הוא עלה במהירות עם בקבוק בלק לייב, התיישב מולה והחל לשתות רצף מהיר של שלוש כוסות. לאחר מכן הדליק סיגר איכותי בארומה של וניל. "אז את רוצה לקחת ממני את הילדים?", "כן" היא השיבה בפשטות בזמן שהיא עוטה על פניה שנאה עזה. הוא לגם במהירות כוס נוספת. "הם יכולים ללמוד פה", "הם אפילו לא יודעים את השפה!". חלקית הניח על וחלקית חבט בשולחן עם ידו השרירית. הוא תמך בעצמו בעוד האישה העדינה יורה חיצים מרים ומספר הכוסות עולה ועולה. הוא שחרר את העניבה. הוא ידע מראש שזאת תהיה שיחה מייגעת. "אני יכול לשים אותם בבית הספר היהודי", " אין לך כסף לזה", "אין לי גם כסף למזונות", "אתה רוצה להישאר נשוי? אתה לא אוהב אותי יותר". הוא ידע שזה נכון. שתיקה. הוא ידע שהוא צריך להמשיך את השיחה ולכן הוא פלט משהו שיקדם אותה. "באמת חשבתי שיהיה לנו טוב פה", "לא אף פעם לא יכול להיות טוב. יש לך בעיה". כך התחילה שיחה ושתיקה ארוכה ועוד שיחה ועוד שתיקה עד השעות הקטנות של הלילה.
הם החליטו שלמחרת היא תספר לילדים.
הוא נסע אליה מוקדם בבוקר. הילדים התקשרו אליו כל הנסיעה אבל הוא העדיף לסנן אותם. היו לו דברים להסדיר לפני שיוכל לדבר איתם על זה. הוא נהג בפורד גדולה, עוצמתית ושחורה. הוא הגיע ועלה במעלה המדרגות לבית קטן, דל ועלוב כיאה למדינה ענייה. היא פתחה את הדלת ונצמדה לגופו, התרוממה על קצות האצבעות ונישקה אותו נשיקה של אוהבים טריים. הוא הגיב לה בקור. "מה נשמע?" היא שאלה עם חיוך מפה לפה. גוף קטנטן ושבריר, צבע עור לבן ואף פכוס של גויים. יפהפה כמו פסל זכוכית. הוא נכנס לסלון והתיישב. "אנחנו צריכים לדבר". "רק רגע" היא ענתה בצהלה תמימה כשפנתה למטבח למזוג להם שתי משקאות. בשבילה בקרדי ובשבילו כוס וודקה נקייה. כשהבחורה הפזזיתית התיישבה סוף סוף ושאלה "מה קורה?" הוא השיב בזריזות מתוכננת מראש "אני נפרד ממך". "מה?!" היא שאלה בכעס ותדהמה.
"אבל אמרת שאתה עוזב אותה ועובר לפה"
"אני לא יכול להרשות לעצמי עכשיו",
"אתה דפוק לגמרי",
"מה חשבת שיקרה? יש לי ילדים",
"אל תזיין לי את המוח. הייתי רק סקס בשבילך נכון?",
"זה ממש לא ככה. הייתי בודד פה עד שהם הגיעו",
"אתה חיפשת מישהי לדפוק כי אישתך לא הייתה שם בשביל זה"
שתיקה.
"צא מפה".
וכך הוא ניתץ פסל מזכוכית. פניה היו בשלב זה אדומות ולחות מדמעות. הוא התקשה לחוש אמפטיה כלפיה. היא היוותה עבורו את משבר הזוגיות עם אשתו. בגללה הוא לא אהב את אשתו יותר. הוא חזר לאוטו. הוא ראה שהוא מאחר לעבודה. הוא שמח ששם לפחות הכל כשגרה.
"חיכינו לך. הוא כבר במשרד. אתה צריך לשכנע אותו שהעסקה משתלמת, מדובר בהרבה מאוד כסף".
המנהל תידרך אותו לפני יציאה למבצע. הוא נכנס לשם עייף וקצת שיכור ולחץ את היד של הקליינט, גבר בגיל העמידה. שיער מאפיר, ריח חזק של סיגרים. עטוף בחליפה עסקית יקרה. לחיצת יד מאוד יציבה וחזקה. "מה נשמע? קפה? מים?",
"קפה שחור"
הוא עבד בחברה שקוראים לה פורן. היא מאפשרת לקליינטים לסחור במטבעות והעברה של כספים בעסקאות בין לאומיות. לתיאורו זה הדבר הגדול הבא. רווח בטוח לו כמובן. הוא מאמין גם שלקוחותיו, במידה והם משחקים נכון עם הקלפים, עשויים לזכות בהמון כסף. זה משחק מאוד מלוכלך אבל הוא האמין שזו הדרך היחידה לקנות לילדים שלו אושר.
"הבנתי שאתה לא מרוצה",
"קצת, כל העסקאות עד כה הניבו רק הפסדים",
"תראה, כמובן שבטווח הקצר זה נראה כך אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה, במידה ותתנהל לפי המלצותינו ותמכור..." וכך הוא התחיל לשקר ללקוח. טוב, למעשה לא מדובר בשקר. בית משפט שעסק בסוגיה קבע שהסיכוי להרוויח אומנם נמוך אך ממשי דיו כדי שלא יהיה מדובר בשקר. הסתברות אינפיניטסימלית הנעה בין כישלון להצלחה נמוכה. הוא בעצמו ספק האמין בזה ספק ידע שהוא מרשש אנשים לרווח.
השאלה היותר גדולה ומנגד המיותרת כיתר הסיפור היא האם הוא היה בין המרומים או המרוויחים בפירמידה הזאת.
הוא האמין שמדובר בטובה למשפחה.
יש סיבה שמעסיקיו טופחים לו על השכם ומזמינים אותו למשקאות אחרי העבודה. הוא יצא כשבידו ההמחאה המבוקשת. היום עבר בין עסקאות ושיווק מרכולתו.
בערב הממונים שלו לקחו אותו לבר שם שיכרו אותו.
הוא חזר הביתה מאוחר. היחידים שהיו ערים היו אשתו ובנו הבכור. שעדיין לא עיכל את הבשורה. שניהם דיברו. הוא הסביר לו שהוא ואימו נפרדו כי הם לא אוהבים זה את זה יותר והוא התאהב באישה אחרת. הוא אמר לבנו את המילים שעוד יחזרו יהדהדו במוחו שנים "אתה הרבה יותר מוסרי וחכם ממני". הבן הרגיש כי המלכות עברה במשפט זה אליו. הוא הבין שפישל וקיווה שיצליח לכפר על מעשיו בגלות.
ביום למחרת כששב מהעבודה הוא גילה בית ריק. הוא הכין לעצמו אומצה על הגריל לצד בירה ופתח טלוויזיה.
ועברו השנים והטלוויזיה המשיכה להיות דלוקה. פורן נכשלה. הבעלים והוא הגיעו לחילוקי דעות בשל כסף שנעלם מהחברה. ועברו עבודות, כל אחת נראתה מבטיחה וכל אחת נכשלה באותה צורה. ועברו נשים ומאהבות כושלות והוא המשיך להתאבל על אותה אישה שעזב בחרטה על מעשיו.
יום אחד בעודו צופה בטלוויזיה הטלפון צילצל. הוא זיהה את קולה העדין. היא דיברה בקול מונוטוני חסר רגש. כאילו לקחו ממנה את הנשמה או שרובוט מדבר בשמה. "אבא שלך הובל לבית חולים, זה נראה כאילו לא נותר לו הרבה זמן לחיות".
הוא שילם את מעט הכסף שהיה לו כדי לגרש ממנו תביעות מעסקים כושלים בארץ. הוא הגיע לירושלים.
"שלום" הוא בירך את גרושתו במסדרון.
"איך אתה מסתדר?"
"את יודעת..."
"כן, הילדים לא שומעים ממך"
"אני מתקשר לפעמים" הוא האמין שזה נכון. אמונה היא דבר שברירי. "מה קרה לנו?"
הוא ניצל את ההזדמנות את להחזיר את הזמן לאחור.
"האהבה מתה"
"אפשר להחיות אותה"
"אבל אני לא בוטחת בך יותר"
"עזבתי אותה"
"היא לא מה שפגעה בנו"
דמעה נזלה אל לחיה. הוא לא הבין מה היא רוצה.
"אני הסכמתי לחיות איתך בלי האהבה, למען הילדים. מה שפגע בי היה שגנבת
ממני כסף.". הוא נזכר לפתע בשיחה ביניהם מלפני שנים עם צער.
"את צודקת, אני מתנצל". היא חזרה למבטה הקר והמחושב. כאדם המתמודד עם נחש צפע. "אח שלך בחדר". הוא נכנס לשם.
צלו הביט בו. אדם רהוט הלבוש בחליפה עסקית. עבה ושרירי.
האב ישן.
"מה קורה?" אחיו שאל.
"בסדר, ואתה?"
"גם, למה היא נמצאת פה?"
"אני מניח שהיא טיפלה בו כששהיתי בחו"ל, החתיאר אף פעם לא היה מוכן לעזוב את הארץ".
"כלבה, כל הזמן אמרתי לך לא לצאת איתה. הייתה עם יפות יותר אפילו בזמן שיצאתם."
הוא נזכר שמלכתחילה התקשה להתחתן איתה.
"למה אתה פה?"
"היא התקשרה אלי, הרגשתי רע אז באתי. אנחנו בקושי מכירים. מה היא מתקשרת אלי?"
לאחר שתיקה האח שאל: "אתה רוצה להתייחד איתו?"
"כן."
וכך נשאר עם אביו ומחשבותיו. לבסוף האב התעורר וראה את בניו. הוא שמח והחזיק את ידו. הבן נרתע מהמגע והזיז את ידו. "התגעגעתי אליך"
"גם אני אליך." זה היה שקר.
"מה קורה עם הדירות?"
"אלו דירות?"
"ביקשת שאלווה לך כסף להשקעה בנדלן באמריקה. אמרת שתחזיר לי את הכסף"
"אבא זה היה לפני שנים רבות. אפילו לא הייתה נשוי. זה כשל ממזמן".
"זה עלה לי בכל כספי. לולא אשתך אפילו לפה לא הייתי מגיע. נו מילא" הוא נכנע לבסוף
לרצון לרפות מוויכוח עם בנו.
הם דיברו במשך מספר שעות על הא ועל דה. על נשים, דמויות טלוויזיות, מערכות יחסים, מאכלים ואירועים משפחתיים. לאחר אותן שעות האב נפטר בשקט ובשלווה. עיניו נעצמו באופן טבעי. הוא הזיל דמעה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. שש דמעות ויצא. הוא הבין שנהג בטיפשות כל השנים. שבנה עסקים והפיל אותם עם חטא ההיבריס. שבנה יחסים והרס אותם עם רעב בלתי פוסק ושהרחיק את כל מי שאהב ממנו. לבסוף נזכר שזה מעולם לא היה אשמתו. הוא עבד כה קשה כדי להבין את הטוב לילדיו. הוא ניסה לנהל מערכת יחסים אבל מאהבת הרסה לו אותה. הוא לא יכול היה להסתכל על משפחתו לאחר שאכזב אותם.
הבטתי בו. ספק ברחמים, ספק בכעס, ספק בהזדהות. מנסה להצדיק אותו ובמוחי להפוך את אבא שלי לבן אדם הטוב בסיפור.
הפעם קיוויתי שהתפוח נפל רחוק מן העץ. בעודי מעשן סיגר וניל איכותי.
