נפש ערומה

ושוב הגנבתי מבט חטוף אל אדן החלון בתקווה שאותה אחת שהתאהבתי בה תהיה שם. הלהבה הקטנה שעוד דולקת בדמיון, שתופיע שוב ותצית את כל הבית ותעשיר אותי בחום האדיר. אך מאז הפעם האחרונה עברו עידנים ואין עוד תקווה או טעם להאמין, אבל אני מוכרח, לשם השפיות.
ומה זה שם? זה קרה! ולא רק שהופעת, גם הגנבת חיוך בין שפתייך ועשית אותי למאושר. צנחתי באותו לילה מרוצה למיטה ובחלומות שוב צצת כבעבר והטרדת את מנוחתי, ואין דאגה כי זו טרדה רצויה.
ומה היה אז בחלום?
עיניך הכחולות חדרו לנשמתי וגרמו לי לרקוד כרצונך. הזמנת אותי ליום הולדת שלך בחצר האחורית לבית ולא הבנתי איך אני מתקשר לשם. נשכבתי בפינה, לא מוכן אפילו לנסות לדבר עם איש משם. אני לא הטיפוס הדברן. עצמתי עין בחלום וכשפקחתי עברנו שני שליש מהדבר הזה. ניגשתי אליך וכעסת עליי, כנראה שבצדק. אבל מה ציפית? ומה אני חשבתי? זו הייתה ההזדמנות שלי וזו הייתה הבדיקה שלך ואין סיכוי שאכשל.
אז התערבבתי בין האנשים, והם הציפו אותי ושנאתי את זה והסתכלתי עליהם באותו תיעוב. לא תיעוב... חוסר מילים. שזה מצחיק כי שנינו יודעים שיש לי יותר מדי מילים בדרך כלל. אז אני לא מצליח להשחיל מילה ובמקום זאת אני מחפש איזו אחת... מי? מי זאת האחת?
היא האחת. האחת שבאמת משנה משהו. האחת שחשובה לי יותר מכולן. האידאה, אפשר לקרוא לה, אבל היא לא אידאית. היא פגומה בדיוק כמוני ואם כבר האידאליות היא בכך שהיא ממש כמוני.
מתוסכלת, עצובה, מוטרדת ומנגד נהנתנית. חייכנית, קלילה, חסרת קדושה וטהרה. יפה. מפחדת מעצמה. דומה לי.
ומה יש בינינו בעלת העיניים הכחולות? אני לא יודע. את כמו מציצה חד פעמית בשבילי. לא יותר ולא פחות. העיניים הכחולות הופכות אותך למציצה ראויה פי שתיים כי המבט המקפיא גורם לי להרגיש בעל שליטה על העולם ופה קבורה העצם. את לא יותר מכלי לסיפוק האגו. יפה, מעריצה שלי, קוראת באדיקות זבל שאני כותב כדי להרשים אותך. אבל בחיים לא אדחוף אף איבר לחור הלח שלך. הוא לא ראוי לאינטימיות, לקירבה, לחולשה אמיתית. לערום גלוי באמת שלי. לטקסטים המקפיאים והמצמררים. לעליבות, חולשה, רומנטיזציה. לאמת הטהורה. ואם אני חלש פה בערב רב של בני אדם, אחפש את אותה אחת חשובה באמת.
ואם לא אמצא? אז לא אתפלא. ואם אסבול? אז זה חלק מהחיפוש. את מבינה אותה אחת, שהיא למעשה העיקר של הטקסט הזה ואבן הראשה של נמעניו, אני כבר לא מצפה לדבר. בטח שלא לטוב. איני מצפה לחבק אותך כפי שאני רוצה או לגונן עליך כפי שאני צריך, ובכך אני גם לא סובל יותר. כי אני לא מרגיש שאני מפספס משהו.
אני רוצה, אבל רק במובן הזה שכל התנועות שלי מכוונות לפי אותו רצון. ולא יותר, לא עוד ציפייה שזה יניב דבר.
ובמילים אחרות, לא השושנה עצמה היא העיקר, לא הריח, היופי, התענוג שבעכשיו, אלא הזמן, המאמץ, הרצון שלי להתקדם לעברה. ומה זה אומר? שלא עוד אחשוש לאהוב אותך ולהתבזות. לא עוד אפחד שתברחי, כי את כנראה תברחי שוב. ואעניק לך את מלוא ליבי כפי שאני מעניק ליתר אהבותיי שדווקא מספקות את מבוקשי.
והערצה? הצדעה? זה לא תקבלי ממני. כי אני לא פה כדי להעריץ אותך. את לא ראויה לכך, כי את כמוני, אנושית, אנושית מדי. וכך אני למעשה אוהב אותך. זה אמנם נראה כרגש פחות בהרבה עם מלוא העליבות אבל דעי כי הענקתי לך נשק חזק בהרבה. ועדין בהרבה. כמו חרב קטאנה. מורכב בהרבה. עם נוקשות ורכות כאחד. סבל ואושר מתערבלים יחד. וזה עשוי לבלבל. אל תדאגי, זה מבלבל גם אותי.
והמתנות שאני מעניק לך... הן ממלוא הלב. והחיבוק שאני נותן לך, הוא כמו מבט חטוף לתוכך. מנסה לנשום הכל ולחיות את הרגע שאני כל כך נהנה ממנו.
וכשהתעוררתי מהחלום הדפוק בבוקר, ידעתי שעליי לכתוב אותו. חבל שרק נרדמתי לפני. בחלום השני המסיבה כבר נגמרה. ייתכן שמוטב, כעת אני סמוך ובטוח שיש בידי כל התשובות, עכשיו באמת ניתן לחתום את הספר ולדעת איך לסיימו והשאלות שכנראה עולות לך מכל המטאפורות האידיוטיות שלי יענו רק בשיחה טובה, שימי לב איך אני משחד אותך לאחת, כי אני נהנה מהן כל כך.
נכנסתי לתוך ביתה ומצאתי משפחה מקפיאה דם עם העיניים הכחולות שלהם. הם נראו נורא נחמדים בהתחלה עד שהם התאגדו והיה עליי לברוח משם. היה להם כח אדיר שקשה לתאר. קרירות ורוע פולני (ואל תעלבי כי את פרסייה, לא?). כשהתרחקתי מהמבנה והסתכלתי מעלה ראיתי שבכלל מדובר בבניין דירות מצהיב. אולי הם לא כאלו חזקים כמו שחשבתי, הם די עניים.

ומה כל זה אומר?
לא חשבתי לעולם שאסיים את הסיפור הזה שהתחיל איפה שהוא עם בואי לקרייה. חשבתי שהחיים הם סיפור שלא נגמר אבל איך שהוא יש לי את כל התשובות שחיפשתי ואני די רגוע עכשיו. את מאמינה? כי גם אני לא.