סטטוס לשבוע הספר

ושוב חזרתי לחלונות האדומים. אני בדרך כלל לא עושה את זה אבל לפעמים קורה שיש בך את הצורך הזה לאחד מהיר ופשוט בלי לפתח רגשות שחייב פורקן או שאתה בתקופת יובש.
עברתי ביניהן מתלבט. חלקן עבות כרס, חלקן דקיקות וזריזות. חלקן לבנבנות, איכותיות שכאלו, חלקות למגע וחלקן פשוטות וצנועות יותר.
הצורות שבהן הן משווקות את עצמן הן המעניינות. עוטות צבעים בולטים, עומדות בתנוחות משונות ולעיתים עומדות צמוד לציור שמהפנט אותך ומסיח את דעתך. אותן אלו שלוכדות את עינך מתחילות לפטות אותך. מבטיחות שהן יעשו אותך למלך העולם או שתתמכר אליהן ולא תוכל להזיז את עיניך מהן או שפשוט מבטיחות חוויה מהירה ופשוטה בלי הרבה סיבוכים.
אבל כל פעם, אם זה בשלב שהן מתחילות לשווק את עצמן ואם זה לפני כן אני מרגיש מבוכה משוק הבשר שמסביבי. כשכל אחת מוכרת את עצמה ככה אז אף אחת לא נראית מיוחדת יותר מחברותיה ואז אתה לא מסוגל לבחור. כולן נראות לא טובות במיוחד בערימה גדולה של בינוניות ומצחינה מריח המסחרה.
אתה כמו טרף קל בלהקת צבועים שכל אחד מהם מנסה להשיג נתח ממך. כולם מורעבים ומחפשים נואשות יחס.
אני מנסה לשכנע את עצמי ללכת עם אחת אבל מוצא שאני פשוט עובר אובד עצות בין אחת לשנייה כשלבסוף אני יוצא בתחושות של החמצה, אכזבה ובלבול ואומר לעצמי שוב שזו פעם אחרונה שאני נכנס לצומת ספרים.

ייתכן סטטוס דוחה וציני על הנערים החטופים בקרוב