נפש ערומה

אני חושב שהרגשתי כמו ביל בסיומת של קיל ביל כשהסביר שהוא 'over reacted'.

אני לא התכוונתי להצדיק את מעשיי, אבל אני כבר יודע בדיוק את הסיבה שאני עושה אותם. 

אולי הרגשתי קצת כמו ניטשה, כשכתב מכתבים לאנדריאה היקרה שלו, שפחדה מאי שפיותו של המאהב. מלאים בתשוקה, חסרי ריסון, אותם הסברתי דרך פסיכוזות ותפיסות גבוהות.

בסוף הכל הידהדו כמה מחשבות. הראשונה היא שאני צריך לערוך מחדש ולנסות להיות פחות מתנשא.

אבל הדפים כבר נכתבו, והיא קראה אותם. כרגע הבנתי איזה רגש אני חש, של חוסר תקווה. שום דבר שאומר לה לא ישנה את תנועתינו. היא לא תרצה שנשב במסעדה ואתן לה מרטיניצה, שנדבר בלילות, היא לא תרצה להתחבק, שתסתובב, ולא תרצה שאלפט את ידה ברגע האחרון ואנשוק לה כמי שלא רוצה שלעולם תלך, היא לא תרצה שאזיע במכון כדי שאוכל להרים אותה, אדמם כדי שלא יפגעו בה, אבכה כדי שתבין את כיסופיי.

את חוסר התקווה הזה חשתי עוד מאז שכתבתי לך בבולגריה שאני אוהב אותך.

ידעתי שהכל כבר נקרע ונמאס לי שלא לומר את שהרגשתי כלפיך.

על כן רדף אותי הציטוט הזה של בן יאצי - "There's a certain liberty in hopelessness, things can't get 101% fucked" בשבועיים האחרונים.

על כן הייתי כל כך... פתוח והסברתי את עצמי. כי אין ברירה.

בשירותים של מסעדה אינדיאנית לא מוצלחת במיוחד, במדינת עולם שני, הבנתי שהנערה שאהבתי הפכה לכוכב. אני מפליג ומכוון ספינתי אליו ובעזרתו, אך לעולם לא אגיע אליו.

אני מתאמץ, כדי לתת לו. כשם שאני מתאמן בשביל האומנות שלי ולומד בשביל הפילוסופיה.

היום הבנתי שהוא יכול היה להפוך לכוכב כי איבדתי תקווה. אז לא נותר לי דבר חוץ מלכוון ספינתי לכוכבים.