לטל,
התרגשתי לשמוע ממך.
אני מניח שזה חזרה לשולחן הסרטוטים, הא?
כמו תמיד, את מטפטפת טיפות והן מחלחלות עמוק. על היחס שלי לאהבה, האם הוא באמת שווה את זה ועל 'הקול השונה' אותו תיארת.
אולי יותר מכל, אנצור את יום שני ההוא שדיברנו כל הלילה ואז הגעתי אליך הביתה. כשאמרת לי שאני מפחיד אותך ופוגע בך. חשבתי כיצד הספר היה נראה אם היית לוקחת חלק פעיל בו. אם היינו דנים פרק פרק על מה שקורה בו והייתי באמת מוציא מחלציי אותם.
מנגד, כנראה שאז הוא לא היה הקדשה מיוחדת.
אני משוכנע שבכל יום שעובר אני משפר את עצמי. הופך להיות אדם בוגר יותר, שלא היית מפחדת להיות איתו, אולי אפילו היית אוהבת. אני משוכנע שחוש ההומור שלי גסס לאחרונה, אבל מלבד זאת...
כולי תקווה שהספר יגרום לך לשוב. אך מטרתי ברורה ויחידה: שתהני ממנו. שתחייכי. וזה כל האושר שאני צריך.
זה הכל בשבילך.
הרומנטיקה מתה בעולמנו, וזה רע לרומנטיקאים. אלו שמסוגלים להקדיש ליבם רק לנערה אחת. מתוך קדושת רעיון האהבה. לי תמיד תהי אנדריאה לו סלומה.
אז אחזור לשולחן הסרטוטים.
את פרקי הסיום גם ככה התכוונתי לערוך. להוסיף שהפכת לכוכב.
אוסיף גם ציטוט מקטעים שלי לכל פרק.
אנסה להציג זאת אחרת, כאי נרקיסיזם, אך אצטרך לחזור לנושא כאוב במיוחד - למה הכל התחיל כפי שהתחיל?
ודווקא בשאלה זו הייתי רוצה שתהיה איתי. ואם לא, אז אצטרך לצעוד את הדרך הזאת לבד.
מתגעגע אליך בכל יום,
אמתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה