור המסכן מ1984 שידוע ש2+2=4 אבל לא יכול לפלוט את זה.

אבל זה הקאץ' - היא לא מסכימה איתי בנושאים האלו כי... אין לה דעה אמיתית. הדעה שלה נצמדת לדעה של החבר האחרון שלה. במקרה הזה לאיזה אידיוט מהשמאל. אבל אני מחבב את האידיוט הזה מהשמאל, הוא נותן לי בקבוקי יין, מיודד עם אנשים חזקים, אדם חביב למרות דעותיו המטופשות. אני שונא אותו רק כי הוא חושב שדעה שלו שווה משהו. הוא הבחור למשל שהאיץ בי לתת לך פרח לילייה. הקשבתי להצעותיו כי הייתי אובד עצות והוא היה משוכנע במאה אחוז שזה יעבוד. אידיוט.

אחרי זה היא המשיכה ותקפה מכיוון זה שאני מבודד מהמשפחה ולא יודע מה קורה איתם. זה כואב לי כי אני לא רציתי להיות מבודד מהמשפחה.

היא גורמת לי להיות מנוכר מהם. למה לעזאזל? כי היא לא מסוגלת עם כך שאני עובד הרבה. אני עובד הרבה מכל כך הרבה חרדות שכתבתי עליהן בספר ונהנה להציג לך. היא מחפשת שנהיה שם בשבילה לנצח. שנהיה ההורים שלה.

התעייפתי מלריב איתה. יצאתי לבית קפה שלי לאכול עוגת גבינה וקפה (אני אוהב לאכול עוגת גבינה עם קפה כשאני כותב).

התקשרתי לאבא שלי. אחרי שהבהרתי לו ובמיוחד לעצמי מה הסיטואציה הרגשית, היינו - אני אוהב אותך אבל שונא אותך כי בעיניי המעשים שלך לא מוסריים בעיני, היחסים בינינו השתפרו. כי הוא מבין שאני אוהב אותו ויש גבולות אסורים לדבר עליהם וגם אני מבין את זה ויכול להתמקד בדברים האחרים.

איתה זה לא אפשרי כי היא כולה אמוציונלית, לא ראציונלית, חסרת שליטה על הרגשות שלה, פראית ולא מתורבתת.

והאם לא כל הנשים? האם הארלי קווין היא לא דגם של כל הנשיות והקונפליקטים שלכן בין הצורך לשלוט בעצמכן לבין הצורך להישלט על ידי גבר?

הייתה תקופה שלא האמנתי בכך.

תאמיני או לא, אחד הרעשים הכי חזקים בראשי הם בין הצורך שלי להיות אוהב אדם הומניסט, פמניסט, אקוויליסט שכזה לבין התפיסה שלי של העולם. אני מאוד אוהב לראות נשים שוות לגברים. אני מאוד רוצה שיוויון תרבותי בין המינים. אבל מה שאני מאמין שהוא אמת, מתנגש עם כך. ואיך לא? המודל שלי של אישה כל כך חלש וחזק בו זמנית. תמצית הנשיות הסטריוטיפית. מלאה בפאתוס וצעקות והתגוננות ומנגד כל כך מתרפסת לגבר חזק, מעצבת את זהותה לפיו, מאמצת את דעותיו.

היא חלשה. וכשאני מדבר עם אבא שלי אני מבין לחרדתי שגם הוא חושב כך. מה זה אומר? תמיד כעסתי עליה או שנאתי. לא הבנתי מה הם עושים ביחד. לפתע הוא הבין את זה גם, שהם קצת מנותקים זה מזה. זו עוד אמת שלא יצאה למילים אף פעם מהחשש לכשתצא. אבל היא יצאה במובן מסוים ברמיזות דיפלומטיות ועכשיו אנחנו מתמודדים איתה.

אז העניין העיקרי שלי במכתב זה הוא הנ"ל - אני אחוז תקווה שאצליח לפצח את הקשיים שלי בלאהוב ואת המחסום שלי עם נשים.

אני רוצה נחמה. שתאמרי לי שהתפיסות שלי על נשים מעוותות ותפרטי ותסבירי. אני רוצה שטל כפי שאני אוהב אותה תעמוד זקוף ותוכיח לי שוב מחדש שיש עוד נשים ששווה לאהוב ולא כולכן רוחות משעממות.