נפש ערומה

השעה שש בוקר. התארגנתי מהר כדי להגיע למשרד בזמן. אם המפקדת שלי תדע שישנתי מחוץ למשרד, היא תהרוג אותי.
ארזתי את התיק. הוא התעורר תוך כדי. ממש לא רציתי לדבר איתו עכשיו. הוא הסתכל עלי. זה ממש מביך. סידרתי את החזייה שלי מתחת לא' והוא בחן אותי עם העיניים החומות הגדולות שלו. הוא באמת היה ילד. תמים כזה ועדין. כנראה שזה מה שמשך אותי אליו. זה גבל בין תמימות לטיפשות.

"למה את אף פעם לא צוחקת?"
"נו, זה לא שיחות לעכשיו."
"לא, באמת, בחיים לא ראיתי אותך צוחקת."
הסתכלתי לו לעיניים. הוא לא הבין מה עשינו הלילה כנראה. זה לא מאהבה או מחיבור. זה לא מתשוקה או רצון. זה שפשוט כי זה היה. לילה בבסיס, הוא היה איתי בעמדה ודיבר שעות ואני הייתי שם אז זה קרה.
"אתה ממש תמים עם אנשים"
"נכון. אני חושב שזה כי אני בוחר להאמין."
"כנראה לא נפגעת מספיק."
"כולם נפגעים." וזה טיפת אמת בעולמו הילדותי. אין אדם שלא מתמודד עם הסדקים בעולם הציפיות שאנחנו בונים לעצמנו.
כל מבט של גבר אחר מאז התאונה כאילו רואים את כולי בלי הבגדים כמתווך.
הוא לא היה שונה, אפילו עם כל התום שבו.
אבל האם כולנו נפגעים במידה שווה? זו כבר שאלה אחרת. ייתכן ואני סתם רגשית יתר על המידה. מלא נערות מאבדות את הבתולים בגיל שלוש עשרה. אולי זה למה זה השפיעה עלי כל כך. שכבתי עם רבים אחרים מאז. בשבילי זה כמו משחק, אני נהנית לצאת עם הערסים הכי גדולים ולסרס להם את הצורה בדרך.
אבל אני מתקשה להאמין שהוא חווה את מה שחוויתי.
"לא נפגעת מספיק."
"אני מעדיף לחשוב שבני אדם טובים מיסודם."
"וכשתיפגע?"
"אשכנע את עצמי שהכל בסדר."
וזו בדיוק הבעיה עם התמימות שלו. החולשה.
"אתה עכשיו מבין למה אני לא צוחקת?"
"לא."
"אתם צוחקים כדי לגלגל עם הלשון את כל הדברים המטרידים שקורים לכם. צחוק זה בסך הכל דרך להתנתק מסיטואציה לא נעימה. אני מעדיפה לא לברוח למקומות האלו. אני צריכה להבין את המציאות באמת כדי לא להיפגע."
"אז את מעדיפה לחשוב שכולם חארות?"
"לא חארות. אף אחד מהם לא רע. הם פשוט בני אדם. מפחדים, אינטרסנטים, חלקם מאוד טיפשים, חלקם תמימים וכל זה פוגע באנשים אחרים."
"אבל אז אין פה קסם."
"יוסי אתה ממש מתוק. אבל אתה חייב להתבגר."
איזה קצין אחד בא לבקש שירות והוא ניגש אליו. למה בכלל הזדיינתי איתו? הוא מאוד שונה מהגברים שאני בדרך כלל יוצאת איתם. גם אין את הכיף הזה שבלגרום להם לרדוף אחרי, הוא גם ככה עושה את זה עם כולן.
אני לא יכולה גם להיות קרה אליו. הוא חם מדי.
אני זוכרת כשהתבוננתי עליו מחזיק את הגיטרה שלו בשמירה, היה בו משהו שאין באנשים אחרים. הוא אהב בני אדם. וכמו בכל אהבה קשה, הוא בחר שלהתעלם מהפגמים האינהרנטים בהם והדברים שגורמים להם לפגוע בו. אהבתו חשובה לו יותר מדי. יש בזה משהו להעריך. משהו כיף ביכולת להנות מבני אדם בלי לחשוד בהם.
"יוסי..." אמרתי והוא הסתובב.
"אין לך בעיה לשתות פה נכון? פשוט חשבתי אולי פעם הבאה ניקח כמה בירות." לא היה אכפת לי שהקצין מסתכל עלינו.
"אני לא אוהב בירות" הוא אמר.
"אה, אוקיי." ושם זה הסתיים. קשה לשכנע את עצמך להכיר אנשים חדשים אחרי שנים של בדידות.