נפש ערומה

טל, אני אוהב אותך

אני אומר לעצמי, את שומרת אותי שפוי. ואני לא צריך שתדברי איתי לשם כך, מספיק לי לזכור כמה הייתי שמח לצידך כדי להמשיך. ולא כי יש תקווה, כי יש לי משהו שחשוב לי לגרום לו לחייך, גם אם הוא בקצה העולם, גם אם רק ישמח ולא יהיה שם.
אבל אז אני שואל - האם אני כבר לא צריך אותה לצידי?
ואני יודע שכל פעם שאני הולך בצפון תל אביב, אני רגוע יותר, שמח, נקי.
אני יודע למה זה גם. ואני יודע שהתחושות האלו אמיתיות. לא משום דבר נרקסיסטי או מתוכנן, הן קיימות כי הגוף יודע מה עשה לו טוב.
וזו אהבה.
אני מתגעגע כל יום, נזכר כל שעת עבודה ומזיע כל טיפה שאוכל לשם כך.
מקווה לפחות שהכתיבה שלי עוד משפרת את מצב רוחך.
ואם לא, אמשיך להאמין שאת קוראת.