זה כבר נהיה טקס. אני נכנס למקלחת. המים החמים זורמים סביבי, תופסים את צורתי, מעבירים את החום לשרירים. המים מרככים אותם, מרגיעים את נפשי ומטהרים אותי.
אני לובש את הגי בתנועות כורוגרפיות מוכרות. דש שמאל על ימין וקשירת החגורה.
בשש וחצי אני יוצא עם האופניים מהבית. האוזניות מנגנות את אותו שיר בדיוק כבר שנים. אני מגיע ומתחיל בחימום שמלווה בתרגילי כוח ולבסוף אני מתחיל בריקוד שלי. מתנועה לתנועה אני עובר באיטיות ורציפות. אגרוף, תפיסה, סיבוב של 180 מעלות, פנייה לבן אדם המומצא השני. כל תנועה נמצאת בהרמוניה מוחלטת. אני נע באיטיות, דואג לא לפספס דבר, לראות הכל ולא להחמיץ שום פרט בתנועה.
לבסוף מגיע האדם הראשון. כהרגלי אני קד עם חיוך ומציע רנדורי ושנה אחר שנה אני זוכה לקידה ומתחיל לרקוד עם אדם נוסף. אנחנו נכנסים לתיאום בינינו. כל אחד מנסה להפיל את השני אבל לזרום עם תנועותיו.
כל אחד הוא חלוק והמים שמחשלים את חברו, מעדנים ומעגלים אותו עד שהוא מקבל את הצורה המורכבת אבל הפשוטה. צורתו של אומן לחימה אמיתי.
הוא מתחיל בשומנוצ'י, אני נע הצידה ומנתב את התנועה שלו באיקיו. הוא זורם עם התנועה של הטכניקה שלי ולבסוף יוצא ממנה ומסתובב לעברי. אני בא להכות ביוקמנוצ'י אבל אני לא הייתי זריז מספיק. הוא הצליח להכניס לי אגרוף לבטן ולי לא נותר אלא ללמוד מטעותי. אני מסתכל אל עיניו ומחייך.
והיא מחייכת אלי בחזרה. חיוך שובב ומסתורי שאני אף פעם לא מצליח להבין. אני מניח עליה את היד, מנסה ללמוד עוד. להיכנס יותר עמוק אל עולמה אבל היא תופסת את ידי ומרמזת לי שזה עוד לא הזמן.
אני חושק באומנות שלי. כל פעם שאני מרגיש את האויב, את התנועה שלו, הכוחות שהוא מפעיל אני נוגע בה ברכות, לומד להכיר אותה יותר טוב. נכנס יותר למוחה.
אבל היא לא נותנת לי להכיר אותה לעומק, זה אף פעם לא הזמן. יש זמנים בהם אנחנו בהרמוניה מושלמת בינינו. פיזית ומנטאלית אנחנו משחקים יחד את אותו המשחק.
יש ימים בהם היא זועמת עלי, ימים בהם אני מרגיש אבוד ולא יודע מה לעשות בלי הרוח שלה, בלעדיה.
כל יום שעבר ניצלתי איתה. ללמוד אותה, להכיר אותה, לאהוב אותה ולסגוד לה.
לבסוף אני בטיפשותי נעלמתי. חיפשתי ייעוד אחר. לבסוף שבתי וציפיתי לראות אותה מחייכת אלי שוב. אבל מי זה לידה? ידיד? חבר? מאהב? היא מצאה לה מישהו אחר שהיה מוכן להקדיש את עצמו לה.
אני בזעמי ובטיפשותי לא הייתי מסוגל לקבל את זה. לא אתן לה לצאת עם מישהו אחר. אחכה לו.
כך התחלתי את הריקוד שלי. אשיג את מה שאני רוצה. הוא בא מוכן ופתח באגרוף, בעיטה ומרפק לפנים אך חסמתי כל אחד מהם. לא הצלחתי להתחמק, להשתמש בחוכמה בידע שלי, לבצע טכניקה והמכות המשיכו לבוא. רק לחסום ולברוח. לבסוף הוא תקף בשומן נוצ'י והכל חזר אלי עם כעס רב. הקרב לא התנהל בהרמוניה או רצון ללמוד. באתי לפה לפגוע, לנפץ, להרוס ולהרוג וכך אעשה. בכוח של אלף לוחמים השתלכתי עליו. בשאגה של חתול בר אימתני. דורות של לוחמים, של מידע השתחררו ברגע אחד והתנקזו באויב.
לבסוף זה נגמר. לא הייתי זריז מספיק. הוא הכניס לי את הסכין לבטן וחייכתי. נותר לי רק ללמוד מטעותי ולחייך.
אני רואה את הדם צונח על הדשא הירוק, טיפות עגולות מושלמות.
הפריחה הגיע. פרחי הסאקורה נקטפו מהעץ על ידי הרוח בצבעים אדומים עזים הם נפלו על הרצפה. אירוע מהיר שלא יותיר מאחוריו דבר מלבד עץ עירום וניצנים חיוורים.
חייו של הדובדבן קצרים ומהירים. בכל עונות השנה הוא מכין ומטפח את עצמו לאותו אירוע. עובד ומתרגל ונערך לאביב הקסום בו הרוח תקצור את חייו ותוטיר אותו עירום. פרחי הדם מתעופפים להם במופע מסחרר.
לא נולד אדם עם לב קשה דיו כדי לא להתפעל מהיופי ומההקרבה. מהקדושה שהעץ מעניק לפריחתו.
לא נולד אדם שלא יהיה מאושר שחווה כזאת פריחה בחייו או שלא יבכה בזמן הפריחה כשיבין כמה מהר הרגע הזה יחלוף ויוותר כלום.
לא נולד העץ שלא ישמח כשיבין לבסוף מה מטרת חייו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה