הסופ"ש הזה היה מורכב משורת נצחונות קטנים.
אני עובד עם חפץ חביב שנקרא מאקיוורה. זה לוח עץ שאתה נותן לו אגרופים. היתרון במאקיוורה היא שהיא מחד עשויה מעץ כך שהמכות יותר אמיתיות משק (כלומר יותר קרובות למשל לאגרוף ללסת), מנגד אלסטית כי יש לה תנועה כך שאתה לא שובר את היד, יש לה מרכז כובד תחתון ולא עליון כך שהיא מדמה אדם אמיתי ושהיא מחספספת את העור.
מקור הגאווה היה שלא פתחתי את העור בכלל ולא סדקתי את הידיים. בדרך כלל שני הדברים קורים כשאני נותן אגרופים. אני גם נתתי די הרבה. זה אומר שהטכניקה שלי מאוד השתפרה כך שהאגרופים יותר ממוקדים ובנוסף שהעצמות שלי נבנו מאוד חזקות והעור לא עדין כבעבר. זה ניצחון אישי משמעותי בשבילי, במיוחד כי זה אומר שאני צעד אחד יותר קרוב לשחזור של הסצנה בארון הקבורה בקיל ביל (עכשיו אני רק צריך להפיל תינוק ולצאת למסע הרג פסיכותי).
ההישג השני היה שמצאתי מה לכתוב על Cowboy Bebop. אנתח את הפרק הראשון מהזווית שלי. עוד על כך בהמשך אבל אני נורא שמח שיש לי כבר משהו בנוי בראש. זה מגיע משיחות שניהלתי עם המשקית חינוך היום. אכתוב על כך בתקוה.
הישג שלישי היה שיחה עם המש"קית. רציתי לדבר איתה כבר זמן מה. למה כל פעם אני מרגיש נתק ממנה ולפתע אנחנו מדברים והכל בסדר פתאום? לא יודע. אולי זה קשור לטקסט שכתבתי היום. ניסיתי לאמץ קצת מהסגנון של חרא למגירה (הארץ' נמסיס שלי שבמקרה גם לא מכיר אותי). לקחתי חוויה פשוטה, קצת אבסורדית ומשעשעת וניסיתי לבטא דרכה מחשבה. אחד הטקסטים שהכי נהניתי לכתוב. יש דברים שנשארו בראש שלי שחבל שלא הוספתי ומנגד טוב מאוד כי גם ככה הטקסט יצא יותר ארוך ממה שהיה אמור. מי זאת דור? אולי בהמשך. אבל הוא מתאר חוויה די כנה: לא מעניינות אותי נשים יותר. אני כבר לא רודף אחר אף אחת באופן ספציפי. לא יודע, לא עף על כלום יותר. אמיני? ייתכן. אין לי מושג. לא באמת אכפת לי.
ומה שאני רוצה מנשים אני משיג מהמש"קית. זה מעט, אבל זה מה שזה. מאכזב? לפעמים.
פעם בכמה זמן אני מכיר אחת שאולי, אולי קורה משהו ואז אני מבין שזה לא מה שזה. היא לא חריפה, לא חדה, לא מעניינת.
סעמק, אילולא השעה המאוחרת הייתי כותב עכשיו בדיוק מה שאני מרגיש על הטקסט ועל עצמי אבל זה שייך לקטע שלי על Cowboy Bebop. רק אומר כך: ספייק שפיגל הוא אחת הדמות המרכזיות בביבופ. שפיגל היא מראה בגרמנית והוא מתואר כדג במים פעמים רבות. הוא זורם עם החיים ומגיב להם. זה נשמע חיובי יותר ממה שזה. הוא מת משיברון לב ולכן הוא כבר לא מפתח ציפיות, אין לו מניעים. הסדרה משתמשת בעובדה שהוא מראה פעמים רבות, המניעים שלו בעבר ובהווה מתוארים דרך המניעים של דמויות איתם הוא מתמודד.
ואני? אני אכלתי מספיק חרא שנמאס לי לצפות ולהרגיש רע. אני פשוט מקבל בעונג, לפעמים בסבל קצת מזוכיסטי.
זה מחזיר אותי לרגע אחר מהיום בו חזרתי לגיל 8.
זוכרים את היצירה שהעליתי לפה לאחרונה? זאת שאני חולם ואז מתעורר? היא מורכבת מחוויות מאוד אמיתיות. החלומות רדפו אותי בחודש האחרון רבות. אבל דבר אחד שלא נגעתי בו מעולם ועלה שם הם החרדות. זה מדהים. פעם ראשונה בחיי קרתה השבוע שמישהו הבין מה אמרתי ועזר לי בכך שהסביר.
כל הפעמים שראיתי את המציאות מתעוותת ומושחרת, אלו שהתחילו בגיל 8, מתי שהוא כשחשבתי בפעם הראשונה על התאבדות, כל אלו היו התקפי חרדה.
כל פעם שתיארתי אותם בפני אנשים הם האמינו שאני מדבר במטאפורות כשאני אומר שהמציאות מתעקמת. הם חשבו שזה סתם דמיון פורה כשבדיתי יצירות בהן העולם מתעקם ומשתנה אבל לא חברים, זו המציאות שלי לפעמים. מתעקמת. ההתקף האחרון היה לפני כשנה. יש מוזיקה שתמיד מתנגנת ברקע כשזה קורה. בין מתיחת מיתר שכזו שגורמת לגב שלי להסתמרר כשאני חושב עליה כעת. העולם מושחר במין fuzziness שכזאת, שדים פורחים משום מקום והמציאות מתעקמת. אריחים מתארכים, העולם מטושטש... ואז אני מאבד שליטה על המח. הוא רועד לפעמים. המחשבות מאבדות שליטה ופורחות בלי בחירה שלי. לפעמים אני נותן להן לטייל לבד כשאני רוצה לישון אבל אז הם באמת ובכנות חופשיות. באותו יום אחרון של חרדות הרגשתי את עצמי קורס בתוך המקלחת בבסיס, הלמתי בקירות חזק, סדקתי את הקרמיקה והשארתי סימן על דלת המקלחת. אחרי זה וויצאפתי למש"קית, אחרי זמן רב שלא דיברנו, ואמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר. פחדתי באותו רגע. כי אותן מחשבות מאיימות היו המציאות שלי במשך שנים ארוכות ולא רציתי לחזור אליהן.
אותו אחד טען שזה מיני התקף חרדה. ייתכן. אני לא יודע באמת. זה נחמד אבל שהיה אדם שהבין לרגע מה עברתי. אני גם לא יודע למה היו לי את כל הדברים האלו מגיל צעיר. המחשבות האובדניות, השנאה, הגינונים החולניים, ההתבודדות, לא יצרתי אינטרקציה עם בני אדם עד חטיבת הביניים. השנאה, המיזנטרופיה, העיסוק בספרים. מה עורר את כל אלו? ביצירה אחת שלי אני מתאר זאת כנדידת הציפורים. אדם מסתכל על הציפורים באות ואינו יודע מניין אבל הוא יודע בוודאות שהיה חם שם יותר מפה בעבר וכעת קר יותר. אני מסתכל על הסימפטומים ויודע שעברתי משהו שם ואני לא יודע מהו.
אני גם יודע שאני לא לבד במשפחה עם בעיות. אבא שלי ובן דוד שלי שניהם בדיוק כמוני. מבריקים אבל סרוטים במח וחסרי יכולות רגשיות. לשמחתי הרבה אבא שלי נתן לי כזאת כאפה שהייתי חייב לפתח כלים שלו מעולם לא היו.
סבלתי מהחיים בעבר והיום? היום אני די מאושר. אבל אין לי ציפיות חיוביות מהחיים. אין טוב ורע, יש את המציאות ותו לא. אני ניצול של החיים, אדם שהיה אמור להתאבד ושרד. לא יודע למה בעצם. סבלתי.
אבל מה המסקנה מהשיחה שלי עם המש"קית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה