נפש ערומה

בהיכל זה פעם עמד ילד שדמעות זלגו מעיניו כשהוא התחנן מאדני לשחרר אותו מהכאב.
אחריו נער ששאף להנהיג את העולם לאופק אידאי יותר.
וכעת? כעת עומד גבר שרואה בהכל שטויות. הם מטפסים במעלה ההר בטיפשותם. הוא כבר לא צוחק מהבדיחות שלהם, כבר לא משוחח איתם, כבר לא מוצא טעם עמוק יותר לקיום. זיעות ניגרות על מצחם. הוא יודע יותר מדי. לשם מה לו לטפס במעלה ההר? לסבול כך כשאין טעם לסבל? והוא מפחד לסבול כעת, כי זה אומר שעליו לסיים את חייו. כי אין שום דבר לחיות למענו ששווה את הסבל. הכל רלטיבי.
משום מה הוא לא מתאבד, למה זה?
הוא מסיט את מבטו מהמקדש המאפיר, המזדקן, הרעועה אל עבר האופק. השביל משתרך למטה קילומטרים. המאמץ שלו היה אדיר. הוא מביט בפרחים, בדשא הירוק, שומע את הרוח מנגנת שיר מרגיע.
נמאס לי כבר לדבר על אידאות. נמאס לי לעסוק במש"קית, להילחם, לרדוף. כשאני חוזר למקדש הזה פעם נוספת, אני מבין שזו פתיחה של תקופה חדשה בחיי. אני לא רוצה לעסוק עוד בסבל. למלא שורות על שורות על ייסורים. אני רוצה לתאר את משק הפרפר ואת טעם המזון.
אני רוצה לעכל את העולם כמו עלה נידף ברוח. להפסיק לכתוב בבומבסטיות. אני רוצה להביט למוות בעיניים ולא לפחד ולא להרגיש שפיספסתי משהו.