יום שלישי, 22 בדצמבר 2015
יום ראשון, 20 בדצמבר 2015
בערוב הימים למדתי לשנוא את שפירא. אני מבין את הצורך בו כמו גם בנח הררי ובשאר החברים. גם לי היה את הצורך בהנחיה סכולניסטית בתיכון. אני מאמין שיש חסך בפילוסופיה לילדים בגיל הזה וברשימת מקורות טובה להתחלה. שפירא וחבריו נופלים לנישה הזאת ומלווים תלמידים כאלו.
Philosophy of Life הוא אוגדן מקסים לאובד עצות. מנגד... סביר להניח שאם הם באמת היו מתאימים לנישה הם היו נופלים לנישה.
אני מתחיל את הספר בהקדשה לעצמי מהעבר שיהיה אוגדן לאובד עצות מהתיכון. אני מקווה שמישהו יקרא אותו וימצא ספריה מצוינת להתחיל לעיין בה.
התקפי החרדה בילדות
יום שישי, 18 בדצמבר 2015
ריק ומורטי פרק 3 עונה 2 הניתוח
יום שבת, 12 בדצמבר 2015
ושוב הגנבתי מבט חטוף אל אדן החלון בתקווה שאותה אחת שהתאהבתי בה תהיה שם. הלהבה הקטנה שעוד דולקת בדמיון, שתופיע שוב ותצית את כל הבית ותעשיר אותי בחום האדיר. אך מאז הפעם האחרונה עברו עידנים ואין עוד תקווה או טעם להאמין, אבל אני מוכרח, לשם השפיות.
ומה זה שם? זה קרה! ולא רק שהופעת, גם הגנבת חיוך בין שפתייך ועשית אותי למאושר. צנחתי באותו לילה מרוצה למיטה ובחלומות שוב צצת כבעבר והטרדת את מנוחתי, ואין דאגה כי זו טרדה רצויה.
ומה היה אז בחלום?
עיניך הכחולות חדרו לנשמתי וגרמו לי לרקוד כרצונך. הזמנת אותי ליום הולדת שלך בחצר האחורית לבית ולא הבנתי איך אני מתקשר לשם. נשכבתי בפינה, לא מוכן אפילו לנסות לדבר עם איש משם. אני לא הטיפוס הדברן. עצמתי עין בחלום וכשפקחתי עברנו שני שליש מהדבר הזה. ניגשתי אליך וכעסת עליי, כנראה שבצדק. אבל מה ציפית? ומה אני חשבתי? זו הייתה ההזדמנות שלי וזו הייתה הבדיקה שלך ואין סיכוי שאכשל.
אז התערבבתי בין האנשים, והם הציפו אותי ושנאתי את זה והסתכלתי עליהם באותו תיעוב. לא תיעוב... חוסר מילים. שזה מצחיק כי שנינו יודעים שיש לי יותר מדי מילים בדרך כלל. אז אני לא מצליח להשחיל מילה ובמקום זאת אני מחפש איזו אחת... מי? מי זאת האחת?
היא האחת. האחת שבאמת משנה משהו. האחת שחשובה לי יותר מכולן. האידאה, אפשר לקרוא לה, אבל היא לא אידאית. היא פגומה בדיוק כמוני ואם כבר האידאליות היא בכך שהיא ממש כמוני.
מתוסכלת, עצובה, מוטרדת ומנגד נהנתנית. חייכנית, קלילה, חסרת קדושה וטהרה. יפה. מפחדת מעצמה. דומה לי.
ומה יש בינינו בעלת העיניים הכחולות? אני לא יודע. את כמו מציצה חד פעמית בשבילי. לא יותר ולא פחות. העיניים הכחולות הופכות אותך למציצה ראויה פי שתיים כי המבט המקפיא גורם לי להרגיש בעל שליטה על העולם ופה קבורה העצם. את לא יותר מכלי לסיפוק האגו. יפה, מעריצה שלי, קוראת באדיקות זבל שאני כותב כדי להרשים אותך. אבל בחיים לא אדחוף אף איבר לחור הלח שלך. הוא לא ראוי לאינטימיות, לקירבה, לחולשה אמיתית. לערום גלוי באמת שלי. לטקסטים המקפיאים והמצמררים. לעליבות, חולשה, רומנטיזציה. לאמת הטהורה. ואם אני חלש פה בערב רב של בני אדם, אחפש את אותה אחת חשובה באמת.
ואם לא אמצא? אז לא אתפלא. ואם אסבול? אז זה חלק מהחיפוש. את מבינה אותה אחת, שהיא למעשה העיקר של הטקסט הזה ואבן הראשה של נמעניו, אני כבר לא מצפה לדבר. בטח שלא לטוב. איני מצפה לחבק אותך כפי שאני רוצה או לגונן עליך כפי שאני צריך, ובכך אני גם לא סובל יותר. כי אני לא מרגיש שאני מפספס משהו.
אני רוצה, אבל רק במובן הזה שכל התנועות שלי מכוונות לפי אותו רצון. ולא יותר, לא עוד ציפייה שזה יניב דבר.
ובמילים אחרות, לא השושנה עצמה היא העיקר, לא הריח, היופי, התענוג שבעכשיו, אלא הזמן, המאמץ, הרצון שלי להתקדם לעברה. ומה זה אומר? שלא עוד אחשוש לאהוב אותך ולהתבזות. לא עוד אפחד שתברחי, כי את כנראה תברחי שוב. ואעניק לך את מלוא ליבי כפי שאני מעניק ליתר אהבותיי שדווקא מספקות את מבוקשי.
והערצה? הצדעה? זה לא תקבלי ממני. כי אני לא פה כדי להעריץ אותך. את לא ראויה לכך, כי את כמוני, אנושית, אנושית מדי. וכך אני למעשה אוהב אותך. זה אמנם נראה כרגש פחות בהרבה עם מלוא העליבות אבל דעי כי הענקתי לך נשק חזק בהרבה. ועדין בהרבה. כמו חרב קטאנה. מורכב בהרבה. עם נוקשות ורכות כאחד. סבל ואושר מתערבלים יחד. וזה עשוי לבלבל. אל תדאגי, זה מבלבל גם אותי.
והמתנות שאני מעניק לך... הן ממלוא הלב. והחיבוק שאני נותן לך, הוא כמו מבט חטוף לתוכך. מנסה לנשום הכל ולחיות את הרגע שאני כל כך נהנה ממנו.
וכשהתעוררתי מהחלום הדפוק בבוקר, ידעתי שעליי לכתוב אותו. חבל שרק נרדמתי לפני. בחלום השני המסיבה כבר נגמרה. ייתכן שמוטב, כעת אני סמוך ובטוח שיש בידי כל התשובות, עכשיו באמת ניתן לחתום את הספר ולדעת איך לסיימו והשאלות שכנראה עולות לך מכל המטאפורות האידיוטיות שלי יענו רק בשיחה טובה, שימי לב איך אני משחד אותך לאחת, כי אני נהנה מהן כל כך.
נכנסתי לתוך ביתה ומצאתי משפחה מקפיאה דם עם העיניים הכחולות שלהם. הם נראו נורא נחמדים בהתחלה עד שהם התאגדו והיה עליי לברוח משם. היה להם כח אדיר שקשה לתאר. קרירות ורוע פולני (ואל תעלבי כי את פרסייה, לא?). כשהתרחקתי מהמבנה והסתכלתי מעלה ראיתי שבכלל מדובר בבניין דירות מצהיב. אולי הם לא כאלו חזקים כמו שחשבתי, הם די עניים.
ומה כל זה אומר?
לא חשבתי לעולם שאסיים את הסיפור הזה שהתחיל איפה שהוא עם בואי לקרייה. חשבתי שהחיים הם סיפור שלא נגמר אבל איך שהוא יש לי את כל התשובות שחיפשתי ואני די רגוע עכשיו. את מאמינה? כי גם אני לא.
יום שלישי, 1 בדצמבר 2015
אחריו נער ששאף להנהיג את העולם לאופק אידאי יותר.
וכעת? כעת עומד גבר שרואה בהכל שטויות. הם מטפסים במעלה ההר בטיפשותם. הוא כבר לא צוחק מהבדיחות שלהם, כבר לא משוחח איתם, כבר לא מוצא טעם עמוק יותר לקיום. זיעות ניגרות על מצחם. הוא יודע יותר מדי. לשם מה לו לטפס במעלה ההר? לסבול כך כשאין טעם לסבל? והוא מפחד לסבול כעת, כי זה אומר שעליו לסיים את חייו. כי אין שום דבר לחיות למענו ששווה את הסבל. הכל רלטיבי.
משום מה הוא לא מתאבד, למה זה?
הוא מסיט את מבטו מהמקדש המאפיר, המזדקן, הרעועה אל עבר האופק. השביל משתרך למטה קילומטרים. המאמץ שלו היה אדיר. הוא מביט בפרחים, בדשא הירוק, שומע את הרוח מנגנת שיר מרגיע.
נמאס לי כבר לדבר על אידאות. נמאס לי לעסוק במש"קית, להילחם, לרדוף. כשאני חוזר למקדש הזה פעם נוספת, אני מבין שזו פתיחה של תקופה חדשה בחיי. אני לא רוצה לעסוק עוד בסבל. למלא שורות על שורות על ייסורים. אני רוצה לתאר את משק הפרפר ואת טעם המזון.
אני רוצה לעכל את העולם כמו עלה נידף ברוח. להפסיק לכתוב בבומבסטיות. אני רוצה להביט למוות בעיניים ולא לפחד ולא להרגיש שפיספסתי משהו.
יום שני, 30 בנובמבר 2015
"אבא... אבא היה אדם נורא שקט.
הוא לא היה אומר מילה לא במקום. תמיד סקר את הסביבה, היה ממוקד. אבל זה לא כי היה ביישן.
אני זוכר שפעם הוא חנך קבוצה חדשה והתיישבתי לידו והוא צפה בהם מבצעים רנדורי ו... צוחקים. הוא שנא כזאת התנהגות באימון. שכולם מפסיקים לתרגל כדי לדבר ביניהם. ברגע אחד הוא צעק דממה וכולם סתמו את הפה.
זה לא היה דוג'ו עצוב, כולם פשוט היו מרוכזים במה שקורה בתוכם וסביבם, בעבודה עצמה במקום בדיבורים.
לא הרבה הכירו את הצד הזה אצלו, כשהתחלתי להתאמן בגיל שמונה אני זוכר שחבורת גברים מיוזעים מתבוננים בי בדריכות כשאני מחזיק חרב שבגובה שלי והוא עובד איתי ואז היה לו מבט בעיניים... כאילו הוא רוצה להרוג אותי כשחתך בבת אחת את האוויר.
אבא היה בראש ובראשונה אומן. אם היה נתקל בכלי נגינה שלא ראה מימיו, הוא היה מצמיד את השפתיים לחורים ומנסה להתחיל לנשוף עד שיצא מזה מוזיקה.
הוא אהב לחקור כל דבר שבא לידו והמלאכה המרכזית שלו הייתה חשובה לו במיוחד.
אני זוכר שהייתה מדבר איתו ברגיל ואז הייתה מזכיר משהו שראית בUFC או קרב מגע והוא פתאום שינה פאזה לגמרי.
כל דבר היה בשבילו חקירה פנימית, הוא אף פעם לא שיתף איש בהן, אפילו לא אותי. הוא האמין שעל כל אדם לגלות את דרכו לבד.
כל פעם ששאלתי אותו שאלות הוא במקום נתן לי תרגילים לבצע. כשהראיתי לו את הגילגולים שלי, הוא שם לי חמש כריות אופקיות ואמר לי להתגלגל מעליהן ואז חמש אנכיות.
כשהראיתי לו את האגרופים שלי הוא פשוט עזר לי לבנות מאקיוורה.
כשהייתי ממש קטן זה היה מבלבל במיוחד. התשובות שלו תמיד היו מדויקות. 'מה קורה אחרי המוות?'
'לא יודע'
'יש אלוהים?'
'אין לי מושג'
'למה הירח משתנה בשמיים?'
או! הוא לא היה משיב, הוא היה פותח לי ספר ומראה ומוסיף לי עוד המון שאלות לחשוב עליהן. הוא תמיד היה מדריך ברוחו יותר מאשר אב. כל הזמן כזה רציני. רק כשכבר הייתי מבוגר הוא היה יותר משוחרר וגם אז הייתה לו את הפינה הרצינית.
תמיד היה יותר כיף לראות אותו אחרת.
כל שנה היו רק שני מועדים חשובים בשבילי - יום ההולדת של אמא ויום העצמאות. הוא תמיד התעקש שנכתוב ברכות זה לזה ונתעמק במה שאנחנו מעריכים באדם שמולנו. כשכתבנו לו ניסינו תמיד לרגש אותו אבל הוא רק האזין בשקט והנהן. עם אמא? פתאום אנחנו שומעים אותו אומר דברים שלא חשבנו שיש בתוכו. הוא היה כל כך רגיש. היא תמיד הסמיקה. אני חושב שהוא היה מסתיר את זה מאיתנו. כשחזר מהעבודה הוא היה בא ישר אליה וחיבק אותה ואז האנרגיות חזרו לגופו והיה איתנו עד הלילה.
וביום העצמאות, אתם יודעים... הפעם היחידה שראיתי אותו משתכר ודומע.
שמעו, אף אחד מאיתנו לא מרוצה ממה שהוא עשה בשנים האחרונות.
המעבר לארץ אחרת מוטט את אמא, השקט ששרר בבית, הוא ממש הביא איתו את המוות לכאן.
אבל אני חושב שכדאי לזכור את אבא כמו שרצינו לזכור אותו.
ויודעים מה? גם זה חלק ממנו שאהבתי לראות. כי זאת פעם הראשונה שהוא היה לי אבא. הוא היה חלש וטעה והיה אנושי.
זה היה כמו לקלף בצל ולהגיע לגרעין. אני שמח שנחשפנו לזה רק בסוף אבל זה היה חלק חשוב לכולנו."
כשסיימתי את ההספד אמא ניגשה לעברי. שיערה כבר התחיל להאפיר אבל הוא עדיין היה ארוך, חלק ובריא. עיניה איבדו מהברק אבל נשארו חומות וצלולות. החיוך נשאר על פניה עד לזקנה.
"זה מה שאתה חושב שנמצא בגרעין של אבא שלך?"
"אמא, זה לא הזמן עכשיו."
"אתה יודע למה אהבתי אותו?"
"האמת? לא." כי הם נראו כל כך לא מתאימים.
"אני זוכרת לילה אחד שנרדמנו על המרפסת מול פיצוצי הפגזים. היינו אז בני 25 כשהתחלנו באמת לצאת. אז הייתה מלחמה וידענו שאין ממש איך להתמגן כי אם טיל נופל על הבית, הוא יתמוטט. אז בחרנו לפחות להינות מזה.
וכשאני התעוררתי הוא לא היה שם כדי שאחבק אותו.
נכנסתי פנימה והיה חושך מוחלט אבל צורתו המגושמת הייתה ברורה על הרצפה וקול יבבות שקטות יצא ממנה. חיבקתי אותו ושאלתי
'מה קרה?'
הוא החזיק קריאה למילואים. הוא הסתכל עליי.
'אך בחיים לא תעזבי את המדינה הזאת, נכון?'
ופשוט לא היה לי מה לומר לו. הוא נשבר בזרועי. נרדמנו שם על הרצפה. למחרת הוא לא היה בבית.
אתה יודע מה הפחד הכי גדול שלו היה?"
"להתאהב בבחורה ציונית. כי הוא לא רצה לחיות שם והוא ידע שאם יתאהב באחת זה הסוף שלו. מאז שהכרנו בצבא, הוא רדף אחרי תמיד אבל נאבק בהבנה שאם זה יקרה, העתיד שלו לוט בערפל.
לא עברנו לפה בשבילו. עברנו לפה כי הוא רצה לשמור עליי והפחד שאפגע שם עבר את הגבול. ולא הייתי מרוצה, אבל ידעתי למה הוא עושה את זה ופשוט לא יכולתי להילחם איתו יותר. גם אני אהבתי אותו."
אני זוכר בסוף חייו, באחד הרגעים האינטימיים היחידים שהיו לנו, שנינו ישבנו על בקבוק בירה בחוף יווני מבודד ובהינו בגלים. הוא אהב לצפות בהם במדיטציה.
אז הוא אמר לי, ולא הכניתי לזה חשיבות שם:
'אלוהים, העולם הבא, כל אלו קיימים רק אם אתה בוחר להאמין שהם קיימים.
תדבוק במשהו ותראה שהוא הופך לכח הכי גדול שמניעה את חייך.'
אני מניח שזו המהות של חייו.
יום שני, 23 בנובמבר 2015
משהו מפריע לי בכל הסיפור.
אני לא מייחס לאף מערכת מוסר עליונות מתוקף הערכים שהיא מעודדת.
יש רק שתי דרכים אמיתיות למדוד את איכותה של מערכת מוסר: הראשונה היא לפי ערכים סובייקטיבים. למשל, אם אדם, מסיבותיו הפסיכולוגיות האישיות והמסקנות על המציאות שאליהן הגיע, מאמין שחופש הוא הדבר הכי חשוב לאנושות, הוא יזדהה עם הערכים של תנועות אנרכיסטיות או ליברליות ולכן מבחינתו הן יהיו "טובות" יותר.
אישה שסבלה רבות מדיכוי נשים כשניסתה לצאת לשוק העבודה תשנא את הדיכוי ותתיחס לזה כדבר רע. בשבילה, תנועות פמניסטיות יהיו טובות יותר.
הדרך השני היא לפי ערכים אבסולוטים שכל המערכות דוגלות בהן. חברה יציבה, שורדת ועם שאיפות התפשטות עומדת מאחורי כל מערכות המוסר. זה כמעט טאוטולוגי מפני שמערכת מוסר שלא מעודדת זאת נכחדת ובכך לא באמת קיימת לצורך הדוין. לכן, כל מערכת מוסר שמביאה להכחדתה שווה לתחת.
מכאן עולה מסקנה חשובה: התנועות החרדיות למשל "רעות" רק לפי מערכת הערכים האישית של הסובייקט (שגם היא אגב מושפעת ממערכת המוסר לעברה מטיפים בחברתו) והן בהכרח טובות כי הן מסוגלות לשרוד ולהתפשט בחוזקה. ההומניזם השמאלני הקיצוני "רע" כי הוא מוביל למותם של אנשיו וכל כך סובלני שהוא מקבל את הכחדתו בשמחה.
דעא"ש לא רעים. כמו שהנאצים לא היו רעים. סובייקטיבית אנחנו רואים בהם אנשים רעים כי המערביים נוטים להיות הומנים (מציבים את איכות חיי האדם כערך עליון), אבל האיסלאמיזם הזה מאפשר להם לשרוד באקלים שונה משלנו; במדבריות בתור נוודים. זה דגש חשוב: עצם זה שאנשים שם לא חיים טוב, לא אומר שהמוסר שלהם שגוי או שהם רעים. ג'ראד דיימונד טוען בספרו רובים, חיידקים ופלדה שבמדינות המגדלות אורז, משאב המצריך כח עבודה מאוד קופרטיבי, יש נטיות לתפיסות קולקטביסטיות יותר. אני משוכנע שביפן הפיאודלית היו המון שסבלו ולא מצאו את עצמם במערכת. זה קשה שאומרים לך שאתה בורג במערכת ועליך לבצע את תפקידך ביעילות, אבל זו גם הסיבה שהם שרדו באיי המונסון והטייפונים. במובן מסוים, אנשים מוסריים שמרנים צודקים כאשר הם אומרים שהחברה תקרוס אם לא נשמר את הערכים. אם אחוז ניכר מהציבור היפני פיאודלי היה מחליט יום אחד שהם מחפשים את עצמם בצורה אינדבידואלית, החברה הייתה קורסת, לא היה איש שיספק אורז.
המטרות משתנות מתרבות לתרבות, ממיקום למיקום.
אם במדינות אינדווידואליות, "טוב" מוגדר כהצלחה כלכלית של האדם, מציאת בת הזוג האידאלית והישגים אישיים, במדינות קולקטיביות, "טוב" זה לשרת את תפקידך לפי המעמד החברתי שנולדת אליו.
כמובן שקליפ אמריקאי יציג כמה נורא זה אישה שלא חושבת וכמובן שזה נורא ללמד ילדות לשחק בבתי בובות.
הקליפ מציג אותן כזנותיות וזה שגוי. ברוב החברות נשים שמוכנות לשכב עם כל אדם נחשב לרע (וכמובן שיש את הקושי שבקונפליקט בין חיזור ומיניות לבין הפקרות מינית) למרות שההפרדה בין צעצועים של בנים ושל בנות מקובלת.
אבל זאת בדיוק הנקודה: לא ניתן להאשים פה את התרבות. היא פשוט לא רלוונטית. תרבות תלויה בסביבה. אני מאמין שלנסות ולשנות את התרבות עצמה על ידי חינוך, העלאת מודעות או אפילו עיגון בחוק בעזרת תנועות רדיקאליות קטנות, זה פשוט שגוי כי זה לא משנה את תפיסת החברה, רק את המעטה החיצוני שלה.
איך משפיעים על תרבות? בכך שהופכים את השיוויון למשתלם. עם בוא הסימילאק, גם גברים יכולים להניק תינוקות. ככל שהתלותיות של התינוק באם תפחת, כך הן יוכלו להיות יותר עצמאיות ויותר שוות לגברים (והפלא ופלא, אנחנו רואים יותר שיוויון בין גברים לנשים איפה שיש כלים שמאפשרים לגבר לטפל בילד כמו האישה).
יש סיבה הרבה יותר עמוקה להתנגדות לכפייה.
אבל קשת דעות היא מטרה בפני עצמה ולכן דורשת מערכת מוסר משל עצמה. היא דורשת חברה שמסוגלת לקלוט דעות רבות, דעה שלא מקובעת לדוגמה אחת בצורה טוטאלית, בלי צנזורה, בה יש לאדם חופש להביע את דעותיו. היא דורשת חברה שכל אדם רשאי לחנך את ילדו איך שיראה לנכון (נגיד בלי מערכת ציבורית שכופה עליו דעות). מערכת שלא מפלה בזכות להביע דעה בין גזעים, מינים ובטח ובטח שלא בדתות.
זה נראה כמעט סותר. מצע כל כך ריק ישלט במהרה על ידי מערכת מיסיונרית יותר. כך זה נראה באירופה הסובלנית יתר על המידה. חסר באוטופיה הזאת משהו.
פה המבקרים עולים וטוענים ששלטון כזה בחיים לא ישרוד. מישהו בסוף יעלה ויחוקק חוקים נגד הפלורליזם. אדרבה, מי אמר בכלל שפלורליזם היא השיטה הכי יעילה או יציבה להישרדות החברה?
קשה לענות על טענות נבונות אלו. אם אצטרך התשובה תהיה מאוד ארוכה. אולי נגיע אליה בהמשך.
יום ראשון, 22 בנובמבר 2015
השעה שש בוקר. התארגנתי מהר כדי להגיע למשרד בזמן. אם המפקדת שלי תדע שישנתי מחוץ למשרד, היא תהרוג אותי.
ארזתי את התיק. הוא התעורר תוך כדי. ממש לא רציתי לדבר איתו עכשיו. הוא הסתכל עלי. זה ממש מביך. סידרתי את החזייה שלי מתחת לא' והוא בחן אותי עם העיניים החומות הגדולות שלו. הוא באמת היה ילד. תמים כזה ועדין. כנראה שזה מה שמשך אותי אליו. זה גבל בין תמימות לטיפשות.
"למה את אף פעם לא צוחקת?"
"נו, זה לא שיחות לעכשיו."
"לא, באמת, בחיים לא ראיתי אותך צוחקת."
הסתכלתי לו לעיניים. הוא לא הבין מה עשינו הלילה כנראה. זה לא מאהבה או מחיבור. זה לא מתשוקה או רצון. זה שפשוט כי זה היה. לילה בבסיס, הוא היה איתי בעמדה ודיבר שעות ואני הייתי שם אז זה קרה.
"אתה ממש תמים עם אנשים"
"נכון. אני חושב שזה כי אני בוחר להאמין."
"כנראה לא נפגעת מספיק."
"כולם נפגעים." וזה טיפת אמת בעולמו הילדותי. אין אדם שלא מתמודד עם הסדקים בעולם הציפיות שאנחנו בונים לעצמנו.
כל מבט של גבר אחר מאז התאונה כאילו רואים את כולי בלי הבגדים כמתווך.
הוא לא היה שונה, אפילו עם כל התום שבו.
אבל האם כולנו נפגעים במידה שווה? זו כבר שאלה אחרת. ייתכן ואני סתם רגשית יתר על המידה. מלא נערות מאבדות את הבתולים בגיל שלוש עשרה. אולי זה למה זה השפיעה עלי כל כך. שכבתי עם רבים אחרים מאז. בשבילי זה כמו משחק, אני נהנית לצאת עם הערסים הכי גדולים ולסרס להם את הצורה בדרך.
אבל אני מתקשה להאמין שהוא חווה את מה שחוויתי.
"לא נפגעת מספיק."
"אני מעדיף לחשוב שבני אדם טובים מיסודם."
"וכשתיפגע?"
"אשכנע את עצמי שהכל בסדר."
וזו בדיוק הבעיה עם התמימות שלו. החולשה.
"אתה עכשיו מבין למה אני לא צוחקת?"
"לא."
"אתם צוחקים כדי לגלגל עם הלשון את כל הדברים המטרידים שקורים לכם. צחוק זה בסך הכל דרך להתנתק מסיטואציה לא נעימה. אני מעדיפה לא לברוח למקומות האלו. אני צריכה להבין את המציאות באמת כדי לא להיפגע."
"אז את מעדיפה לחשוב שכולם חארות?"
"לא חארות. אף אחד מהם לא רע. הם פשוט בני אדם. מפחדים, אינטרסנטים, חלקם מאוד טיפשים, חלקם תמימים וכל זה פוגע באנשים אחרים."
"אבל אז אין פה קסם."
"יוסי אתה ממש מתוק. אבל אתה חייב להתבגר."
איזה קצין אחד בא לבקש שירות והוא ניגש אליו. למה בכלל הזדיינתי איתו? הוא מאוד שונה מהגברים שאני בדרך כלל יוצאת איתם. גם אין את הכיף הזה שבלגרום להם לרדוף אחרי, הוא גם ככה עושה את זה עם כולן.
אני לא יכולה גם להיות קרה אליו. הוא חם מדי.
אני זוכרת כשהתבוננתי עליו מחזיק את הגיטרה שלו בשמירה, היה בו משהו שאין באנשים אחרים. הוא אהב בני אדם. וכמו בכל אהבה קשה, הוא בחר שלהתעלם מהפגמים האינהרנטים בהם והדברים שגורמים להם לפגוע בו. אהבתו חשובה לו יותר מדי. יש בזה משהו להעריך. משהו כיף ביכולת להנות מבני אדם בלי לחשוד בהם.
"יוסי..." אמרתי והוא הסתובב.
"אין לך בעיה לשתות פה נכון? פשוט חשבתי אולי פעם הבאה ניקח כמה בירות." לא היה אכפת לי שהקצין מסתכל עלינו.
"אני לא אוהב בירות" הוא אמר.
"אה, אוקיי." ושם זה הסתיים. קשה לשכנע את עצמך להכיר אנשים חדשים אחרי שנים של בדידות.
יום רביעי, 18 בנובמבר 2015
א. כל מכונה שתכליתה אינה שרידות ורבייה תיכחד.
ב. התנהגות האדם, מבנה הגוף שלו ומבנה החברה האנושית ניתנים לתיאור תחת ההנחה שתכליתם שרידות.
ג. מערכות מוסר המנותקות מהתכלית לשרוד ולהתרבות ואינן בקשר תלותי עם גופים אחרים שמובילים לכך, דינן להיכחד.
ד. למעט מערכות שמטרתן הסופית היא היכחדות, כל מערכת מוסר המקדמת היכחדות מבצעת חטא לפי מערכת הייחוס שלה כי משמעות ההכחדה היא שהמערכת לא תתקדם עוד לעבר הערכים הרצויים לפיה.
ה. מלבד היכחדות והישרדות, מערכות המוסר עשויות לקדם כל דבר אחר מאושרו של האדם, לשוויון ברכוש לרצונו של אל כל שהוא.
ו. על כן, הישרדות והתרבות היא הטוב האבסולוטי היחיד לפיו ניתן לשפוט מערכת מוסר.
א. במסגרת הסברי תכלית (הסברים שטוענים שמערכת מונעת מתכלית פנימית של האובייקטים בה), יש להבין מיהו בעל התכלית.
תיאור נאמן של מכונות ביולוגיות אינו ברמת האורגניזם אלא ברמת הגן, הגן שואף להתרבות ולשרוד ולא האורגניזם (אם כי פעמים רבות זה שזור זה בזה).
ב. הגן יתקיים טוב יותר אם יתקיים במספר רב של פריטים. בזמן שלאורגניזם האינדיבידואל, יותר רצוי להפיץ את זרעו בפרעות, לגן עדיף פריטים שמתנהלים יחד ככוח נגד אויבים מבחוץ ובכך נוצרת ברכה של הגן הדומיננטי יחד עם מגוון שמאפשר התאמה של הנשאים לשינויים. בזמן שלאינדיבידואל עדיפה רבייה חד זוויגית בה כל תוכנו שורד ומופץ, לגן עדיף שחלוף.
ג. לפעמים רצון החברה ורצון האינדיבידואל מתנגשים. במקרים רבים כאלו אנו מגדירים את רצון האינדיבידואל כחטא.
ד. מוסר הוא דרך לגבש את עדר הפריטים תחת מטרה משותפת לשם הישרדות. במערכות קולקטיביות אלו, לרוב כל אורגניזם מעמיד מעט מאוד צאצאים אבל באופן כולל, המערכת מפיקה הרבה.
ה. אף על פי כן, מוסר אינו מתאים תמיד לרצון האינדבידואל או לטוב ביותר עבורו. פעמים רבות הדבר הופכי לחלוטין לכך.
א. הכרת האמת במלואה מאפשרת התאמה למצבים בהם המציאות משתנה.
ב. האינטרס של האינדבידואל, לשם הישרדות, להיות מודע לחלוטין למציאות כדי לא להפגע.
ג. מערכות מוסר דורשות מהאדם לותר על חלקים מהאמת כדי שיתקדם לעבר מטרות הקולקטיב (מה שתיארת כ"דתיות")
א. מכל אלו עולה שזה אינטרס האינדבידואל להביט במערכות מוסר, לא כיעדים שעליו להציב לעצמו אלא כלים שהקולקטיב משתמש בו כדי לשרוד. כל מערכת מוסר מולבשת על לחצים סביבתיים וגנטיים כדי לבנות כלים תרבותיים. כשהאינדיבידואל מבין שמדובר במאבק ממים שמחפשים לשרוד, הוא מסוגל לנבא יותר טוב את תנועותיהם ויכול לבחור מערכת מוסר בצורה שתטיב ביותר עם צרכיו.
ב. מנגד, כדי ליצור תנועה באורגניזם עם תודעה, צריך שתוצב בפניו תכלית.
ג. בספרי אני תוקף שהתכלית צריכה להיות אומנות והתמסרות לאדם אחר. אני גם טוען שעל התכליתות להסתנכרן עם הצרכים הביולוגים שלנו (תשוקות, הצורך להתרבות, מערכת שלא מסתנכרת לא נותנת למשתמש פידבק שהוא מתנהל נכון בתוכה), עם החיפוש אחר האמת ועם החרדות הקיומיות שלנו.
ד. מאחר ואדם מתקדם לעבר תכליתות בכך שהוא מפרק אותן לערכים שיש לשאוף אליהם (טכניקה טובה יוצרת איבוד שיווי משקל, שליטה על היריב, כאב, ושבירה, מנה טובה אסתטית, מאזנת בין טעמים ומכילה ערכים תזונתיים), אנחנו לא מסוגלים לברוח מערכים ובכך ממוסריות.
ה. מערכות מוסר, דתות ואידאולוגיות הן צורות התקדמות לעבר ערכים מסוימים. חלקן עושות זאת בצורה מחרידה, חלקן מצליחות, בכך שאנחנו מסתכלים על מוסר ככלי לערכים שלנו כאינדבידואלים, אין לנו בעיה לבחור את מערכות המוסר שנוחות לנו.
ו. אני תוקף שזו כבר אינה מערכת מוסר. זו פילוסופיה. כי היא הושגה בתהליך מודע של מחשבה בעוד מערכת מוסר תמיד תפרוט על הרגש כי זו הדרך היחידה לשכנע אדם להחליף מערכת טוב ורע כאשר אינו מודע לטיעונים שהועלו פה.
א. פמניזם מבחינתי בונה ערכים טובים. אני אקוויליסט. האומנות שלי היא לחימה, פילוסופיה והמרדף אחר האמת והאהבה שלי היא... עזבי.
כדי להגיע לאמת צריך כאוס של דעות בעולם ושוויון הזדמנויות לכל אחד להביע את דעתו.
הכאוס מושג על ידי רלטביזם מוסרי, צורת שלטון שאינה מתנגדת לאף דעה או מעודדת דעה, פילוסופיה וכן הלאה. שיוויון מושג על ידי יחס זהה לכולם בחוק ובתרבות, בלי לערב רגשות שונים לכך.
ב. אבל פמניזם מודרני לפעמים מתעלם מההבדלים הביולוגים בין גברים לנשים שמתבטאים באי שיוויון תרבותי. ההבדל בין זונה לזיין, ההבניה החברתית וכן הלאה. אלו תוצר ישיר דבר ראשון של הגנטיקה והסביבה (וסביבה הכוונה גיאוגרפית).
בכך שהוא בוחר להתעלם מכך שהפסיכולוגיה שונה ביניהם, הוא אינו מפתח כלים יעילים להגעה לערכיו העליונים.
ג. האלטרנטיבה שאני מציע היא לא להיאבק בתרבות, אלא לשנות את הסביבה האנושית כך שהמוסר והתרבות ישתנו לכיוון של אקוויליזם מלא.
ד. הדרך להשיג זאת היא בכך שמבטלים את ההבדלים בין גברים לנשים דרך מדע.