אופוריה ממסטלת:
את החוויות המטלטלות לא ניתן לנסח במילים. אבל לפחות ננסה.
זה היה לפני... ששנתיים ככה כשהתיישבתי לכתוב בבית קפה ונתפסתי על מילה שהתמלמלה בשפתותיי בטראנס מהפנט. הבטתי אל הכיסא שמולי כשלפתע הופשט מכינוי גופו. ומה אם אינו כיסא? מוחי רצה לשאול. שריון סמוראי התגלה, אחריו משיכות צבע חום ואז כלום.
שום דבר אפף אותי. זה לא היה הריק חסר הצבעים שלפעמים מייצגים בטלויזיה, הכל הסתחרר במערבולות בלי כינוי ראוי, כמו סינית על דף או פנומנולוגיה על כתב.
שילמתי, עליתי על אופניים והתמזגתי בטריפ לפני שחלף. כבר לא הייתי אמתי והמציאות לא הייתה חיצונית. זה לא היה חוסר מודעות, כי אם היפראקטיביות כשספגתי הכל ללא שיפוט אובייקט-סובייקט.
ופתאום ניצוצות על מרקע עיניי. לעולם היה יופי שקשה לתאר.
פילוסופיה באה טבעית לליבי כמו סכין לנער רחוב.
השלב הראשון הוא קיבוץ הישויות; הניצוצות התעוותו לצלילים, כל פרפר זהוב הוא תו וכל אות שחורה מייצגת רצף שונה, אין סופי של משיכת הכינור. וכשמקבצים את קיבוצי הרצפים התכנה לנו ריתמוס חדש.
השלב הבא הוא הקישור שבין הטעם המתכתי, הנוירונים המתפוצצים וההבנה שאני הוזה.
זה המוכר למתמטיקאים בתור פתירת תרגילים ולסופרים בתור חלימה בהקיץ, כשנשכבים על המיטה, והזרקורים לא פוסקים ומחפשים איחוד שיספק תשובות. היכן ההזיה, מעין האמת, לשד המתעתע הדפוס.
בינה קיבלה את שמה מהקישור שבין הטיפות ולכן הנבונים משוחחים באחדים ואפסות, דיכוטמיות, קיצוניות של הסדר המופתי.
והפילוסופיה? אהבת התבונה? היא ההנאה מכל רגע של התהליך המייגע. כשם שנער הרחוב בוהה בתשוקה בלהב. לבנות שפה לוגית שלמה ורציפה ואז לזרוק אותה למען אחרת, לנוע בין עולמות מחשבה בלי מושא או ישות שתהווה הפרעה, בלי קוד מוסרי או איזו הוראה, הנחייה לחייך, רק התנועה ממערכת אקסיומות אחת לשנייה כנווד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה